מלחמת יום הכיפורים – מילון מונחים ואירועים
40 שנה למלחמה ו-50 אלף מילים אודותיה

כתב וערך: בני אביעד

חלק ב: מונחים ואירועים במלחמת יום הכיפורים 1973

לקריאת חלק א: מלחמת יום הכיפורים – פתח דבר

הערה כללית: התכנים במילון המונחים והאירועים מבוססים על מידע גלוי ובלתי מסווג בלבד, שפורסם באמצעי התקשורת בעבר.
המידע הוצלב ולוקט: מדו"ח ועדת אגרנט לחקר המלחמה, כפי שהותר עד כה לפרסום, ממידע גלוי שהופיע – בעיתונות, ספרות, טלוויזיה, סרטי תיעוד ואינטרנט, וכן מפרסומי ועדות הכנסת. אין בו נתונים חדשים או עובדות שטרם נחשפו לציבור הרחב.

א

אבדות

במלחמת יום הכיפורים נהרגו 2,685 חיילי צה"ל, כשמחציתם היו צוותי טנקי שריון; כ-7,500 נפצעו; 301 מחיילנו נפלו בשבי האויב והוחזרו לישראל לאחר זמן מה; ו-15 חיילים הוכרזו כנעדרים. מעל ל- 19,000 חיילים נהרגו לצבאות ערב ובכללם חיילים עיראקיים ואחרים, ומעל ל-35,000 חיילי אויב נפצעו. כ-8,500 שבויים נלקחו למתקני מעצר ישראליים, והוחזרו לאחר המלחמה למצרים ולסוריה. המגננה ומתקפות הנגד בחמשת ימי הלחימה הראשונים עלו במחצית מהאבדות צה"ל בנפש ובציוד לוחמה. לשיעור אבדות כה גבוה הייתה השפעה של ממש בהחלטת הדרג הצבאי, להכריע את המלחמה – במעבר ממגננה למתקפה – ברמת הגולן הסורית ובשטחי סיני ומצרים.

אבידות המצרים

בעוד שהתחושה הציבורית בישראל היתה קשה בנפול חיילנו, הרי המצרים חשו כי ניצחו במלחמה. דומה היה שהמחיר הכבד מאוד ששילם הצבא המצרי לא ערער את השלטון ולא נתן את אותותיו בחברה המצרית. למצרים היו הכי הרבה קורבנות ופצועים במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973: כ- 15,600 הרוגים, 25,000 פצועים וכשמונת אלפים שבויים. הצבא המצרי איבד 1,000 טנקים בקרבות ובהפגזות חיל האוויר, 300 תותחי ארטילריה, 450 נגמשים, 34 סוללות טילי קרקע-אוויר, 240 מטוסים, 42 מסוקים ו-11 ספינות.

אבדות הסורים

עוד בטרם הוקמה ועדת אגרנט לחקר מלחמת יום הכיפורים, הוציא מודיעין פיקוד צפון מסמך, ב-12 בדצמבר 1973, ובו פירוט אבדות הסורים במלחמה: 3,000 חיילים ואלף אזרחים ששילמו בחייהם, 1,150 טנקים, 400 נגמ"שים, ו-400 קני ארטילריה מושמדים. ציניקנים יגידו כי יצאנו יחסית בזול, עם מותם של 772 חיילים ישראלים ומאתים וחמישים טנקים פגומים בגזרה הצפונית.

אביטל

הר אביטל, הנישא לגובה 1,204 מטר, ממוקם צפונית לקיבוץ עין זיוון ובסמוך להר בנטל. הוא אחד מהרי געש כבווים ברמת הגולן. מורכב מסוללת סקוריה במרכזו ובצדו המזרחי, ומסוללת טוף בצדו המערבי. על שמו קרויה 'שמורת הר אביטל'. מכונה בערבית 'תל אבו-נידא' (בעל הטללים), על שם קבר השייח שבפסגתו, וידוע בכמות המשקעים הגדולה מגשמי החורף. בראש ההר ממוקם בסיס צבאי ומסביבו שדות מוקשים. בשעה 13:55, של יום שבת, השישי באוקטובר, החלה מלחמת יום הכיפורים בתקיפת הר אביטל. ארבעה מטוסי סוחוי סורים ירדו על ההר באש נוקבת, לפגיעה באנטנות ובצלחות הממסר שבפסגת ההר. הבסיס הצבאי שבפסגתו שירת את יחידות המודיעין והקשר המרכזיים ברמה בטרם המלחמה.

אבירי לב

שם הקוד למבצע צליחת תעלת סואץ, כפי שניתן בפיקוד דרום עוד בטרם המלחמה. ייעוד המבצע להשתלט על המרחב שממערב לתעלת סואץ, וניתוק הארמיות המצריות שבסיני מעורפן הלוגיסטי שבמערב תעלת סואץ. על פי פקודת מבצע 'אבירי לב', שהוצאה ב-14 באוקטובר 1973, נקבע שאזור הגישה לתעלה יהיה במרווח שבין שתי הארמיות המצריות, כדי להימנע מקרבות קשים בדרך אל אזור הצליחה. לפי התכנית המקורית ובהתאם לאימונים מקדימים לגרירת גשר הגלילים של 'לסקוב' שבוצעו בסיני, היה על פלוגת הטנקים של אלי גבע מחטיבת השריון 7 להביא את הגשר לייעדו לשם צליחת תעלת סואץ. ערב המלחמה עלתה חטיבתו של אביגדור בן-גל לגזרה הצפונית של רמת הגולן, ובניגוד לדרישה להשארת פלוגת גבע בדרום, החליט המח"ט על שינוי התכנית ולקיחת כל כוחות החטיבה לרמת הגולן.

אבן

אבא אבן. שר החוץ, משנת 1966 ועד 1974, בממשלות אשכול וגולדה. לאחר מלחמת יום הכיפורים המשיך בתפקידו גם בממשלה שהוקמה במרץ 1974, אולם לאחר התפטרות גולדה, עקב הלחץ הציבורי, סירב לכהן כשר ההסברה. אבא אבן נחשב בעולם לדמות נערצת, ושמו הפך להיות סמל לנואם אינטלקטואל דגול. נחשב לדיפלומט הישראלי הטוב ביותר שהיה לנו, וזכה בפרס ישראל למפעל חיים על תרומתו המיוחדת לחברה ולמדינה.

אגם המר הגדול

אגם מים מלוחים מלאכותי, הצפוני מבין שני האגמים, כשתעלה רחבה מחוברת ביניהם. מי ים זורמים בחופשיות אליו מים סוף ומים התיכון, ובהשפעתו מופחתים הגאות והשפל על פני תעלת סואץ. מבצע הצליחה 'אבירי לב' במלחמת יום הכיפורים, התבצע באזור דוורסואר שמצפון לאגם, ליד מוצב 'מצמד'. המקום הווה אזור מוגן לכוחות החוצים.

אגף מודיעין בימי המלחמה

בשישי באוקטובר, יום כיפורים של פרוץ הקשה במלחמות ישראל, שבת בבוקר, השעה כבר 5:45 ובפיקוד צפון לא יודעים מהומה על העומד להתרחש מעבר לאף. חגי מן, קמ"ן הפיקוד, מתקשר מהחפ"ק הקדמי בנפח שברמת הגולן, אל סגנו בנצרת, רס"ן שלמה טגנר, לבדוק מה חדש. אפס מידע על המלחמה !!! לא בטלפרינטר, לא בטלפון ולא באף אחד מצינורות המודיעין האחרים.

אגרנט

ד"ר שמעון אגרנט, שופט בית המשפט העליון שמונה בהחלטת ממשלה, מיום 18.11.1973, לעמוד בראש ועדת חקירה ממלכתית לבחינת האירועים שקדמו למלחמת יום הכיפורים והימים הראשונים למלחמה. בעקבות החלטת הממשלה, בתוקף סמכותה לפי חוק ועדות חקירה תשכ"ט 1968, מינה נשיא בית המשפט העליון ב-21 בנובמבר 1973 את חברי הועדה, ובהם: ד"ר יצחק נבנצאל – מבקר המדינה, מר משה לנדאו – שופט בית המשפט העליון, פרופסור יגאל ידין ורא"ל חיים לסקוב – נציב קבילות חיילים. ועדת החקירה התמקדה בנושאים הבאים: על המידע שהתקבל בימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים, על מהלכי האויב וכוונותיו לפתוח במלחמה, הערכות והחלטות הגורמים הצבאיים והאזרחיים בקשר למידע שהתקבל, הערכות צה"ל למלחמה, כוננותו בימים שקדמו למלחמה ופעולותיו לבלימת האויב.

אוגדה

במלחמת יום הכיפורים היתה האוגדה עוצבת היסוד. אגדי התחזוקה של האוגדות היו בסוף תהליך בנייתם. לכל אוגדה ניתן מענה ברמת גדוד תחזוקה, ואילו לחטיבות הכפופות לא היו גופים לוגיסטיים עצמאיים משלהן. התופעה גרמה להעדר מענה לוגיסטי בחלק מהיחידות בשינויי כוחות ובהעברתם. נגרמו קשיים רבים בתחום האספקה, חוסר התאמה בין סוגי התחמושת ואמצעי הלחימה בעת שינויי מערכי כוחות ועוד.

אוגדה 36

אוגדה סדירה בפיקודו של תא"ל רפאל איתן ('רפול', לימים הרמטכ"ל), שהשתתפה בקרבות הבלימה והתקפת הנגד ברמת הגולן. בהרכבה המקורי כללה את: חטיבת השריון 188, עם שני גדודי טנקי שוט סדירים וגדוד שלישי שנועד לגיוס ממילואים בחירום; חטיבת השריון 7, עם שלושה גדודי טנקי שוט וגדוד חרמ"ש מופחת; חטיבת גולני הסדירה, עם חמישה גדודי חיל רגלים ופלוגת סיור; אגד ארטילרי 212; חטיבת מילואים 679 עם שלושה גדודי טנקי שוט; וחטיבת המילואים 317, שהצטרפה ביום הרביעי ללחימה, עם שני גדודי צנחנים. במהלך ימי הקרבות נערכו איגודי כוחות חדשים ומסגרת האוגדה השתנתה. אוגדה 36 בפיקודו של רפול היתה הכוח העיקרי שבלם את הסורים והכריע את גורל המלחמה ברמה. עם תחילת הלחימה הגזרה התחלקה בין חטיבה 7 בצפון וחטיבה 188 בדרום, מתוך הנחה שעיקר המאמץ הסורי יתרכז בצפון. ולכן, רוכזו שם שלושה גדודי שריון ואילו בדרום רק שניים. בצפון רמת הגולן נכשלו הסורים בניסיונות ההפקעה, ואילו בדרום הרמה התקדמו הסורים אל מעברי הירדן וישובי דרום הרמה פונו מבתיהם. לאחר בלימת ההתקדמות הסורית, היתה האוגדה הכוח העיקרי בקרבות ההבקעה וההתקדמות אל שטח סוריה, עד תל אל-שאמס, שנחשב שער הכניסה לדמשק. באחד עשרה לאוקטובר, הבקיעה האוגדה את דרכה אל מעבר ל"קו הסגול" והתקדמה אל מזרעת בית-ג'ן. יומיים מאוחר יותר, מבוצעת תקיפה משולבת של כוחות: סוריים, ירדניים ועיראקיים בניסיון לדחוק את האוגדה מהמובלעת. אולם כוחות צה"ל הדפו אותם וביססו את אחיזתם במובלעת.

אוגדה 143

אוגדת שריון במילואים, בפיקודו של האלוף אריק שרון, שהשתתפה בקרבות החזית הדרומית בהרכב של שלוש חטיבות שריון וחטיבת צנחנים אחת. האוגדה היתה הראשונה שחצתה את תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים. כוחות האוגדה הגיעו לחזית הלחימה רק בליל יום ב', השמיני לאוקטובר 1973 ונשארו עד להסכם הפרדת הכוחות עם המצרים בחודש פברואר 1974. בסיס האוגדה – בטסה – היה רחוק מקו החזית, ובהעדר התראה מוקדמת לפרוץ המלחמה, ערך למפקדת האוגדה זמן לא מבוטל להתארגנות ולהובלת הטנקים. הרמטכ"ל החליט כי אוגדת שרון לא תשתתף במתקפת הנגד של השמיני באוקטובר, ותרכז את כוחותיה בגזרה המרכזית לתגבור בעת הצורך. בבוקר המתקפה החליט האלוף אריק שרון, בניגוד להנחיות גורודיש, להוריד את כוחותיו לכיוון גזרת התעלה הדרומית. ביום שלישי, התשיעי לאוקטובר, השתתפה האוגדה לראשונה בקרבות מרים עם המצרים, וסיימה את היום עם: חמישים טנקים פגועים, הרוגים ופצועים רבים. האוגדה המתינה וצברה כוחות במהלך חמישה ימים נוספים, ולאחריהם, החל מה-14 באוקטובר, בתרחישים של תנועה ואש, השמידה האוגדה מעל 250 טנקים מצריים וחצתה את התעלה. בגדה המערבית של הסואץ, חיסלה האוגדה את יחידות הטילים נגד מטוסים, ואפשרה את פתיחת המסדרון האווירי לתקיפת חיל האוויר הישראלי.

אוגדה 146

אוגדת מילואים משוריינת, בפיקודו של האלוף משה פלד, הוזנקה בשביעי באוקטובר 1973 לתגבר את הכוחות שנלחמו בחזית הסורית, והשתתפה בקרבות הבלימה והתקפת הנגד ברמת הגולן. שימשה כעתודה מטכ"לית ושכנה בפיקוד מרכז. במהלך המלחמה השתנה הרכב ומבנה מסגרתה, בהתאם להתפתחויות בשטח. במקור כללה את: חטיבה 205 (אל"מ יוסי פלד) עם שלושה גדודי טנקי שוט; חטיבה 670 (אל"מ גדעון גורדון) עם גדוד טנקי שרמן מיושנים ושני גדודי חרמ"ש; אגד ארטילרי 213 (אל"מ דני אבידר); וגדוד סיור אוגדתי. מתוך חשש שתתפתח חזית שלישית, מכיוון ירדן, התחבטו במטכ"ל בנוגע לשילוב אוגדה 146 בחזית, או שמה לשמרה לחירום ולא לקחת סיכונים. הרמטכ"ל דוד אלעזר שוב פעל בחכמה ותבונה. החליט לשגר את האוגדה לחזית הצפון, והוכיח בהחלטתו האסטרטגית עד כמה הייתה לכך משמעות בגורל המלחמה ברמת הגולן. בבוקר השמיני באוקטובר, לאחר שחטיבות 4 ו-9 מאוגדה 210 הועברו לפיקודה של אוגדה 146, נפתחה התקפת הנגד בשתי זרועות. בסופו של יום קידמה האוגדה את חזיתה בעשרה קילומטרים ויותר כלפי צפון-מזרח. בבוקר היום הרביעי למלחמה פתחו אוגדה 210 ואוגדה 146 בהתקפה על הכיס הסורי בחושנייה. חטיבה 205 תקפה צפונה מהאגף הימיני והגיעה לקרבת תל פארס, ובהמשך כבשה תחת הפגזה סורית חזקה את השטח שעד הקו הסגול ליד צומת רפיד ואת תל פארס הסמוך לו. חטיבה 9 הסתערה מהאגף השמאלי על ליבו של כיס הכוח הסורי, ובסיוע מטוסי חיל האוויר פרצה החטיבה דרך חושנייה והשמידה טנקים רבים. בעשירי לאוקטובר, היום החמישי למלחמה, כבשה חטיבה 9 את אתר מפקדת הדיביזיה הסורית הראשונה והותירה מאות טנקי אויב נטושים. במקביל להשמדת הכיס הסורי בחושנייה ייצאה האוגדה להתקפה אל מעבר לקו הסגול, והשתלטה על שורת מוצבים סוריים, ובראשם 'תל קודנה' שממזרח לחושנייה. אלוף הפיקוד חופי, שחשש לגורל האוגדה, לאור אבדותיה, פקד להפסיק את הקרבות ולהתייצב על הקו הסגול.

אוגדה 162

אוגדה משוריינת – "עוצבת הפלדה" – בפיקודו של האלוף אברהם (ברן) אדן, לקחה חלק פעיל מאוד במלחמת יום הכיפורים. היא הורכבה: מחטיבה 217 בפיקוד אל"מ נתן (נתקה) ניר שהועברה כתגבורת מאוגדה 146; חטיבה 460 של בית הספר לשריון בפיקוד אל"מ גבי עמיר; חטיבה 500 בפיקוד אל"מ אריה קורן; וכן מחטיבה ממוכנת שהופעלה בציר החוף הצפוני עם כוח קלמן מגן. לאחר המלחמה מוקם בסיס האוגדה בביר-תמדה שבסיני, והועבר בהמשך למתחם היאחזות נח"ל גיתית בסמוך למעלה אפרים. במתקפת הנגד של השמיני באוקטובר 1973, עמדו כוחות האוגדה לחצות את תעלת סואץ, על אחד הגשרים המצריים, אולם עוצמת האש נגד טנקים הנגדית מנעה זאת. בסוף היום נספרו למעלה משבעים טנקים פגועים, והבלבול הגדול ששרר בשדה הקרב הסתיר את גודל הכישלון. במתקפה הגדולה של הכוחות המצריים, ב-14 לאוקטובר, לקחה אוגדה 162 חלק חשוב בהשמדת 250 הטנקים הפולשים. לאחר חציית תעלת סואץ במבצע אבירי לב, לחמה האוגדה בכוחות של הארמייה המצרית השנייה והשלישית והשמידה תותחים נגד מטוסים. יחד עם כוחות מאוגדות 143 ו-252, כיתרו את הארמייה השלישית ואף ניסו לכבוש את העיר סואץ.

אוגדה 210

אוגדת מילואים משוריינת בפיקודו של האלוף דן לנר, שהשתתפה בקרבות הבלימה והתקפת הנגד ברמת הגולן. האוגדה הוקמה מספר חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים, במהלך כוננות 'כחול לבן'. כללה את: חטיבה 4 (אל"מ יעקב הדר); חטיבה 9 (אל"מ מרדכי בן פורת); חטיבה 179 (אל"מ רן שריג); אגד ארטילרי 282 (אל"מ משה לוי) וגדוד סיור אוגדתי. במהלך ימי הקרבות השתנו הרכבי היחידות באוגדה. כוח שריון מילואים ראשון הגיע ממחסני החירום אל רמת הגולן בחצות הלילה, כאשר כוחות חטיבה 179 של רן שריג החלו לפעול בציר יהודיה. ביום למחרת הפנתה האוגדה שלוש חטיבות שריון להגנה על פתחי הצירים היורדים מרמת הגולן לכנרת. בשעות הבוקר עסקו בבלימה הסורית, ובשעות הצהריים קיבלה אוגדה 210 אחריות על כל דרום הרמה.

אוגדה 252

אוגדת השריון בסיני, בפיקודו של האלוף אברהם מנדלר, שנהרג במהלך הקרבות, עת נפגע על ידי פגז ישיר כשעלה עם נגמ"ש הפיקוד שלו לעמדת תצפית ושל מחליפו האלוף קלמן מגן. בשלוש השנים שלפני המלחמה שררה רגיעה יחסית בגזרת עוצבת סיני. האוגדה המשיכה במאמץ לבצר את "קו בר-לב", מתוך הבנה כי המצרים מסוגלים לחצות את תעלת סואץ בכל מקום ועת. בצהרי השישי באוקטובר, מתכנסים לתדריך בבלוזה – מח"ט החטיבה הצפונית של האוגדה יחד עם: אל"מ פנחס אלוש (נוי) מפקד חטמ"ר (חטיבה מרחבית), שחזר זה עתה מתדריך מפקד האוגדה, סא"ל יום טוב תמיר מג"ד שריון סדיר 9, וסא"ל אמיר ראובני מג"ד חי"ר מילואים 68 בגזרה הצפונית. אלוש מעדכן, כי התרגיל הגדול של צבא מצרים ממשיך ויתכן כי הוא יסתיים בשעה 18:00 בפתיחה באש. בשעת פתיחת האש המצרית הראשונה, חטיבת השריון 14 של אמנון רשף, מאוגדה 143, היתה היחידה שנערכה בהתאם לתכנית 'שובך יונים', בעוד שהתכנית המקורית חייבה כי במצב חירום – תתפרסנה שתי חטיבות מלפנים וחטיבה שלישית תשמש כעתודה מאחור. ביום פתיחת המלחמה סבלה אוגדה 252 מאבדות ראשונות. בבוקר יום שני למלחמה החלה מתקפת הנגד בגזרה המרכזית, אשר נבלמה על ידי המצרים. בתום היום נותרה האוגדה עם מחצית מכוחה ותכנית החדירה למעוזים המכותרים לא צלחה. ברשות האוגדה נותרו 130 טנקים וארבעה קני ארטילריה בלבד. ב-18 באוקטובר 1973 הוחלט כי האוגדה תצלח את התעלה ותתקוף את העיר סואץ. כוחות האוגדה שחצו כיתרו את הארמיה המצרית השלישית, השמידו בסיסי טילים וטיהרו את האזור כולו מכוחות עוינים. עד להכרזתה של הפסקת האש, פעלו הכוחות המצומצמים ששרדו לצד אוגדה ,162 של האלוף אברהם אדן. לאחר הסכם הפרדת הכוחות עם מצרים, נערכה האוגדה ליצירת קו הגנה חדש – 10 קילומטרים מזרחית לתעלה.

אוגדה 440

אוגדה משימתית, בפיקודו של מנדי מרון, שהורכבה: מכוחות מילואים, סגל המכללה לביטחון לאומי, פיקוד ומטה ומחלקת ההדרכה. במלחמה התמקמה בסיני ונועדה לשמש כקו הגנה שני – 'קו מצדה'. בהמשך התמקמה מול הארמיה השלישית.

אום חשיבה

הר בגובה 723 מטרים מעל פני הים, השולט על מעבר הגידי, ואפשר תצפית אלקטרונית של כוחות צה"ל לכיוונה של מצרים. למצוק הגבוה, שממנו ועד גבול מצרים היה מישור בלבד, נודע חשיבות רבה באפקט השידורים והקליטה. בין השנים 1969 ועד 1979, מוקם בו בסיס צבאי בעל חשיבות אסטרטגית מרכזית בסיני. באום חשיבה שלטה יחידת בקרה אזורית אווירית- יב"א 545 – של חיל האוויר, באמצעות מכ"מ על תנועות מטוסים במרחב. בבניית מתקן המעקב וההתראה הושקעו עשרות מיליוני דולרים, לצורך איתור תנועות צבא מצרים במערב תעלת סואץ. בהר הותקנו מערכות תקשורת וציוד ללוחמה אלקטרונית, שהופעלו בהצלחה במלחמת יום הכיפורים. המתקן כלל מצלמות אינפרה-אדום, וכן חיישנים: תרמיים, מגנטיים, סיסמיים ואקוסטיים. בונקר חמ"ל המודיעין שכן בין יחידת הבקרה האווירית ובין חמ"ל הפיקוד. מערכותיו קלטו את תקשורת האויב, אולם נדרשה חשיבה רבה כיצד למנוע הפרעות תקשורת מהמשדרים החזקים האחרים בהר. בתחילת המלחמה ניסו המצרים לפגוע במתקני ההר, באמצעות הפצצות אוויריות משתי רביעיות מיג 21, ושיגור טילי קרקע-קרקע מדגם פרוג. שני מטוסי תקיפה הופלו באמצעות תותחים נגד מטוסים של גדוד 881 שהוצב במקום. במעמקי הביצורים באום חשיבה שכן מוצב הפיקוד הקדמי של פיקוד דרום. בערב השישי באוקטובר 1973, הגיעו אליו במסוק האלוף גורודיש וצוות הפיקוד הבכיר שלו. מוצב תת-קרקעי זה שימש כחדר מלחמה של הפיקוד בכל מהלכי הקרב, ובו התנהלו רבים מדיוני הצבא וניהול הלוחמה משני צידי תעלת סואץ.

אופיר

שדה תעופה שנבנה בשנת 1968, כעשרים קילומטרים צפונית לישוב אופירה בסיני. חלקו הצפוני היה אזרחי עם בית נתיבות שהופעל על ידי ארבעים אנשי צוות. חלקו הדרומי של השדה, שימש את בסיס חיל האוויר כנף 29 ואת יחידת הבקרה האזורית של החיל יב"א 528. בפרוץ מלחמת יום הכיפורים, תקפו כשלושים מטוסים מצריים את שדה התעופה אופיר. שלוש פצצות נחתו על המסלול והשביתו אותו. בשעות הערב משופץ המסלול ומופעל מחדש. במקביל שלוש רבעיות מטוסי מיג 17 מצריים פוגעים בסוללת טילי ההוק ומשביתים אותה. את יחידת הבקרה מפציץ טופולוב 16 והורג חמישה חיילי יב"א. בתקיפה הושמד המכ"מ ומבנה בונקר המבצעים, כן נפגעות אנטנות תקשורת שמשבשות את הקשר בין הבסיסים. שני מטוסי פנטום של חיל האוויר מוזנקים ובקרב אווירי הפילו שבעה מטוסי אויב.

אופ"ק

ארגון של מדינות מפיקות ומייצאות נפט שהוקם בשנת 1960 בוועידה בבגדד, בניסיון להציג חזית אחידה מול החברות הבינלאומיות ששלטו בחיפושי הנפט. מטרתו לשרת את האינטרסים של יצואניות הנפט החברות בארגון. הוא מנצל את מעמדו המונופוליסטי הנובע ממשקלו היחסי, כדי לקבוע מחיר שוק גבוה באמצעות קביעת מכסות תפוקה מוגדרות לכל חברה. משנת 1965 מטה אופ"ק ממוקם בוינה שבאוסטריה. בשנת 1973, ערב פרוץ מלחמת יום הכיפורים, הגיע חלקו של אופ"ק לשיא ייצור של 55% מהתפוקה העולמית, אולם השפעתו היתה שולית. כתוצאה מהמלחמה הכריזו מדינות ערב, שהן הרוב מבין החברות בארגון, על חרם הנפט למדינות המערב שתמכו בישראל. כתוצאה מכך עלה מחיר חבית הנפט בשיעור מדהים: משני דולר אמריקאי לפני המלחמה, לארבעים דולר שלאחריה. התחבורה במערב אירופה שותקה בחלקה, וזו שבאמריקה הצפונית התקשתה לפעול. חברות כלכליות התמוטטו ותושבים רבים לא יכלו לחמם את בתיהם בחורף.

אור יקרות

שם למערכת שנועדה להזרים ולהצית באש כמויות גדולות של דלק על פני תעלת סואץ. התכנית המקורית של דוד לסקוב (מפקדי המוערך ביחידת יפת"ח) דנה במניעת מעבר כוחות מצריים אל המעוזים הישראליים, בגדה המזרחית, על ידי יצירת חומת אש ועשן. פותחו שתי מערכות: נייחת שהתבססה על הפעלה חשמלית מתוך המעוזים, ומערכת ניידת שניתן להפעילה בצורה גמישה. ביום שישי, יום לפני צליחת התעלה על ידי כוחות מצריים, נשלחה בהתאם לבקשתו של גורודיש, חוליה מיחידת יפת"ח לבחון את תקינות המערכות. בבוקר יום הכיפורים גילתה החוליה כי המערכת החשמלית מושבתת וניתן להשתמש בה ידנית בלבד. בצהריים חצו המצרים את התעלה והחוליה מצאה את עצמה לכודה במעוז 'מצמד' המצוי בצפון האגם המר הגדול. בקשתם ממפקדת חטיבה 14, שהופקדה על הגזרה, להצית את הדלק באמצעות שיגור רימוני זרחן נענתה בשלילה. חוליית יפת"ח נשארה במעוז ונפלה בשבי.

איסמעיליה

בירת מחוז במצרים, השוכנת על גדתה המערבית של תעלת סואץ. העיר משמשת כמרכז מינהלי לרשות התעלה, ויש בה בניינים מפוארים בסגנון קולוניאלי. בזכות שדרותיה המטופחות היא מכונה "הגן של מצרים". במלחמת יום הכיפורים הגיעו כוחות צה"ל עד למבואות איסמעיליה. ביום שבת, עשרים באוקטובר 1973, החלה התקדמות אוגדה 143 מראש הגשר שנבנה מעל לתעלת סואץ מערבה, ויומיים מאוחר יותר ניצב האלוף אריק שרון מול איסמעיליה. ב-25 בדצמבר 1977 נערכה בעיר ועידת פסגה, בהשתתפות ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא מצרים אנואר סאדאת. היה זה ביקורו הראשון של ראש ממשלת ישראל על אדמת מצרים.

אירוע מכונן זהות לאומי

מלחמת יום הכיפורים הביאה איתה שינויים בכל הרבדים בחברה הישראלית, ונתפסת בעינינו ככישלון. אבל אפשר לומר עליה שהיא ההישג הצבאי הגדול ביותר שלנו ביכולת העמידה במצב של הפתעה מוחלטת. יש הטוענים כי ניתן להגדירה כאירוע מכונן תודעה וזהות בחברה הישראלית. זאת דוגמא מרתקת להבדל שבין הממשות של מלחמה לבין ההדים הנפשיים של המלחמה. ההפתעה והאכזבה מהתייחסות המודיעין הישראלי לדיווחים על היערכות צבאית של מצרים וסוריה לאורך קווי הגבול, כאל היערכות סרק וכאל תמרונים צבאיים בלבד, ולא ככזו הדורשת התייחסות מדינית או צבאית – זרעה בהלה רבה, מה גם שהמלחמה פרצה באמצע הצום והתפילות ביום הכיפור.

אירועי השמיני באוקטובר בסיני

תסכול שליווה את האלוף אברהם אדן 'ברן', מפקד אוגדת השריון הסדירה "עוצבת הפלדה", לכל חיו. היה זה בשמיני לאוקטובר 1973 בחזית סואץ במלחמת יום הכיפורים. הוראה שקיבל ממפקדת פיקוד הדרום 'דבלה' באום-חשיבה, הוליכה את אוגדתו לאחד הקרבות המרים ועקובים מדם באותה מלחמה, ואולי בכל מלחמות ישראל. האלוף ברן וקובץ כוחותיו, המותשים מיומיים של לחימה קשה, נצטוו לצאת לקרב בלימה נגד המצרים – קרב שלדבריו הצביע מהרגע הראשון כי מקבלי ההחלטות לא מבינים לחלוטין את המצב בשטח. הקרב הסתיים בכישלון חרוץ ובעשרות הרוגים.

אלג'יריה במלחמה

חיל המשלוח של אלג'יר, במלחמת אוקטובר 1973, כלל: חטיבת שריון אחת, חטיבת חיל רגלים, 18 קני ארטילריה, טייסת סוחוי 7, טייסת מיג 17 וטייסת מיג 21. כוח זה הועבר למצרים בין התשיעי לאוקטובר לבין האחד עשרה לחודש. בנוסף שילמה לברית המועצות עבור רכישת אמצעי לחימה – 200 מיליון דולר עבור אמצעים למצרים, ו-100 מיליון דולר עבור רכישות לסוריה.

אלעזר

הרמטכ"ל רב-אלוף דוד אלעזר, 'דדו', החליף את חיים בר-לב, ומונה לרמטכ"ל התשיעי של צה"ל, בראשון לינואר 1972. באוקטובר 1973 פיקד בקור רוח ובאומץ רב על הקשה במלחמות ישראל, וייזכר כמפקד מן הטובים שקמו לנו. את המלחמה ניהל הרמטכ"ל מחדרו שב"בור" ושם אף נועץ עם חברי המטה הצבאי. ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה לחקור את המהלכים שלפני המלחמה ואת פעולות ההנהגה הצבאית בימיה הראשונים, המליצה לסיים את כהונתו של הרמטכ"ל ונמנעה מהטלת אחריות אישית על חברי ההנהלה המדינית רבים חושבים כי נעשה לדוד אלעזר עוול כבד וחוסר צדק משווע, משום שלא נחקרו החלטותיו ודרך ניהולו במהלך מלחמת יום הכיפורים. 'דדו' לחם בבריטים במסגרת הפלמ"ח, השתתף במבצע 'נחשון' במלחמת העצמאות לפריצת הדרך לירושלים, בקרבות מבצע 'חורב' בסיני ונמנה עם מעצבי תורת הלחימה של גייסות השריון. במלחמת ששת הימים, ב-1967, בלט 'דדו' בהישגיו בכיבוש רמת הגולן ובהסרת האיום הסורי מעל ישובי עמק הירדן ואצבע הגליל, בעת תפקידו כמפקד פיקוד צפון. לזכותו של דוד אלעזר יש לומר כי הוא העריך שהמלחמה בוא תבוא. ומהרגע שהטלפון העיר אותו בארבע וחצי בבוקרו של יום שבת במעונו בצהלה, עם הידיעה של "בבל", הוא ניהל את צה"ל כאילו המלחמה בפתח. הרמטכ"ל ניהל את המלחמה עם חום גבוה, שנבע מדלקת באחת משיניו, שהתפתחה כתוצאה מטיפול לא מיומן. בימי הקרב הראשונים הוא לגם כמויות של משככי כאבים. הוא תיאר לוועדת החקירה 'אגרנט' את פועלו: "קיבלתי ידיעה טלפונית שחותאל 'אשרף מרוואן' מוסר שהיום ב-18.00 התקפה….הרהרתי כמה דקות והרמתי את הטלפון למפקד חיל האוויר, ומסרתי לו את הידיעה ואמרתי לו: מתי אתה מסוגל לתקוף התקפה מונעת?". בחמש בבוקר, בלשכתו בתל-אביב, דן הרמטכ"ל עם סגנו טליק בהיערכות בחזיתות, מכת המנע של חיל האוויר, גיוס מלוא מערך המילואים ופינוי האוכלוסייה האזרחית בישובי רמת הגולן. זמן קצר לאחר מכן מזמן דדו דיון מטכ"ל מצומצם ומאשר לגייס מיידית את מערך המילואים של חיל האוויר, ולהכין את הגיוס המלא של צה"ל מיד עם אישורה של ראש הממשלה גולדה או של שר הביטחון דיין.

אמיד

סא"ל (תת-אלוף במיל') צבי אמיד, התמנה בשנת 1972 לתפקיד קצין קשר פיקוד דרום ובתפקיד זה שימש במלחמת יום הכיפורים. את מרחב סיני ואת מערכות הקשר שבה הכיר צבי אמיד היטב, מתפקידיו הקודמים – כקצין קשר אוגדה 252 במלחמת ההתשה וכמפקד גדוד הקשר הארצי. בערב השישי באוקטובר, הצטרף למסוקו של אלוף פיקוד הדרום 'גורודיש', יחד עם קציני המטה האחרים, לחפ"ק הפיקוד הקדמי בהר חשיבה שבסיני. במהלך כל ימי הלחימה הפעיל סא"ל אמיד בהצלחה את מערכות התקשורת הפיקודיות, ובכללן את ממסרי הקשר בג'בל-יעלק וסנטה קטרינה. בשנת 1974 הועלה לדרגת אלוף משנה והיה אחראי לפרויקט שליטה ובקרה במטה הכללי, כחלק מלקחי המלחמה. בשנת 1979 התמנה לקצין קשר ראשי ושימש בתפקיד זה במהלך מבצע שלום הגליל.

אסד

חאפז אל אסד, נשיא סוריה במלחמת יום הכיפורים, הכריז על תפיסת השלטון בידיו ב-13 בנובמבר 1970. שלושה חודשים מאוחר יותר מינתה אותו "מועצת העם" לנשיא. שלט בסוריה עד יום מותו ביוני 2000. בסיס כוח משטרו נשלט על ידי כת קטנה של קצינים ממוצא עלוואי, שדיכאה ביד רמה כל ניסיון התקוממות עממית כנגד משטרו. המלחמה כגד ישראל, באוקטובר אותה שנה, תואמה מראש בין אסד לבין אנואר סאדאת נשיא מצרים. ביוני נפגשו השניים והחליטו עקרונית לצאת למלחמה. בהמשך נפגשו מפקדי הצבאות וגיבשו את תוכנית התקיפה.

ביממה הראשונה הצליחו כוחות סוריים לפרוץ את הקו הסגול בנקודות רבות, וכבשו את מוצב החרמון ושטחים נרחבים ברמת הגולן. היה זה הישג ערבי משמעותי, שלראשונה מהמפלה בשנת 1967, הצליחו לכבוש שטח המצוי בשליטה ישראלית ולשבור את מיתוס העוצמה הצבאית של צה"ל. רק לאחר קרבות בלימה קשים, הצליחו הכוחות הישראליים להדוף את המתקפה ולהעביר את הלחימה לשטח סוריה.

בטרם הלחימה התבטא אסד באומרו כי: "הדיביזיות המשוריינות שלנו תזרומנה מההרים! החיילים האמיצים שלנו ישחתו, יבזזו ויאנסו! ישראל תהפוך לחלק מהרפובליקה הסורית הגדולה!". הכוח שהטיל אסד למערכה ברמת הגולן כלל שלוש דיביזיות ממוכנות, עם חטיבה משוריינת בכל אחת מהן, ומאחוריהן שתי דיביזיות משוריינות. על פרטי הקרבות ראה בערכים ובמונחים המצורפים.

ב-21 בדצמבר התכנסה בז'נבה ועידת השלום, ביוזמת מזכ"ל האומות המאוחדות. מצרים התייצבה לוועידה, החלה בשיחות ובסופן הגיעו הצדדים להסכם הפרדת כוחות. חאפז אל-אסד לא התייצב לוועידה וראה בהסכם המצרי משום בגידה במאמץ המשותף. רק לאחר מסע דיפלומטי מואץ של מזכיר המדינה האמריקאי, נחתם הסכם הפרדת כוחות בין דמשק וירושלים. ישראל נסוגה מהמובלעת הסורית ב-31 באוקטובר 1974, והחזירה את העיר קוניטרה.

אקווריום

מילת הקוד שנקבעה לציון ירידת הצנחנים למי תעלת סואץ לצורך חצייתה. היו אלו לראשונה חיילי פלוגת ההנדסה החטיבתית בפיקודו של רס"ן אבישי טמיר מחטיבת הצנחנים במילואים 247. הצליחה, בסירות גומי, בוצעה מול מעוז 'מצמד' מצפון לאגם המר הגדול.

אקופולקו

מילת הקוד שנקבעה לציון עליית הצנחנים ממי תעלת סואץ על אדמת אפריקה, לאחר שגמעו את מאה ושישים המטרים של רוחב התעלה מצפון לאגם המר הגדול. היו אלו חיילי פלוגת ההנדסה של חטיבת המילואים 247 של דני מט, בליל יום ה-15 באוקטובר 1973. לימים סיפר המח"ט על הצליחה: "מעולם לא הרגשתי באחריות כה כבדה כמו אותו הלילה. הרגשתי שאנו מובילים מהלך גורלי שיכול לשנות את פני המלחמה. הרגשתי כאילו עיני כל עם ישראל נשואות אלינו. ידעתי שכולם: המטה הכללי, חפ"ק פיקוד דרום, ובוודאי האוגדה – ומי יודע מי עוד – מאזינים לרשת שלנו וממתינים לשמוע את מילת הקוד הגואלת – 'אקופולקו'".

ארצות הברית

המעצמה המערבית שהתייצבה לצד ישראל במלחמת יום הכיפורים, ושלחה לאחר עיכוב של מספר ימים נשק ותחמושת חיונית. מטוס גלקסי אמריקני ראשון, נושא אספקת נשק ותחמושת לישראל, נחת בשדה התעופה לוד ב-14 באוקטובר 1973. בימיה הראשונים של המלחמה איבד צה"ל בקרבות הבלימה אמצעי לחימה רבים, וכן נעשה שימוש בתחמושת ממחסני החירום. ישראל פנתה לארה"ב בבקשת סיוע כבר למחרת פרוץ הקרבות, באמצעות השגריר שמחה דיניץ ופניית משרד הביטחון לשגרירות האמריקאית. תחילה דחו את בקשות ישראל בלחץ לובי הנפט בפנטגון, ועד ה-13 באוקטובר נמסר סיוע מוגבל באמצעות מטוסים אזרחיים בלבד. הרכבת האווירית יצאה לישראל (ראה ערך) רק לאחר שהנשיא ריצ'רד ניקסון הורה באופן נחרץ לסייע במצוקתנו: "לעזאזל, השתמשו בכל דבר שיכול לעוף". מדיניות העיכוב האמריקאי מתורצת מסיבות שונות. יש הטוענים כי רק הבירוקרטיה גרמה לסחבת, ואחרים טוענים כי רק לאחר שברית המועצות החלה לספק נשק ותחמושת לערבים, הפעילה ארה"ב את הרכבת האווירית כצעד נגד להשפעה הסובייטית במזרח התיכון ומניעת השפלת ישראל בקרבות.

אר פי ג'י

מטול ירי נגד טנקים, המיועד לטווח יעיל של עד 300 מטרים. הופעל בצבאות ערב על ידי חייל בודד.

אשור 2

פקודה שהגדירה את נוהל: הגעת כוחות השריון והארטילריה לגיבוי הפריסה הקיימת של הכוחות ברמת הגולן ומיקום מפקדותיהם, חלוקת האחריות בין חטיבות הטנקים הסדירות בכוננות התקפית, מיקום והיקף המערך הרפואי. ביום שישי בצהרים, בערב יום הכיפורים, הוציא קצין האג"מ של פיקוד צפון רס"ן אהרון ורדי את פקודת 'אשור 2'.

אשכנזי

סרן במילואים מוטי אשכנזי, מפקד מעוז בודפשט שבצפון תעלת סואץ בתקופת מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973, הדליק את נס המרד הציבורי בשביתת רעב בת ארבעים ושמונה שעות מול משרדה של ראש הממשלה 'גולדה', ובפיו קריאה להתפטרות הצמרת המדינית שאחראית למחדלים. בעקבות הלחץ הציבורי הבלתי פוסק של אשכנזי ורבים שהצטרפו למחאתו המוקמת, ב-21 בנובמבר 1973, הוקמה ועדת חקירה ממלכתית, בראשות נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט.

אשלגן

שם הקוד לדיווח על מלחמה מיידית, כפי שנקבע מראש עם ד"ר אשרף מרואן "המרגל הישראלי במצרים". יום לפני פרוץ המלחמה הוקפץ ללונדון ראש המוסד זמיר, לאחר שמפעילו ואיש הקשר של מרואן דווח על 'כימיקלים'. ישנם פרשנים המבהירים זאת במסר של סאדאת לגולדה, שתיזום את התקיפה הראשונה, ולאור מערך הטילים הצפוף חיל האוויר הישראלי היה קורס, ונשיא מצרים היה זוכה לתהילה מקומית ועולמית.

ב

בגין

מנחם בגין – ראש האופוזיציה בימי המלחמה. בחודש ספטמבר 1973 נתן בגין את ידו להקמת מפלגת הליכוד, שאותה יזם אריאל שרון. הבחירות לכנסת השמינית תוכננו לאוקטובר, אך נדחו לדצמבר לאחר תום מלחמת יום הכיפורים. תנועת הליכוד הורכבה מהמפלגות: גח"ל, התנועה למען ארץ ישראל השלמה, הרשימה הממלכתית והמרכז החופשי. בבחירות זכתה מפלגת הליכוד בשלושים ותשעה מושבים. גולדה מאיר (ראה ערך), בראש ה'מערך', זכתה בחמישים ואחד מושבים והרכיבה את הממשלה. בעקבות הלחץ הציבורי והתקשורתי, נאלצה גולדה להתפטר ויצחק רבין התמנה לתפקיד ראש הממשלה. בגין נשאר באופוזיציה ותקף בעוצמות השמורות לבגין, את ההסכם עם מצרים שאישרר את מחויבות שתי המדינות להמשך הפסקת האש ולפתרון הסכסוך בדרכי שלום. ב-17 במאי 1977 נערכו הבחירות לכנסת התשיעית, שבהן זכה הליכוד ב-43 מנדטים ועוד שני מנדטים של מפלגת 'שלומציון'. בגין הציג אלטרנטיבה שלטונית שונה, וזכה בתפקיד ראש הממשלה, במה שכונה "המהפך". דווקא בגין, שהושמץ על היותו 'מחרחר מלחמה', חתם על הסכם השלום עם מצרים, המוכר בשמו "הסכמי קמפ דיוויד".

בגין וסאדאת

בתאריך 26 במרץ 1979, נחתם הסכם השלום בין ישראל ומצרים, הסכם ראשון עם מדינה ערבית. קדם לכך פעילות מדינית נרחבת, שכללה: פגישת בגין עם צ'אושסקו נשיא רומניה, ומגעים חשאיים של משה דיין במרוקו עם חסן תוהמי – סגן נשיא מצרים. סאדאת הכריז במועצת העם המצרית על נכונותו ללכת לביתם, לכנסת עצמה ו"להתווכח" איתם. בגין ענה באנגלית לעם המצרי בסיסמה מנצחת: "לא עוד מלחמות, לא עוד שפיכות דמים, לא עוד איומים…אלא שלום, שלום אמיתי, ולעולם". תוכנית השלום עוררה התנגדות וביקורת קשה על בגין. אנשי הימין לא האמינו בחלומותיהם השחורים כי בגין יביא לאותם מצבים שנגדם נלחם, ואילו יצחק רבין רטן בציניות "לבגין יש יתרון בכך, שכראש ממשלה אין לו בגין באופוזיציה". בגין וסאדאת זכו לכבוד רב ולהערכה מצד הקהילה הבינלאומית, בקבלם את פרס נובל לשלום לשנת 1978.

בודפשט

מעוז צה"ל בשרטון מול העיר פורט סעיד. היה המוצב היחיד שהחזיק מעמד לאורך כל ימי המלחמה, ולא נכנע גם כשהותקף מחזיתו ונותק ממפקדתו בעורף.

ביר תמדה

בסיס חיל האוויר (בח"א 7) במערב סיני, שימש לפריסת טייסות התובלה של החיל. בפרוץ מלחמת יום הכיפורים הבסיס שימש לחרום בלבד ולא אויש. ארבע רביעיות של מטוסי תקיפה סוריים הפציצו את המסלולים והשביתו אותם. רק לאחר ארבעה ימים שופצו והושמשו מחדש המסלולים. בפרוץ המלחמה שהו בבסיסי ביר תמדה יחידות חטיבת השריון 401 בפיקודו של אל"מ דן שומרון. במטס ההפצצה המצרי נהרגו תשעה חיילים ממפקדת החטיבה.

בל 205

מסוק אמריקאי קל משקל, שפעל במלחמת יום הכיפורים בעיקר בפינוי נפגעים והטסת מפקדים. בחיל האוויר היו 51 מסוקי סער, שחלקם שירתו את הכוחות האמריקאים עוד במלחמת וייטנאם.

בלוזה

מיד עם פרוץ הלוחמה, בשישי באוקטובר, חדרו שמונה מסוקי סער מצריים בגובה נמוך, סמוך לבסיסי בלוזה, מבלי שחיל האוויר שלנו ירט אותם. 120 חיילי הקומנדו שהונחתו יועדו לשבש את הגעת כוחות תגבור המילואים אל סיני. כוח מצרי זה, ניהל ככל הנראה את מערב הקומנדו ברומני, בצפון חזית סיני, שבו נהרגו עשרה חיילי צה"ל מטור השריון של מוביל הטנקים של חטיבה 217, ונפצעו למעלה מעשרים. חיילי הקומנדו הושמדו בקרב קרקעי. היה זה הקרב הראשון של חיילי המילואים בדרום, בסיוע סיירת שקד, והקרב הראשון שניהלה במלחמה אוגדה 162.

בן גל

אל"מ אביגדור בן גל, המוכר בכינויו 'יאנוש' והידוע בביטחונו העצמי ובמקוריות מחשבתית, שירת בתפקיד מפקד חטיבת השריון 7 במלחמת יום הכיפורים. בראש השנה תשל"ד עלה לרמת הגולן, מתוך הנחה שעיקר הלחימה תהיה בצפון ואיתו חפ"ק החטיבה. פלוגה מיומנת מחטיבתו נועדה להוביל את גשר הגלילים (ראה ערך) אל עבר תעלת סואץ, ובניגוד לפקודה שקיבל להשאירה בסיני, הוא בחר לצרפה אליו לצפון. העדרה של פלוגת הטנקים המקצועית להובלת הגשר בדרום עוררה מחלוקת בצבא, בשל העיכוב בהגעתו לצורך מעבר הכוחות לגדה המערבית. בערב יום כיפור הגיע יאנוש לימ"ח פילון ועדכן את חיים ברק, מג"ד 82: "מיד עם גמר ההתארגנות, תמקם את הגדוד בשטחי האימון של סינדיאנה, הסמוכים לנפח ממזרח, ושם תתארגן". חטיבתו של יאנוש, שפעלה בכפיפות לאוגדה 36 בפיקודו של רפול (תא"ל רפאל איתן), קיבלה את האחריות לגזרה הצפונית של רמת הגולן, בעוד שחטיבת השריון הסדירה 188 נועדה להגן על הגזרה הדרומית. בצפון הגולן נכשלו הכוחות הסורים בניסיונות פריצת השריון שלהם. בקרב הבלימה בעמק הבכא (ראה ערך) נהדפו הסורים על ידי כוחות השריון. אביגדור בן גל קיבל את הפיקוד על אוגדה 36 'עוצבת געש', בעיצומה של מלחמת ההתשה במובלעת הסורית. שנתיים מאוחר יותר מונה לעוזר ראש אגף מבצעים במטכ"ל, ולאחר מכן מונה לאלוף פיקוד הצפון עד לשנת 1981. במלחמת לבנון פיקד על כוחות צה"ל בגזרה המזרחית לאחר שמונה למפקד גיס 446. לטענתו הטעויות במלחמה נבעו מניהול כושל והערכה לא נכונה למתמודדים מולנו בלחימה בשטח בנוי. ובמילותיו הציוריות: "יצאנו למלחמה עם טשטוש די גדול של היעדים הטקטיים והמטרות המערכתיות".

בן חנן

סא"ל (לימים אלוף) יוסי בן חנן לחם ברמת הגולן, כמג"ד טנקים, משרידי הטנקים של חטיבה 188 שנפגעה במהלך הקרבות. הכוח כונה בהלצה "התעמלות בוקר", על שם השידור היומי בקול ישראל של אביו מיכאל בן חנן. ביום השלישי למלחמה חזר בן חנן מחו"ל, וכבר למחרת השתתף בקרב לבלימת הסורים בעמק הבכא (ראה ערך) שמצפון לקוניטרה. בקרב זה נפצע לראשונה בפניו. ב-11 באוקטובר נפצע בשנית וגם הפעם המשיך ללחום. למחרת נפצע קשה יותר מהתקפה אווירית סורית וסירב שוב לפינוי רפואי. בקרב על תל שמס, הציע יוסי בן חנן לעקוף את עמדות הסורים ולהפתיע אותם. הוא עמד בראש כוח קטן והצליח במשימתו להשמיד טנקים וכלי רכב סוריים. במהלך הקרב נפצע ברביעית ונשאר בשטח ארבע שעות עד לחילוצו, כשנהגו מטפל בו במסירות. על אומץ ליבו במלחמה קיבל את עיטור העוז. יוסי בן חנן קנה את עולמו בתום מלחמת ששת הימים, עת שירת כקצין המבצעים של חטיבה ,7 ותמונתו, בשער המגזין לייף, מניף רובה קלצ'ניקוב מעל ראשו בתעלת סואץ הפכה לאחת התמונות המפורסמות לניצחון הישראלי במלחמה. כשמונה לקצין שריון ראשי הגה את סיסמת החיל "האדם שבטנק ינצח".

בן פורת

תא"ל יואל בן פורת פיקד בשנת 1973 על יחידת איסוף המודיעין 848, המוכרת היום כ-8200. הוא ראה את ייעודו כמתריע בשער בכל הנוגע למגמות מדינות ערב ולניסיונותיהם להטעות את צה"ל במועד היציאה למלחמה. שלושה ימים לפני המלחמה ירטה יחידתו מברק המעיד על פתיחת המלחמה המתוכננת. בן פורת מסר את המברק לראש אמ"ן ולראש מחלקת המחקר. זעירה נפנף את המתריע ואסון ההפתעה ידוע. לאחר המלחמה טען הרמטכ"ל, שאילו המברק היה מובא לידיעתו אז, הוא היה מגייס את מערך המילואים. תא"ל יואל בן פורת התייסר (גם נפשית) עד יומו האחרון על מפקדיו, ואף ביקש לאחר המלחמה לחקור את מחדלי המודיעין.

בן שוהם

אל"מ יצחק בן שוהם פקד על חטיבת השריון 188 (ראה ערך) הסדירה במלחמת יום הכיפורים תשל"ד. הוא נכנס לתפקידו חודשיים לפני פרוץ הקרבות, לאחר שאל"מ אהרון פלד "פדל'ה" המקצוען והנערץ, קודמו בתפקיד, אולץ לפרוש לאור פליטת פה פוליטית, לכאורה. ב-26 בספטמבר 1973, במהלך קבוצת פקודות חטיבתית, הודיע לקציני המטה על ההחלטה להעלאת רמת הכוננות ברמת הגולן ועל שינויי היערכות לאורך הקו בגבול עם סוריה: גדוד 74 (נפשי) נערך בגזרת צפון הרמה, ואילו בגזרה הדרומית ועד למוצב 110 ברכס חזקה האחריות הוטלה על גדוד 53 (ארז). במוצאי ראש השנה נערכה קבוצת פקודות נוספת, והפעם עם סא"ל אביגדור קהלני – מג"ד כוח העתודה שהצטרף. קצין האג"מ החטיבתי תיאר שלוש אפשרויות לתרחישים של הסוריים: ירי ארטילרי מסיבי, ניסיון למחטף מקומי או אף ניסיון לכיבוש הרמה. בן שוהם העריך כי הסורים יסתפקו בהרעשה ארטילרית בלבד. מהלכי הקרבות מפורטים בהרחבה במסמך זה. אל"מ יצחק בן שוהם נהרג מאש הסורים כאשר הטנק שלו התהפך בקרבת מחנה נפח ב- 7 באוקטובר 1973. על תרומתו לבלימת הסורים בגזרה, הוענק לו עיטור העוז.

בנטל

הר בנטל ברמת הגולן (המקום היפה והמרשים ביותר בארץ, לדעתו המשוחדת ומאוד לא אובייקטיבית של מחבר שורות אלו), הוא חלק ממתחם סלע געשי מהתפוצצות שיצרה חרוט סקוריה, ונישא לגובה 1,171 מטרים מעל פני הים. נמצא מדרום לקיבוץ מרום גולן שלמרגלותיו, וממערב לעיר הסורית הנטושה קוניטרה. הר בנטל הוא חלק משמורת טבע יפהפייה, עם חורש צפוף של אלון מצוי. בפסגתו נמצא מרכז מבקרים עם תצפית מרהיבה לעבר סוריה ורמת הגולן, ובו מוצב צה"לי משוקם, שנבנה אחרי מלחמת יום הכיפורים. בפרוץ המלחמה הר בנטל לא אויש, ורק ביום א', השביעי באוקטובר עלו עליו חיילי חטיבת גולני. לאחר כשבוע, כשכוחות צה"ל התבססו במקומות קבועים במובלעת הסורית, הוחלט לעלות להר בנטל את תחנות הקצה העורפיות של מערכות התקשורת האוגדתית של 'רפול', למתן מענה רדיו-טלפון למפקדות היחידות הקדמיות. שני כבלי תקשורת, בעלי 24 זוגות קווים כל אחד, הונחו בין מרכז התקשורת בהר לבין קיבוץ מרום גולן שלמרגלותיו. בהר בנטל מיקמו את תחנת המיתוג, והמרכזניות העניקו את השירות המיוחל של תקשורת טלפונית מהחזית לבית שבעורף. מול תחנות תקשורת הרדיו-טלפון שבהר בנטל, פעלו מפעילי הקצה במובלעת הסורית. הטכנאים (תחילה מילואימניקים ולאחר מכן סדירים – בפיקודו של כותב שורות אלו) עמלו באחריות רבה יומם ולילה על הבטחת רצף הקשר, תוך התמודדות עם קשיים טכנולוגיים שנבעו מציוד ומכשור מיושן, שראו בחלקם ימים טובים יותר במלחמת העולם השנייה. הר בנטל היה יעד מועדף על הארטילריה הסורית במלחמת ההתשה. עשרות ימי תזכורת של פחד ואימה עברו עליי ועל יתר חיילי התקשורת שבהר. לא היה במקום מיגון הולם, ובכל הפגזה נצמדנו לדופן הפנימי של השביל שחצץ את ההר בפסגתו. צריפון המפקד (שלי) וצריף המטבח (בחניון האוטובוסים של היום) נפגעו ישירות מההפגזה הסורית, אולם לא נפגע איש מחיילי התקשורת במקום.

בר-לב

רא"ל (מיל') חיים בר-לב (ברוצלבסקי), גויס במדים למלחמה על ידי הרמטכ"ל 'דדו'. תחילה הוטל עליו לייצב את חזית הצפון, ואחר כך מונה למפקד חזית הדרום. בר-לב מונה בשנת 1968 לרמטכ"ל השמיני של צה"ל, ועל פי יוזמתו הוקם במהלך מלחמת ההתשה בסיני – קו ביצורים והגנה לאורך הגדה המזרחית של תעלת סואץ. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים התגייס לשירות מילואים, והיה לשר הראשון ולקצין הראשון בדרגת רב-אלוף שגויס לשירות פעיל. תפקודו כמפקד הגזרה הדרומית נחשב כאחד הגורמים המרכזיים שהשפיעו לטובה על מהלך הקרבות.

ברירת שמשון

שם האופציה לשימוש בנשק גרעיני על ידי ישראל, במקרה של חשש להשמדה פיסית של המדינה או אף במצב שבו צה"ל ימצא במצוקה חמורה. השם נבחר על שם דוגמת אמירתו של שמשון הגיבור – "תמות נפשי עם פלשתים". השימוש בנשק בלתי קונבנציונאלי יבוצע רק בהוראה ישירה של ראש הממשלה, שר הביטחון או הרמטכ"ל.

ברית המועצות

ספקית הנשק המרכזית לצבאות מצרים וסוריה, בטרם מלחמת יום הכיפורים ובמהלכה. לאחר הפקת הלקחים ממלחמת ששת הימים, העבירה אמצעי לחימה חדישים לחילות: האוויר, הים והיבשה. מעורבותה במלחמה התבטאה בעיקר במשלוח אמצעי לחימה ברכבות אוויר, ובהמשך גם במאמץ דיפלומטי להפסקת הלחימה.

ברית ורשה

כחלק מהמלחמה הקרה בין המעצמות, לאחר מלחמת העולם השנייה, נחתמה ברית בפולין בין מדינות מזרח אירופה, כמשקל נגד לברית נאט"ו. מטרת ברית ורשה נועדה לבלום את השפעת ארה"ב ולשלוח נשק למדינות חסות, ובכללן למדינות ערב. החל מהעשירי באוקטובר הגיעו משלוחי הסיוע המסיביים של נשק למצרים ולסוריה מבנות ברית ורשה. חלק מיחידות צבאות ברית ורשה פורקו מציודן, והועברו במטוסי תובלה אנטונוב ובאוניות משא. נשלחו 1,200 טנקים, 300 מטוסי מיג 21, 600 טילי קרקע אוויר, ציוד צבאי ותחמושת ובסך הכל כחמש עשרה אלף טון. הפסקת האש בחזית הסורית והמצרית נכנסה סופית לתוקפה בעשרים וארבע באוקטובר 1973, בצל איום סובייטי על ישראל להתערבות של כוחות ברית ורשה, והפעלת טילי סקאד גרעיניים שמוקמו באזור הדלתא של הנילוס.

ברקאי

אבירם ברקאי, שפיקד על מחלקת טנקים מחטיבה 188 במלחמת יום הכיפורים, תיעד שלושים ושש שנים לאחר הלחימה ברמת הגולן, את סיפורה המדהים של החטיבה, שאיבדה בעשרים וארבע שעות הלחימה הראשונות את שדרת הפיקוד הבכיר שלה, ירדה מסדר הכוחות של צה"ל, וחזרה תוך יומיים ליטול חלק משמעותי בהדיפת הסורים ובהבקעה לתוך המובלעת הסורית. בספרו המשובח – "על בלימה", בהוצאת מעריב, תיעד ברקאי את סיפורם של אותם גיבורים, השריונאים, הנהגים, הטענים, התותחנים והמפקדים, שמדינת ישראל חבה להם כה הרבה. לצורך כתיבת ספר זה הוא תחקר 230 לוחמים ומפקדים ועבר על יומני מבצעים ודוח אגרנט. התוצאה המובאת בספר חשוב זה מצמררת ודרמטית.

ברן

האלוף אברהם אדן 'ברן', פיקד על אוגדת השריון הסדירה בסיני 162 "עוצבת הפלדה" – שהשתתפה בכל שלבי הלחימה, בשתי גדות הסואץ, במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973. במודעת האבל על מותו אשתקד (2012), כתב ראש המטה הכללי: "אדם, לוחם ומפקד, זכה להניף את 'דגל הדיו' בתום מלחמת העצמאות, שירת כמפקד גייסות השריון, מפקד פיקוד הדרום והיה נספח צה"ל בארה"ב". ברן מת, כמה סמלי, יום-יומיים אחרי יום הכיפורים, אותו חג שהפך לציון דרך כה נורא בחייו. איתן הבר, שהכירו עוד מימי מלחמת יום הכיפורים, כתב אחרי לכתו מילים אוהבות: "הוא אחרון האלופים מהדרום במלחמה – חיים בר-לב, קלמן מגן, אלברט מנדלר, שמואל גורודיש, ובמידה מסוימת אריק שרון, כבר לא איתנו. ברן היה אחרון אבל כל כך שונה מרבים מהם ומאחרים בצמרת צה"ל. הוא לא עשה שם ותהילה לקריירה הצבאית שלו. הוא היה שקט, לא איש דברים ואולי אפילו לא איש רעים. ברן לא היה אף פעם פופולארי, אבל הוא היה בדיוק הדמות שעליה כתבה חנה סנש: 'קול קרא לי ואלך'. והוא הלך. היכן שהיה צריך איש מעשה, איש ביצוע, שם הוא היה"

ג

גדוד 50

'נחל מוצנח', בפיקודו של רס"ן (לימים אלוף) יורם יאיר 'יה יה', היה שייך בפרוץ מלחמת יום הכיפורים לחטיבה 35, ונערך להגנת הגזרה הדרומית ברמת הגולן. 'יה יה' קיבל את הפיקוד על הגדוד רק בבוקר יום פתיחת המלחמה, לאחר שיחת טלפון עם אל"מ עוזי יאירי – מפקד החטיבה, שהכירו מתפקידיו הקודמים בחטיבה 35. בעשרים השעות הראשונות ללחימה עקפו כוחות סוריים את המוצבים שאוישו בחיילי גדוד 50, והמג"ד קיבל הנחייה לפנות את הלוחמים ולרכזם בקיבוץ עין גב. תחת אש כבדה ובין כוחות סוריים עזבו הלוחמים המותשים את המוצבים, לאחר יומיים קשים של זעזועים, נפגעים ונעדרים, ונעו לכיוון ההתכנסות. על אירועי הגדוד ברמת הגולן, ראה ערכים: "מוצב 116" ו- "תל סאקי". הגדוד התפנה מרמת הגולן, ולאחר שבוע של התארגנות במחנה הקבע שלו בבית סחור, נקבע שישמש כעתודה מטכ"לית, והורד במטוס בואינג לחזית הדרומית בסיני. שם לחמו חייליו של 'יה יה' בשטח המצרי הכבוש מול הארמייה המצרית השלישית. ברפידים נעשו ההכנות הדרושות להיכנס לכשירות מבצעית, ובעשרים באוקטובר חבר הגדוד לחטיבה 460 של אל"מ גבי עמיר, מאוגדתו של 'ברן'. למחרת חצה הגדוד את תעלת סואץ, והמשימה הראשונה שהוטלה עליו הייתה לטהר את הכוחות המצריים בחיץ החקלאי, שבין האגם המר לבין תעלת המים המתוקים. תפקוד גדוד 50 בחזית המצרית, לאחר הטראומה הקשה בקרבות רמת הגולן, ראוי שילמד. במשך שמונה ימי לחימה טיהר הגדוד עשרות קילומטרים של מערכים מצריים, כשהוא גורם לנפגעים רבים בקרב חיילי האויב ולמאות שבויים. בכל ימי הלחימה בדרום בוצעו המשימות במלואן, כשלגדוד היו שני הרוגים בלבד ומספר מצומצם של פצועים. במהלך ימי המלחמה פעל הגדוד גם לסייע לחטיבת השריון 217 של נתן ניר בכיבוש סוללת עפר גבוהה לאחר תנועה בשטח אויב פתוח, וגם לסייע לחטיבה 500 בגזרת האחריות שמצפון לעיר סואץ.

גדוד 52

בפיקודו של סא"ל עמנואל סקל מחטיבה 14. מוקם בערב המלחמה בתעוזים באזור ראס סודן בגזרה הדרומית של החזית המצרית בסיני. עם פרוץ הקרבות סופח לחטיבתו של 'דן שומרון' 401 מאוגדה 252. הגדוד השתתף בקרבות הבלימה ובקרבות מתקפת הנגד, סיכל מאמץ צליחה של חטיבת נחתים מצרית- שחוסלה תוך שעתיים – בדרום האגם המר הקטן, השמיד כמעט לחלוטין גדוד שריון מצרי בתוך עשרים דקות, נחלץ תוך סיכון לעזרת גדוד שכן שהסתבך בדיונות, צלח את תעלת סואץ והגיע עד לקילומטר ה-101 המפורסם בדרכו לקהיר. הגדוד הסדיר, שאויש במלואו בטרם הקרבות, ספג אבדות רבות.

גדוד 53

בפיקודו של עודד ארז, שהחליף ב-15 באוגוסט את סא"ל יוסי בן חנן, ונחשב לא פחות מקצועי ממנו בכל הקשור להיבטים המקצועיים. גדוד השריון "סופה" של חטיבה 188, היה אחראי לגזרה הדרומית והמרכזית ברמת הגולן. כמות קטנה של טנקים בלמה מאות טנקים סוריים, ובכך אפשרה את התארגנות כוחות המילואים להכריע את הקרבות. במלחמה נהרגו רבים מקציני וחיילי הגדוד.

גדוד 71

בפיקודו של משולם רטס, מפקד קורס מ"פים בבית הספר לשריון. גדוד כוננות גייסי זה התבסס על צוותי מדריכים מבית הספר לשריון וצוערי שריון מבה"ד 1. בערב יום כיפור הגיעו מקבץ החיילים לימ"ח פילון כדי להצטייד בטנקים. בשבת בבוקר עלו שתי פלוגות לצומת ווסט ברמת הגולן ופלוגה נוספת התמקמה בציר הנפט. בפרוץ הלחימה פעל הגדוד במסגרת חטיבה 7 של 'יאנוש', בקרב הבלימה ב'עמק הבכא'. המג"ד והסמג"ד נהרגו בקרבות, והטנקים ששרדו צורפו לסייע לכוחותיו של קהלני בהמשך הלחימה. במהלך המלחמה הצטרפו לגדוד מפקדים ולוחמי שריון שהגיעו מחו"ל. תוספת הכוח סייעה לכיבוש בית ג'אן והמובלעת הסורית. בקרבות ההתשה פעל הגדוד באזור תל-שמס, ולאחר הפסקת האש התיישב במחנה הקבע רוויה שברמה.

גדוד 74

"סער", בפיקודו של סא"ל (תא"ל מיל') יאיר נפשי, מוקם בנפח, לצדן של מפקדת החטיבה המרחבית, הסדנה המרחבית, ומפקדת אוגדה 36 שזה עתה הוקמה. הגדוד, מחטיבה 188, פעל בגבורה רבה במלחמת יום הכיפורים בצפון רמת הגולן. בשישי בלילה, ערב יום כיפור, ערך נפשי קבוצת פקודות לקציניו ועדכן אותם: "מחר צפוי כנראה יום קרב…אולי יום קרב גדול יותר מהרגיל". פלוגות הגדוד מנעו את חדירת הכוחות הסוריים אל עבר השטח הישראלי (ראה ערך חטיבה 188). במהלך ארבעת הימים הראשונים נלחם הגדוד באזור קוניטרה, רכס הבוסטר והר חרמונית. עם המעבר לתקיפה, השתתף הגדוד בכיבוש המובלעת הסורית, והגיע עד לתל-שמס. במלחמה זו נפלו 54 מקציני וחיילי הגדוד. על חלקו בקרבות הבלימה קיבל יאיר נפשי (ראה ערך) את עיטור העוז.

גדוד 77

"עוז" בפיקודו של סא"ל (תא"ל מיל') אביגדור קהלני (ראה ערך), התמקם בראשון באוקטובר 1973, בכפיפות לחטיבת השריון 188, בין חורבות הכפר הסורי הנטוש נפח, כקילומטר ממזרח למחנה נפח. בפקודת 'אשור 2' שהתקבלה במברק בהול ביום שישי שלפני פרוץ הקרבות, הוחלט על שיבוץ גדודו של קהלני בחטיבת השריון 7 (ראה ערך) של 'יאנוש', החל מבוקר שלמחרת. הגדוד לחם ב'עמק הבכא' ובכיבוש המובלעת הסורית (ראה ערך). על חלקו המכריע בקרב, זכה קהלני בעיטור הגבורה.

גדוד 79

בפיקודו של סא"ל (אלוף מיל') עמרם מצנע, לחם בקרב ה'חווה הסינית' בסיני. בטרם פרוץ המלחמה מונה מצנע למפקד קורס קציני שריון. במלחמה הוקם גדוד 196, שאויש במדריכים, צוערים וחניכי קורס מפקדי טנקים. גדוד 196 של מצנע, צורף לחטיבה 14 של אל"מ אמנון רשף ולחם בגזרה המרכזית בסיני. לאחר מספר ימים קיבל מצנע את הפיקוד גם על גדוד 79, שנשחק בקרבות ומפקדו נפצע. הגדוד המאוחד המשיך בלחימתו העיקשת, ועל כך זכה עמרם מצנע בצל"ש הרמטכ"ל.

גדוד 82

בפיקודו של סא"ל חיים ברק, שמונה לתפקידו זמן קצר לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. גדוד השריון התאמן בסיני עם שתי פלוגות, ושתי פלוגות מבצעיות נשלחו לתגבר את הכוננות ברמת הגולן: פלוגתו של מאיר זמיר סופחה לגדוד 77 של קהלני שזכתה לכינוי "כוח טייגר" במהלך הקרבות, ופלוגתו של אלי גבע שהוכשרה לגרור את 'גשר הגלילים' של לסקוב. בפרוץ הלחימה הוטסו לצפון כל לוחמי הגדוד, הצטיידו בטנקים וסופחו לחטיבה 188. במהלך הקרבות נפצע המג"ד ונהרג הסמג"ד. את הפיקוד על גדוד 82 קיבל אלי גבע מ"פ א'. הגדוד איבד במלחמה עשרים ושמונה מלוחמיו.

גדוד 100

בפיקודו של סא"ל (רא"ל מיל') אהוד ברק, הורכבה במלחמת יום הכיפורים מאנשי מילואים וממתנדבים, ששבו לישראל מעבודתם או מלימודם בחו"ל. אהוד ברק, שזה היה לו תפקידו הראשון בשריון, מעת שעבר הסבה, הרכיב את הגדוד משתי פלוגות טנקי פטון אמריקאי ופלוגת חרמ"ש אחת. הגדוד המאולתר, מלוחמים שלא לחמו ביחד בעבר ולא הכירו זה את זה, סופח למפקדת קצין שריון ראשי – בפיקודו של תא"ל מרדכי ציפורי, שפעל לארגן את שיבוצי כוחות השריון ותגבור הכוחות הלוחמים. ב-14 באוקטובר הוכפף גדוד 100 לחטיבה 460 (ראה ערך), ושלושה ימים מאוחר יותר, עם עלות השחר, נשלח למשימת חילוץ הצנחנים, שנקלעו בציר 'טרטור' שבחווה הסינית (ראה ערך). הפעולה היתה בסיכון גבוה והגדוד נכשל במשימתו. במהלך קרב החילוץ נהרגו עשרה לוחמים, עשרים נפצעו ונפגעו טנקים ונגמ"שים. לגדוד חסרו מקלעים ותחמושת, ואילו הצבא המצרי צויד בטילים נגד טנקים ואמצעי ראיית לילה. על מעשה הגבורה בחילוץ הכוח, זכה סגן משה עברי סוקניק בעיטור העוז, אולם פעולת הגדוד זכתה גם לגינוי. בהמשך צלח הגדוד עם תמסחים (ראה ערך) את תעלת סואץ בדרכו למצרים.

גדוד 184

בפיקודו של סא"ל שאול שלו ז"ל (בעלה של פרופסור גבריאלה שלו – לימים שגרירת ישראל באו"ם), שפעל בכפיפות לחטיבה 14 (ראה ערך), נמחק כמעט כליל בימים הראשונים של הקרבות בסיני. סא"ל שלו נהרג ביומה הרביעי של מלחמת יום הכיפורים, במהלך קרבות הבלימה בתעלת סואץ, לאחר שחילץ תחת אש בטנק שלו שלושים ושלושה לוחמים ממעוז 'פורקן'. במהלך הקרבות, בתשיעי באוקטובר, לכיבוש מוצב 'טלביזיה', נפגע שאול שלו מרסיס פגז מצרי ונהרג. גדוד 184 היה הגדוד המקורי היחידי שלחם תחת פיקוד חטיבה 14 מתחילת הלחימה ועד סופה. סא"ל אברהם אלמוג חזר לפקד על היחידה, לאחר נפילתו של שלו. כשמונים לוחמים, כולל נספחים מיחידות אחרות, נפלו בשורות הגדוד. ספרו של אהוד מיכלסון "אבירי לב", בהוצאת משרד הביטחון, חשף את סיפורו של הגדוד ואת הצלחותיו בבלימת הכוחות המצריים ובכיבוש החווה הסינית.

גדוד 198

בפיקודו של סא"ל אמיר יפה, לחם בסיני בכפיפות לחטיבה 460. במהלך הקרבות נהרגו 51 מלוחמי הגדוד, אולם הנותרים המשיכו בלחימה הרצופה עד סיום המלחמה. עשרים מלוחמי הגדוד עוטרו באותות הצטיינות עם תום הקרבות. בספר שיצא לאור בהוצאת מודן, כותב המח"ט – תא"ל (מיל') גבי עמיר את ההקדמה הבאה: "סיפורו של גדוד 198 מיוחד ויוצא דופן. זה סיפור לחימתם של המובחרים בלוחמי חיל השריון, מדריכים וחניכים של קורס קציני שריון וקורס מפקדי טנקים, שהוטלו לפתע לקרב, ועברו את טבילת האש בתנאי לחימה כמעט בלתי אפשריים, בשטח לא מוכר, בלילה, בשטח ביצתי וטובעני, שהיה מכוסה כולו באש מכוונת, ישירה ועקיפה, של האויב".

גדוד 202

בפיקודו של סא"ל ( אלוף במיל') דורון רובין, לחם בקרב וואדי מבעוק שהתרחש ביומה השמיני של הלחימה. הוואדי נועד להעביר כלי רכב משוריינים אל מעבר המיתלה בסיני. מדרום לוואדי הוצבו חיילי גדוד הצנחנים 202, מתוגברים עם שתי מחלקות טנקים. בבוקר ה-14 באוקטובר נעו כוחות מצרים גדולים של חטיבה 3 המשוריינת. חיילי גדוד הצנחנים זיהו מתצפית את השיירה, והמג"ד שלח שלושה טנקים וכיתת תול"ר לתפוס את המצוק מעל לוואדי לתגבור התצפית. הכוח פגע בעשרה טנקים ובמספר משאיות. כוחות נוספים מהגדוד תקפו את המצרים בתנועתם בציר 'זאבה' עם מחלקת טנקים, מחלקת מרגמות וסיוע ארטילרי. בשעה 11:00 דיווחו על בריחה מאורגנת של המצרים אל עבר תעלת סואץ.

גדוד 410

בפיקודו של סא"ל (אל"מ במיל') יהודה גלר, שמונה במהלך הלחימה למג"ד, לחם כגדוד מילואים בחטיבה 600 בסיני. גדוד 410 גרר את גשר הגלילים, דרך ציר 'טרטור' אל עבר תעלת סואץ, וסיים את המבצע בהצלחה בבוקר ה-19 באוקטובר. לפני הגרירה ערך גלר סיור מקדים עם סגנו של אריק שרון – ג'קי אבן, שמונה למפקד הצליחה. בדרכם בציר 'טרטור' נתקלו ב-42 גופות של צנחנים מגדוד 890, ובהם מספר שריונאים מגדוד 100 של אהוד ברק. בהמשך לחם הגדוד עם שתי פלוגות במערב תעלת סואץ. על תפקודו תחת אש קיבל אל"מ גלר את עיטור העוז.

גדוד 890

בפיקודו של סא"ל (אלוף במיל') יצחק מרדכי, המכונה גם גדוד אפעה, הוא גדוד הצנחנים הראשון בצה"ל. במלחמת יום הכיפורים לחם הגדוד בחווה הסינית (ראה ערך) נגד אויב עדיף. במשך הלחימה נהרגו חיילים ומפקדים רבים. המג"ד פעל לחילוץ הנפגעים, ולאחר הקרב הצליח לארגן את הגדוד להמשך לחימה באזור ראש הגשר. על אומץ ליבו וחירוף נפשו קיבל את עיטור העוז. קרב החווה הסינית זכה להתייחסות ציבורית רחבה, בשל הפער הגדול שבין התוצאות לבין המיתוס שנוצר. הקרב היה כישלון צבאי צורב, והצנחנים לא פתחו את ציר 'טרטור' למעבר גשר הגלילים

גדוד סיור 582

בפיקודו של סא"ל נתן שונרי, שימש עתודה פיקודית בכפיפות לחטיבת הצנחנים במילואים 317 של אל"מ (לימים אלוף) חיים נדל. גדוד הסיור סופח במלחמה לחטיבה 14 של אמנון רשף ולחם במסגרתה בקרב החווה הסינית (ראה ערך). הגדוד תקף, יחד עם כוחות נוספים מכיוונים שונים את צומת 'לכסיקון-טרטור'. לאחר קרב קשה נכבש הצומת והציר נפתח. בהמשך אבטחו את כוחות צה"ל, שנעו מראש הגשר אל עומק מצרים, באמצעות תול"רים שהשמידו עשרות טנקים, ומנעו מהארמיה השלישית לשלוט על אזור הצליחה ולחבור לארמיה השנייה.

גדודי חיל ההנדסה במלחמה

כל אוגדה כללה גדוד הנדסה עם 3 פלוגות פלסים ופלוגת צמ"ה (ציוד מכאני הנדסי) אחת. גדוד הנדסה משוריינת 601 שירת, במלחמת יום הכיפורים ב-1973, את האוגדה הסדירה 252 בסיני. גדוד זה, שלקח חלק משמעותי בכל גזירות הלחימה, הפעיל טנקי גישור וטנקי מורג. בכל פיקוד במילואים היו גדוד הנדסת שדה ואמצעים נוספים. בסיני השתתפו, בנוסף לגדוד 601, גם גדודי הנדסה נוספים: באוגדה 162 של 'ברן' היה זה גדוד 271 בפיקודו של רס"ן עודד ליבנה, ובאוגדת 'שרון' 143 היה זה גדוד 229 בפיקודו של סא"ל ניסים בן ששון. ברמת הגולן השתתף גדוד הנדסת שדה משוריין 641, בפיקודו של סא"ל איזי הוד, באוגדה 36 של רפול; וגדוד הנדסת שדה משוריין 923 בפיקודו של סא"ל יהודה כהן באוגדה 210 של דן לנר. גדוד הנדסה 606 פוצל בין החזיתות ממקום מושבו במחנה נתן שליד באר-שבע. שלושה גדודים נוספים, האחד בסדיר ושניים במילואים, התמחו בצליחת תעלת מים ונערכו עוד בטרם המלחמה: גדוד סדיר 605 המיועד לצליחה באמצעות סירות וגשרים, גדוד מילואי0 630 לצליחה בדוברות, וגדוד מילואים 634 המצויד בתמסחים.

גולדה

ראש ממשלת ישראל במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973. עד לערב המלחמה אימצה גולדה מאיר את המנטרה של דיין, שהמצרים לא יעזו לחצות את התעלה ואם כן נדפוק אותם. היא סמכה על ההערכות שמצרים לא תחדש את הלחימה מול ישראל והתמקדה בנושאים פוליטיים ומפלגתיים. לצידה, עמדו האישים הבכירים והמנוסים ביותר של מערכת הביטחון, שתפקידם היה לתת לה הערכות – והם נכשלו. חברי ועדת אגרנט קבעו אחרי המלחמה, כי גולדה שאלה את השאלות הנכונות, הקשתה על שר הביטחון וראש אמ"ן, וספק אם יכלה לקבל החלטות שונות בטרם פלישת כוחות סוריה ומצרים. בדיעבד, הכתה גולדה על חטא שלא הייתה עקשנית יותר ולא דרשה גיוס מילואים נרחב, שהיה משנה את פני הלחימה בימים הראשונים. ההלם מעוצמת המכה שניחתה על מדינת ישראל בצהרי 6 באוקטובר 1973, היה מנת חלקו של הציבור כולו, ובוודאי של ראש הממשלה גולדה מאיר. בשתיים בצהריים, כשצפירות האזעקה עולות ויורדות חודרות ללשכתה בתל-אביב, שואלת גולדה בדאגה את 'מיתקה יפה' הקצרנית – מה זה? והמציאות העכורה ניצבת לפניה. היא הביטה בתוכחה בעינו החסרה של דיין, שרק זמן קצר קודם לכן קשקש בקול יהיר ומלא ביטחון עצמי שאין סיבה לגיוס כלל מערך המילואים. גולדה היתה נתונה בלחץ נפשי קשה בהמשך ימי הלחימה, ובמיוחד נוכח התחזיות הקשות על גורל המדינה, שהשמיע משה דיין לאחר שהתפכח. כמו תמיד, נלחמה גולדה בתחושות הייאוש והקפידה לשדר כלפי חוץ שליטה מוחלטת. הגדיר זאת מקורבה, השר ישראל גלילי: "גולדה לוחמת לבלי חת, שראשה קר וליבה חם". בימיה הראשונים של המלחמה עישנה גולדה 90 סיגריות מדי יום: סיגריות נטולות פילטר, שאליהן נלוו עשרות כוסות קפה שחור חזק, מעט אוכל ושינה חטופה. גולדה, ילידת 1898, היתה בת 75 במלחמה, למודת מחלות ואשפוזים. בדמה קיננה מחלת הסרטן ומכאובים פקדו את גופה החלש והתשוש. כשהסתיימה המלחמה נבחרה גולדה מאיר שוב לתפקיד ראש הממשלה, אבל מעל לניצחון: שמותיהם של אלפי ההרוגים והפצועים הצעירים, המחיר הכלכלי שגבתה המלחמה, הכעס והאכזבה, נאלצה גולדה לפרוש במאי 1974. בראיון עיתונאי הודתה גולדה שחלק נכבד מהשיקולים שהביאו אותה להתפטר נבע מהלחץ הציבורי. ההיסטוריון הידוע, פרופסור יוסי גולדשטיין, טוען לאחר עבודת מחקר מעמיקה שביצע, כי גולדה הייתה ראש ממשלה מצוינת, אישיות מדהימה וכי חיצי הרעל שירו עליה מייצגים תפיסה מוטעית של תוצאות המלחמה.

גורדון

אל"מ גדעון גורדון, פיקד במלחמת יום הכיפורים על חטיבה 670 (ראה ערך) שבכפיפות לאוגדה 146. החטיבה לחמה בדרום רמת הגולן ולאחר מכן עברה לגדה המערבית של תעלת סואץ. בתום המלחמה נתמנה לתפקיד ראש מטה אוגדה 36 (במיל') ולאחריה באוגדה 252. אל"מ גדעון גורדון צבר ניסיון מבצעי רב שנים בחיל השריון: שימש קצין הדרכה של הגיס וראש ענף תורת הלחימה, עוזר קצין אג"מ במבצע קדש, ראש ענף תורת הלחימה במטכ"ל וסגן מפקד חטיבה 14. במלחמת ששת הימים פיקד על כוח בקרב אום-כתף ולאחר מכן עבר לפקד על חטיבה 11. תחת פיקודו הוסבה לחטיבה ממוכנת. כתב צבאי במילואים, מחיל החינוך, שהצטרף למספר ימי קרב לנגמ"ש הפיקוד של גדעון גורדון, כתב עליו באהדה: "איש אפור שיער ומצחו חרוש קמטים. איש לא צעיר. גופו אינו מוצק במיוחד ואינו אתלטי, לא רזה ולא שמן, לא גבוה. אילו נפגשת אתו בפגישת היכרות שטחית, בנסיבות רגילות, היית מתקשה להתרשם ממנו, והיית אומר עליו, לכשתישאל, שהוא סתם אחד-כזה, בינוני. מנומס, אך ללא הדגשת נימוסיותו. בעיניו מבע סקרנות עצורה, הוא שואל ויודע להאזין לתשובה, רוצה להאזין. כשהוא מדבר, קולו שקט, אך לא חד-גוני, לעיתים אפילו מהסס מעט. וכזה הוא קולו, שקט, גם בשעה שהוא נותן פקודה".

גורודיש

אלוף שמואל גונן מונה, ב-15 ביולי 1973, לאלוף פיקוד הדרום והחליף את האלוף אריאל שרון. בערב היום הראשון ללחימה בסיני, הוא ירד עם קציני הפיקוד למוצב הקדמי 'דבלה' באום-חשיבה (ראה ערך). סיפורו הטראגי של גורודיש ידוע לכל, ובעקבות תפקודו בימי הלחימה הראשונים הוחלט למנות את רא"ל מיל' חיים בר-לב למפקד חזית הדרום. ועדת אגרנט (ראה ערך) ביקרה את תפקודו ואת הכנותיו למלחמה. בשנת 1976 פרש מצה"ל בתחושה קשה. גורודיש זכה להערכה רבה בכל קשת תפקידיו בטרם יום הכיפור, ועל הציבור לזכרו לטובה על אף מחדל ימי הקרב הראשונים באוקטובר הארור.

גיר

שם הקוד להערכות כוחות צה"ל הסדירים, במצב הסלמה ברמת הגולן. אל הכוחות הקבועים יתווספו, לאחר 12 שעות ממועד ההתרעה, ארבעה גדודי טנקים ושתים עשרה סוללות ארטילריה. גזרות הרמה יחולקו לשתי החטיבות, כשלכל אחת מהן יצורף גדוד חיל רגלים

גלעדי

סרן גדעון גלעדי נהרג בקרב החווה הסינית ב-16 באוקטובר 1973. היה מפקד פלוגת טנקים, שהוביל את פלוגתו לפתוח את ציר טרטור במסגרת מבצע אבירי לב (ראה ערך). על "דבקות במשימה, כושר מנהיגות למופת, אומץ לב וגבורה עילאית" – עוטר גדעון גלעדי בעיטור הגבורה על ידי שר הביטחון.

ג'מאל עבד אנ-נאצר

נשיא מצרים במלחמת ששת הימים, והבולט ממנהיגי מדינות ערב. בחודש מאי 1967 הכניס נאצר כוחות גדולים לחצי האי סיני וחסם את מצרי טיראן לספינות ישראליות. בעקבות צעדיו אלו, כבשה ישראל את סיני וחסמה את מעבר האוניות בתעלת סואץ. סגנו, אנואר סאדאת, כתב: "אלה שהכירו את נאצר יבינו, כי לא ב-28 בספטמבר מת האיש, אלא ב-5 ביוני 1967, שעה אחת בדיוק לאחר שפרצה המלחמה".

גשר הגלילים

אמצעי גישור מקורי למערך הצליחה של חיל ההנדסה, שפותח ביחידת הפיתוח של תא"ל דוד לסקוב (יפת"ח), בסיוע האלוף ישראל טל (טליק) ונועד להשלים את תפקידי התמסחים וגשרי הדוברות בחציית תעלת סואץ. הורכב מודולארית מגלילי פלדה גדולים הממולאים בקצף פוליאוריטן קל משקל. הגלילים שחוברו במסגרת פלדה ביניהם ובאורך של 200 מטרים, נועדו לנוע בסיוע עשרה טנקים בצירי תנועה מוגדרים בדיונות עד הגעתם לשפת המים. בעת השקת הגשר למים מנתקים עצמם הטנקים מהגשר בהפעלה פירוטכנית, נרתמים לדחיפתו ללא צורך במגע אדם ובסיכון מיותר. גשר הגלילים הושק בתעלה ב-19 באוקטובר 1973, אחרי שסבל מתקלות רבות בעת גרירתו. במהלך ניסיון הגרירה נהרג מאש נשק קל מצרית, מפקד ההנדסה של פיקוד דרום – סא"ל אהרון טנא. על פיתוח גשר הגלילים קיבלו לסקוב וטליק את פרס ביטחון ישראל, למרות שהדעות בצה"ל היו חלוקות לגבי ישימות רעיון הגשר. חיל החימוש לא אהב את רעיון הגשר, בשל היותו כבד ומגושם, יצר בעיות ניוד רבות, נדרשו 15 טנקים על מנת לגרור אותו, ועלותו הכספית שבאה על חשבון פיתוח ה'יוניפלוט' ישיקום התמסחים.

גשר דוברות

אמצעי לצליחת תעלת מים ויצירת משטח גשר רציף, למעבר כוחות וציוד על פניו. הדוברות נבנו על ידי חיל ההנדסה ממצופי "יוניפלוט" שנרכשו ממפעל אזרחי באנגליה, ושקלו למעלה מ-60 טון כל אחת. ציוד הגישור שנועד לצליחת תעלת סואץ אוחסן באזור רפידים, ונערך לפריסה באמצעות גדוד המילואים 630. לצורך הובלת הדוברות אל שפת התעלה, הותקנו – על ידי יחידת הפיתוח של חיל ההנדסה – גלגלים מיוחדים, ואילו אפשרו לטנקים לגרור אותן אל אתר הצליחה. לדוברות חוברו גם יחידות הנעה חיצוניות, שאפשרו את הנעתן על פני המים וחיבורן ליצירת משטח גשר רציף באמצעות פינים מיוחדים. יחידות ההנעה העצמאיות אפשרו השטת מספר דוברות, המחוברות ביניהן ונושאות מספר טנקים עליהן, מבלי להיעזר בסירות גרר בעת חציית תעלת סואץ. כל יחידת הנעה עצמאית הורכבה מתא מפעיל מוגן וממדחף במים שהונע ממנוע בעל הספק של 80 כוחות סוס. חלקי גשר הדוברות הובאו אל התעלה – בציר 'עכביש', שעקף את החווה הסינית – על גבי משאיות והורכבו במקום. בבוקר ה-17 באוקטובר 1973 עמד הגשר על התעלה ושימש למעבר טנקי שריון ואספקה אל הגדה המערבית.

גשר יבשתי בתעלת סואץ

הוקם על ידי גדוד ציוד מכני הנדסי במילואים של פיקוד דרום 572, בפיקודו של סא"ל טוביה לביא, ובסיוע ציוד אזרחי ואנשי מקצוע מנוסים. נועד להיות חסין מפני טיבוע וכגיבוי לגשרים הצפים של חיל ההנדסה. הגשר היבשתי הושלם לאחר עבודה מואצת של חודש וחצי, ללא כל תקדים מהמוכר בהיסטוריה הצבאית העולמית. במהלך בנייתו שוקעו בתעלה 350 אלף מ"ק אבן וחול, וכדי להתגבר על זרימת המים החזקה שבין ים סוף לים התיכון, שוקעו אף דוברות ישנות המלאות באבנים. הגשר נסלל לכל 185 מטרים של אורכו, במטרה להקל על תנועת הטנקים ואמצעי השינוע הנוספים. רוחבו היה 22 מטרים וגובהו מעל המים עמד על שני מטרים.

ד

דוברינין

אנטולי דוברינין, שגריר ברה"מ בוושינגטון בעת מלחמת יום הכיפורים. שבוע לפני המלחמה התארח דוברינין, יחד עם שר החוץ הסובייטי אנדריי גרומיקו, בבית הלבן. גרומיקו אמר לנשיא ריצ'רד ניקסון וליועצו לביטחון לאומי הנרי קיסנג'ר, את המסר המוחמץ: "אין חפיפה מוחלטת בין הערכותיכם והערכותינו על המזרח התיכון, אף שממבט ראשון זה נראה כך, מפני ששני הצדדים מסכימים שהמצב מסוכך ומסוכן. לכן, יש לנו הערכה אחרת על הסכנה, כי לדעתנו אין להוציא מכלל אפשרות שכולנו נתעורר בוקר אחד ונגלה שיש התלקחות אמיתית באזור. צריך לזכור זאת. האם כדאי להסתכן בכך".

דיווחי הרדיו הישראלי

עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 איחדו שתי תחנות הרדיו הישראליות, קול ישראל וגלי צה"ל את שידוריהן, ושלחו כתבים לחזית. הכתבים באותן שעות של ימי הלחימה הראשונים פעלו בתנאים בלתי אפשריים ותוך סיכון חיים. לצד התמלילים שפורסמו, באדיבות ארכיון גלי צה"ל, עולה כי עובדות אמיתיות בשטח לא היו ידועות לכתבים באותן שעות שידור. מיכאל קרפין דווח: "שחר ערפילי פינה את מקומו לבוקר בהיר ליום שאליו התכוון שר הביטחון כאשר איחל הלילה 'גמר חתימה טובה". האמת המרה היא שבאותן השעות צלחו המצרים בהמוניהם את קו המים בתעלה וכוחותינו לא הצליחו לבלום אותם. מתמלילים נוספים שהוצגו עולים אותם פערי המידע והדיווח השגוי.

דיין

משה דיין, מי שהיה הרמטכ"ל הרביעי של צה"ל, שר הביטחון במלחמות ששת הימים, ההתשה ויום הכיפורים בשנת 1973, שר החוץ ושר החקלאות. דיין, כשר הביטחון, ראה לנגד עיניו במהלך המלחמה תרחישים אפוקליפטיים ושקע במרה שחורה. הוא השמיע באוזני ראש הממשלה תחזיות אפוקליפטיות על גורל המדינה, ואלה גרמו לגולדה להרגיש שאם יתממשו, יחרב עליה עולמה והיא לא תראה עוד טעם לחייה. בימי המלחמה היו שטענו כי דיין נחלש מנטאלית, ושלוש פעמים אף הגיש את התפטרותו. בטרם פרוץ המלחמה הפגין דיין זלזול עמוק בכוחן הצבאי של מדינות ערב, ומנע מהרמטכ"ל לגייס את כמעט כל חיילי המילואים כנדרש מהמצב. בכך בזבז דיין זמן יקר נוסף. התחושה שהוא הקרין היא שאינו מאמין שהיום תיפתח המלחמה ואף אחד לא יכול עלינו. ואם כן, הרי שהיא לא תזיק לישראל, אולי ההפך. הוא הורה לעוזריו להתחיל להכין את רשימות הציוד שישראל תבקש לקבל מארה"ב בתמורה לכך שלא פתחה במתקפת נגד. בשש בבוקר של יום הכיפורים, פחות משש שעות מתחילת הקשה במלחמות ישראל, דיין יושב בלשכתו בקריה, אדיש ואינו מודע לגודל מחדלו הצפוי. הרמטכ"ל דדו מתחנן בפניו שיאפשר את המכה האווירית המקדימה, בהעדר הערכות של כוחות היבשה למלחמה. התשובה לא מאחרת להגיע – לא מוחלט!!! דדו מנסה שוב את מזלו ומבקש לגייס 200,000 לוחמי מילואים, ודיין קובע – "עשרים עד שלושים אלף בלבד. שלוש שעות לפני שעת השין ושעות רבות לאחר קבלת המידע מ'בבל', נלחם עדיין שר הביטחון כנגד גיוס המילואים.

דחפור ד 9

מכונה בחיל ההנדסה בשם "דובי". הוא ציוד מכני הנדסי המיוצר על ידי חברת קטרפילר האמריקאית, עוד משנת 1954, ומיועד לשימושים אזרחיים וצבאיים. במלחמה הוא תרם למגוון יעדים: בניית עמדות ירי וסוללות עפר, פתיחת צירים לתנועה, סלילת דרכים, כיסוי תעלות נגד טנקים, הרס סוללות ותשתיות אויב, פינוי מוקשים ומטענים, חילוץ רכב קרבי פגום, הריסת מבנים ממולכדים ועוד. במלחמת יום הכיפורים הוא היה כלי הרכב הממונע הראשון שפרץ דרך ללוחמי החי"ר להשתלטות על פסגת החרמון, גרירת גשר הגלילים כחלק ממבצע צליחת תעלת סואץ וניקוי שדות מוקשים שהטמינו המצרים ופריצת סוללות מסביב לתעלה. הדחפורים פתחו צירים בדרך ההררית במלחמת לבנון הראשונה, ומסוף שנות השמונים הם מוגנו מפני ירי ומטענים.

דמשק

בירת סוריה ואחת הערים העתיקות בעולם. במלחמת יום הכיפורים הופצץ המטכ"ל הסורי ומבנים נוספים, על ידי מטוסי פנטום ישראליים מטייסת העטלף (ראה ערך), כתגמול על שיגור טילי קרקע-קרקע סורית. בליל ה-12 באוקטובר הופגז בעשרים פגזים שדה התעופה 'אל מאזה', השוכן בפאתי דמשק על ידי סוללה א' מגדוד מילואים 412, מתוך שטח שבשליטה סורית.

דרורי

אל"מ (לימים אלוף וסגן הרמטכ"ל) אמיר דרורי מפקד חטיבת גולני (ראה ערך) משנת 1972. לחם עם חייליו במוצבים בצפון ובמרכז רמת הגולן, בקרבות ההגנה והבלימה. פיקד על החטיבה בקרב על החרמון (ראה ערך) ונפצע קשה בחזהו. במלחמת ההתשה חזר לפקד על גולני במובלעת הסורית עד להסכם הפרדת הכוחות. בשנת 1976 מונה למפקד אוגדה 36 ברמת הגולן, ומשנת 1981 מונה לפקד על פיקוד צפון. על תפקידו במלחמה קיבל צל"ש. בחודש מרץ 2005, במהלך טיול רגלי בנחל חווה שבנגב המרכזי, לקה דרורי בליבו ומת. בהספד שנשא האלוף במיל' אורי שגיא על קברו של מפקדו אמר בעצב: "אמיר, גובה קומתך היה נמוך ללא שיעור מכושר האיפוק שלך, הסבלנות והסובלנות….. חטיבת גולני ידעה מפקדים רבים, מנוסים ואמיצים. אך רק יחידים ובראשם אתה ידעו לא רק להנהיג אותם אלה גם להקפיצה שנות דור קדימה במעלה ההר".

ה

האופציה הגרעינית

צבאות ערב זכו להישגים ניכרים בימיה הראשונים של מלחמת יום הכיפורים. ובישיבת הממשלה, שלושה ימים לאחר פרוץ הקרבות, דנו באופציה הגרעינית. בסיום הישיבה הוכרזה לראשונה כוננות גרעינית בישראל (במקומנו, חייבים להוסיף – לפי מקורות זרים). תחושת פאניקה אמיתית פשטה בקרב מקבלי ההחלטות בממשלה ובקרב בכירים במטכ"ל. במקביל להכנות אפשרויות לתקיפה גרעינית, פנתה ישראל לארה"ב בבקשה לציוד צבאי שיאפשר את המשך הלחימה. הנרי קיסנג'ר, מזכיר המדינה האמריקאי, טען לימים כי שגריר ישראל בוושינגטון, איים לכאורה על השימוש האפשרי בנשק לא קונבנציונאלי בהעדר תחמושת ואמצעי לחימה. בישראל חומשו בראשי נפץ גרעיניים במספר טילי יריחו ומוקמו בעמדות שיגור. בריה"מ העבירה את המידע למצרים, ויתכן כי אף הציבה טילים במצרים (הרוסים הכחישו את הידיעה). שתי המעצמות העלו את הכוננות הגרעינית שלהן, לראשונה לאחר אחד עשרה שנים ממשבר הטילים בקובה. בספר שכתב בנושא, מנחם ברבש, נחשף מכלול רחב של בעיות בהפעלת נשק גרעיני והמשמעויות המדיניות, המוסריות וההיסטוריות לישראל.

האזנות חיל המודיעין

ב-28 בספטמבר 1973, קולטות האזנות חיל המודיעין את תנועתה של חטיבת השריון הסורית 47 בדרכה מחומס אל עבר גזרת דרום הגולן. יחד איתה הגיעו טנקי גישור למעבר במכשול קרקעי. באחריותה של יחידה 848 להאזנות של חיל המודיעין היה לאסוף את המידע העדכני והאמין ב"אמצעים מיוחדים" שהותקנו במצרים. ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא, סירב לאשר למפקד היחידה יואל בן פורת (ראה ערך) ולראש מחלקת איסוף, אל"מ מנחם דיגלי, להפעיל את האמצעים מספר ימים לפני המלחמה. הרמטכ"ל ושר הביטחון, שהכירו את יעילות האמצעים המיוחדים, הופתעו שלא הופעלו בזמן הראוי, והסבו בהעדר מודיעין אמת נזק אדיר בהערכות למגננה.

הגשש החיוור

מלחמה אינה חסרת הומור. ולה גם הומור מיוחד משלה, שחור ולפעמים אולי אפור. מערכוני הלהקה הפכו נכס צאן ברזל של התרבות והלשון הישראלית, והדור של כותב שורות אלו דיבר בעידן מלחמת יום הכיפורים ב'גששית'. המערכון אודות המכונית המגויסת (שברולט 66), היה להיט בקרב יחידות גיוס הרכב האזרחי, ולצריבה בנשמה של בעלי כלי הרכב המגויסים. משפטים זכורים במיוחד: "סע לשלום חביבי, המפתחות בפנים", "היה מנוע?..זה הצד של המנוע….מהעמדה לאוטו ומהאוטו לעמדה". בקבלת פרס ישראל עבור תרומה לחברה, תוארו הגששים במילים חכמות: "היא ביטוי מייצג של התרבות הישראלית המתהווה. במשך עשרות שנים אפיינו דמויות ומצבים, ביטאו אהבה וחמימות לגווניה הרבים של החברה בישראל, ויצרו שפה ייחודית שהפכה לחלק בלתי נפרד מהשפה העברית בת-זמננו". הגששים, צוות הבידור המפורסם בהיסטוריה של המדינה, היו חברים גם מחוץ לבמה. לפני המלחמה הם רכשו ביחד חנות בדיזנגוף סנטר. מאז עברו הרבה מים בצ'ופצ'יק של הקומקום. לאחרונה נמכרה החנות, ותם עידן הקשר המסחרי בין הגששים. באחד ממערכוניהם האלמותיים, "בוטיק ספרים", אומרים הגששים: "חנות סתם אין פה, הכל בוטיקים. עוד לא פתחו פה איזה בוטיק פלאפל?".

הגנת העורף

בכל מלחמה ננקטו צעדים להגנת העורף ולהבטחת תפקודו התקין. המלחמה ב-1973 היתה ארוכה יחסית וחייבה גיוס נרחב וממושך של כוחות. העורף כמעט שלא הותקף, אך נדרש היה להבטיח את אספקתם של שירותים ומוצרים חיוניים. משק לשעת חירום (מל"ח) אפשר שגרת חיים תקינה ככל האפשר, ונערך לקליטת מפונים באמצעות הרשויות המקומיות. לקחים רבים הופקו לאחר המלחמה, כדי לתאם ולייעל את הטיפול באזרחים בעת מלחמה וחירום. בן הלקחים ניתן לציין את תרגול הירידה למקלטים בבתי ספר ומקומות עבודה, בניית מקלטים וחדרי מיגון, התרעה תקשורתית על תקיפה והרגעה, תרגולת בחילוץ, טיפול רפואי ועוד.

הגנת רמת הגולן

הצבא הסורי חדר וכבש שטחים גדולים ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. הדבר היה בלתי נתפס להגיון ובלתי ניתן להבנה; שהרי קו-הגבול היה מוגן בשורת מוצבים מבוצרים, ובכלל האמנו שצה"ל אינו נסוג לעולם. בהתקפת פתע עברו הסורים את הקו הסגול בכמה ראשי חיצים – שהתפצלו בצירי התנועה כלפי צפון וכלפי דרום, וחדרו מזרחה כמעט לכל עומקה של רמת הגולן. כוח השריון הישראלי הדליל, של חטיבות הסדיר, נאבק נואשות, ביומיים הראשונים של הקרבות, עד הגעת כוח המילואים, מול אלפי כלי רכב סוריים משוריינים – טנקים, שריוניות, נגמ"שים וסוללות של ארטילריה ניידת. כמויות עצומות כל-כך של כוח אש ושריון לא ראתה הרמה מעולם.

הדטאנט

מונח בצרפתית המתאר תהליך של הפסקת מתיחות בין מדינות, והפשרת יחסים בין הגוש המערבי למזרחי. תקופת הדטאנט, שהחלה בסוף שנות השישים ועד תחילת שנות השמונים של המאה הקודמת, אופיינה בסובלנות ובניסיונות להימנע ממלחמה גרעינית. בין יעדיה: פיקוח על החימוש, מיתון התחרות הבין-גושית, מניעת הפיכת סכסוכים אזוריים לעימותים כלל-עולמיים, הפחתת התעמולה ההדדית והידוק היחסים הדיפלומטיים. הוריו של הדטאנט הם נשיא ברית המועצות ברז'נייב ונשיא ארה"ב ניקסון. בתקופת מלחמת יום הכיפורים, שאפה ארה"ב לדחוק את השפעת ברה"מ מהמזרח התיכון ולהיות המתווכת היחידה בסכסוך הערבי ישראלי. האמריקאים ניסו לשכנע את הסובייטים לדבוק בהסכמי הדטאנט ולצמצם את אספקת הנשק המסיבי שלה למצרים ולסוריה. בעוד שהמעצמות שיתפו פעולה בשמירת הדטאנט, איימו הסובייטים לאחר הפרת הפסקת האש בתגבור הדיוויזיות המוטסות וציי אוניותיה. בתגובה העלו האמריקאים את כוננות כוחותיהם, ובכללם מפעילי הנשק הגרעיני.

הובלה במשאיות

מרכז הובלה (היום שייך לאגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה בצה"ל), בפיקודו של אל"מ דוד שביט בשנת 1973, תרם רבות במהלך המלחמה ובהתשה הממושכת שאחריה. הוטל עליו להוביל אספקה בצירים ארוכים, שהחלו בתעלת סואץ ושארם א-שייח בדרום ועד למעמקי המובלעת הסורית ברמת הגולן. מרכז ההובלה, עם בסיסיו הפזורים ברחבי הארץ, נדרש לספק מענה בהסעת לוחמים לשדה הקרב, הובלת טנקים ונגמ"שים, אספקות דלק ומים, הובלת תחמושת ומזון. בסיוע משאיות הובל, משדה התעופה ליחידות השונות, הציוד הצבאי הרב שהגיע ברכבת האווירית מארה"ב. למערך הלוגיסטי העצום גויסו גם משאיות אזרחיות.

הובלת גשר הגלילים לתעלה

תוכננה להתבצע על ידי פלוגת הטנקים של אלי גבע, מחטיבה 7 המשוריינת, שאף התמחתה בניסיונות קודמים בטרם המלחמה. אולם הפלוגה המיומנת לחמה בניגוד לתכנון המקורי בקרבות רמת הגולן, ואת הגשר הובילה בפועל פלוגת מילואים מחטיבה 421 של אל"מ חיים ארז. רק לאחר תשעה ימים מפרוץ המלחמה, ניתן היה לגרור את הגשר, למרחק 17 הקילומטרים שהפרידו בין מקום היערכותו לבין תעלת סואץ. בקשיים רבים נתקלו בעת הגרירה: פלוגת המילואים שנבחרה לגרירה, הייתה ללא כל הכנה מוקדמת ומותשת לאחר מספר ימי לחימה מול המצרים, הגשר תוכנן להיגרר ע"י טנקי צנטריון בעלי וו גרירה בודד בעוד שטנקי המג"ח צוידו עם שני ווי גרירה, ובעיית הבעיות הייתה העדר נתיב גרירה חופשי מכוחות תקיפה מצריים שאף שלטו במתחם. הגשר נגרר בסיוע עשרה טנקים, כשטנקי דחפור הצטרפו למאמץ הגרירה בדיונות. אל מאחורי הגשר חובר טנק נוסף לבלימת הגשר וייצובו בירידות. לרוע המזל נקרע הגשר בעת מעברו, לאחר שטנק הבולם האחורי מנע בטעות את חופש תנועת הגשר קדימה. חוליה טכנית מיומנת בניהול אע"צ יעקב נאון, מיחידת יפת"ח, תיקנה את הגשר במהלך שש שעות תמימות. הובלת גשר הגלילים, במהירות של 10 קמ"ש, נעשתה תחת אש ארטילרית מצרית כבדה וצורך בפינוי מוקשים מאולתרים. הניווט בוצע בסיוע חוליית הפלסים של חיל ההנדסה, שאף פינתה את המוקשים בדרך. ביום 19 באוקטובר 1973 לפנות בוקר, הוכשר הגשר למעבר טנקים, לאחר שכוח צנחנים השלים את השקת הגשר וחיבורו בגדה המערבי. לאחר השקתו כונה גשר הגלילים "גשר ג'וני". על שם מפקד ההנדסה הפיקודי שנהרג בעת הצליחה.

הודעת ראש הממשלה

ביום פרוץ המלחמה בישרה גולדה מאיר לאזרחי ישראל בתקשורת הודעה שעוררה, בדיעבד, מחלוקת בקרב הפרשנים: "היום, בסמוך לשעה שתיים אחרי הצהרים, פתחו צבאות מצרים וסוריה בהתקפה נגד ישראל. הם ערכו סידרה של תקיפות מן האוויר, בשיריונים ובארטילריה, בסיני וברמת הגולן. צה"ל נלחם והודף את ההתקפה. לאויב נגרמו אבידות רציניות. אויבנו קיוו להפתיע את אזרחי ישראל ביום הכיפורים, אבל אנו לא הופתענו. שירותי המודיעין ידעו כי צבאות מצרים וסוריה נערכים להתקפה משולבת… אין לנו ספק בניצחונו של צה"ל".

הונאת המודיעין המצרי

עשרות ספרים ומאות מאמרים התפרסמו בארבעים השנים החולפות, אודות מהלכי המלחמה המוצלחים ברובם ועל המודיעין הישראלי שכשל. המעניינים שבהם דנים בקונספציה ובקונספירציה הסודית, שלפיהן מלחמת יום הכיפורים תוכננה, לכאורה, לאפשר למצרים ניצחון מוגבל על ישראל. שלאחריו תכבוש ישראל מרחבים בגדה המערבית של תעלת סואץ והאמריקאים יכפו הסכם שלום, תוך החזרת כל שטח סיני, וכמובן, את החזרת הכבוד המצרי שאבד במלחמת 1967. לאחרונה, פרסם המזרחן וקצין אמ"ן לשעבר, שמעון מנדס, מאמר מרתק המנתץ לחלוטין את הסברה שד"ר אשרף מרואן היה המושיע של עם ישראל. לדבריו, אף שמרואן סיפק במשך ארבע שנים מידע מודיעיני רב ערך על המתרחש במצרים, הוא היה לא יותר מאשר שליחו האישי של הנשיא סאדאת. לדברי מנדס "סאדאת לא היה להוט למלחמה שהוא חשש ממנה…הוא גם ידע שאם לא ייצא למלחמה זה יגרום נחת לאמריקנים, ויעזור לו להתקרב אליהם. אבל כנראה שראש המוסד שלנו לא הבין את המהות האמיתית של תפקידו, ומה הוא עושה בכלל בלונדון – ועוד בליל כל נדרי". במילים אחרות סאדאת רצה ליצור דרמה שתגרום לגולדה מאיר להתייחס ברצינות להצעתו לפתוח במשא ומתן לשלום ולא למלחמה. המודיעין המצרי ידע היטב שד"ר מרואן יהיה נתון למעקב, וכי המידע שיעביר לישראל ייבדק ביסודיות, במיוחד לאור מעמדו וייחוסו המשפחתי הגבוה. מרואן עבר בדיקת פוליגרף ישראלית ודבריו אומתו, מה שחיזק את אמון המוסד בהודעותיו. תרומתו של מרואן לגיבוש הקונספציה המודיעינית היתה מכרעת, והמידע הגולמי שהעביר הגיע בקביעות לצמרת הישראלית. גולדה ואחרים התייחסו לד"ר מרואן כאל "החבר של צביקה", ובכך ההונאה המצרית הצליחה.

החווה הסינית

אזור מפעל השקיה מתוכנן, שבין האגם המר הגדול ובין האגם המר הקטן בסיני. במקור תכננו המצרים, לפני מלחמת ששת הימים, להקים כפרים ומרכזים חקלאיים, וליישב באזור זה חיילים משוחררים, פליטים ובדווים. הקרקע היתה ביצתית והמצרים חפרו במקום תעלות השקיה עמוקות. את האדמה שפינו הערימו בצידי התעלות וכך נוצרו הסוללות, שהקשו את המעבר לכוחות משוריינים. המכונות והמשאבות יוצרו ברובן ביפן. אולם חיילי צה"ל חשבו כי מוטבעות בהן אותיות סיניות. ומטעות זו, נובע הכינוי 'החווה הסינית'. בין התאריכים 15 ל-18 באוקטובר 1973, התנהל קרב עקוב מדם בחווה הסינית, בין כוחות שריון ורגלים של צה"ל לבין כוחות משוריינים וממוכנים של הצבא המצרי. על קרב זה ראה בהרחבה בפרויקט זה.

החזרת סיני למצרים

סאדאת, נשיא מצרים, הבין כי לא יוכל לחסל את ישראל בשדה הקרב. לכן, פנה בעקבות תוצאות מלחמת יום הכיפורים להסדרים מדיניים. כתנאי לשלום מלא עם ישראל דרש סאדאת, עוד בטרם המלחמה, את נסיגת כוחותינו מכל השטחים שנכבשו ב-1967 ואת זכות השיבה לפליטים הפלסטינים. עתה, הוא הסתפק בשלום מלא תמורת החזרת חצי האי סיני בלבד.

החלטה 338

החלטת מועצת הביטחון, מיום 22.10.1973, "קוראת לכל הצדדים המעורבים בקרבות להפסיק את האש ולסיים כל פעולה צבאית לאלתר ולא יאוחר מאשר 12 שעות לאחר קבלת החלטה זו, בעמדות בהן הם מחזיקים עתה…להתחיל מיד לאחר הפסקת האש בביצוע החלטה 242 על כל חלקיה…ולהתחיל עם הפסקת האש משא ומתן בין הצדדים הנוגעים בדבר, בחסות מתאימה, במגמה לכונן שלום צודק ובר-קיימא במזרח התיכון".

החלטה 339

החלטת מועצת הביטחון, מיום 23.10.1973 (יממה לאחר החלטה 338), שנועדה לשים קץ למלחמה. הצורך בה נבע מהפרת ההחלטה ע"י מצרים וניסיונות צה"ל לסיים את כיתור הארמייה המצרית השלישית. מזכ"ל האו"ם הונחה להציב משקיפי או"ם על מנת לפקח על הפסקת האש. הלחימה הופסקה ליום המחרת, לאחר איום סובייטי בהתערבות גרעינית של ברית ורשה.

היועצים הסובייטים

בעדות הרמטכ"ל בוועדת אגרנט לחקר כשלי מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973, נחשף לראשונה באופן רשמי כי ישראל האזינה לקווי הטלפון של היועצים הסובייטים ששירתו בסוריה. מההאזנה למדה ישראל על פינוי חפוז ביותר של היועצים ומשפחותיהם, בליל יום רביעי השלישי באוקטובר, באמצעות רכבת אווירית. היועצים הסובייטים היו מעורבים משנת 1967 בכל ההכשרות ושילוב הנשק הרוסי במדינות ערב. הגישה היתה דואליסטית: מאחד הפיקו תועלת מהעימות במזרח התיכון, ומאידך חששה לעימות עם ארה"ב. היו לה גם שאיפות להבטחת הגישה לאזורי הנפט באזור, הבטחת גישה למצרי הדרדנלים, הגנה על דרכי התקשורת עם המזרח הרחוק והחשש מנוכחות נושאות המטוסים והצוללות הגרעיניות האמריקאיות בים התיכון.

היכון לבזלת

שם הקוד לגיוס חירום של יחידות המילואים. אוגדת רמת הגולן 36 קיבלה את קוד הגיוס בשעה 9:30 לערך ביום פרוץ המלחמה.

הכנות צה"ל למלחמה

בחודשים שקדמו למלחמת יום הכיפורים, נוצלה התקופה ברובה להשלמת מערך הצליחה והגישור, כדי לאפשר לצלוח את תעלת סואץ ולהעביר במהרה את כוחות השריון והרגלים מערבה. ההיבט ההתקפי היה חשוב יותר אף מההשקעה בביצורים ובמכשולים בשתי החזיתות. ב-13 בספטמבר 1973 התנהל קרב אווירי, שבמהלכו הופלו 13 מטוסי קרב סוריים מסוג מיג. צה"ל תגבר את כוחותיו ברמת הגולן, בעקבות צילומי אוויר שנערכו במהלך חודש ספטמבר שהצביעו על המערך ההתקפי המלא בו נערך הצבא הסורי, אולם ההערכה בצמרת הצבאית פסלה את יכולתה של סוריה להילחם בישראל.

המובלעת הסורית

שטח של כארבע מאות קילומטרים מרובעים, ממזרח לקו הסגול מצפון הגולן, שנכבש בשלב ההבקעה הישראלי, החל מ-11 באוקטובר 1973. רוחבה הגיע עד עשרים קילומטרים, והמרחק מנקודת הקיצון עד לדמשק היה ארבעים קילומטרים בלבד. היא כללה את שיא החרמון, תילי געש וכפרים סורים. עד לחתימת הסכם הפרדת הכוחות, שנחתם בז'נבה ב-31 במאי 1974, בין ישראל לסוריה, נמשכו פעולות האיבה והתנהלו חילופי אש ארטילריים. המשא ומתן התנהל במיקוח על הפרטים הקטנים ביותר. בסופו של דבר הסכימה ישראל לסגת מכל המובלעת ומשטח של כשישים קמ"ר נוספים. שלב ההבקעה למובלעת החל בהפצצה אווירית ובהרעשה ארטילרית מסיבית על ריכוזי כוחות סוריים. כוחות שריון של חטיבה 7 פרצו משני מוקדים: אביגדור קהלני (ראה ערך) כבש את חדר ומזרעת בית ג'ן בצפון, וכוח של יוסי בן חנן (ראה ערך) ריכז מאמץ לכיבוש הגבעות והמתחמים של ח'אן ארינבה וג'בתא אל חשב, מחנות חאלס, ואת תל שמס. על שלבי כיבוש המובלעת ראה בהרחבה בסעיף 'תרחישים ומועדים בגזרה הצפונית ברמת הגולן'.

המזח

מעוז צה"ל בפורט תאופיק, מול העיר סואץ. נכנע לחיילים המצרים רק ב-13 באוקטובר, שישה ימים לאחר כניעת המעוזים האחרים לאורך התעלה.

המטבח של גולדה

ב-18 באפריל 1973, התכנסו בביתה של גולדה מאיר בירושלים, הצמרת הביטחונית ואנשי שלומה של ראש הממשלה. נכחו בה: השרים משה דיין, יגאל אלון, ישראל גלילי,יעקב שמשון שפירא, הרמטכ"ל דוד אלעזר, ראש אמ"ן אלי זעירא וראש המוסד צבי זמיר. על רקע ההתרעות החמורות של מלחמה אפשרית עם מצרים, ניתנה זכות הדיבור לזעירא שהיה בעל ותק של שבעה חודשים בלבד בתפקיד ראש אמ"ן. זעירא, בנחרצות האופיינית לו אמר כי: "כל ניתוח לוגי של המצב יראה כי המצרים יטעו אם יצאו למלחמה, ואם מקבלים לוגיקה זו אין טעם בישיבה….נשיא סוריה יודע שאם חיל האוויר שלנו רוצה, הוא יכול במשך שעתיים להשמיד את חיל האוויר שלו". בניגוד לזעירא כל יתר המשתתפים סברו כי מקורות המידע אמינים, ולמחרת היום הורה שר הביטחון על הכרזת כוננות כחול-לבן.

המלחמה השנייה

היא הזכות לתבוע הכרה של משרד הביטחון בגין פגיעה פיזית או נפשית שאירעה במהלך או עקב השירות, זאת במסגרת חוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט 1959. להכרה בנכות ולהיקף ההכרה יש חשיבות גורלית, שכן שיעור אחוזי הנכות קובעים את גובה הקצבאות שהנפגע יקבל במשך חייו, סל הטיפולים והשירותים לו יהיה זכאי וזכויות אחרות, כולל האמצעים שהמדינה תעמיד לרשותו למטרת שיקומו ושילובו בחברה. באופן עקרוני תביעה להכרת זכות נכות מתיישנת בתום שלוש שנים אחרי השחרור מהשירות. מרבית נפגעי מלחמת יום הכיפורים ניצלו ומימשו את זכויותיהם. עם זאת, במקרים מסוימים ניתן להתגבר על טענת ההתיישנות, אם הנכה מוכיח "חבלה רשומה". כלומר, יש בידיו מסמכים רפואיים שמהם ניתן ללמוד על חבלה בעבר שבגינה הופיעה הפגימה. דוגמאות משפטיות למימוש זכויות מופיעות למכביר, ואחת מהן היא של חייל שנחשף למראות קשים במיוחד ורק לאחר שלושים שנה פנה לטיפול ואובחן כסובל מהלם קרב. ספרה המרתק של קרן פלס "עקודים" דן בסוגיה זו בהרחבה.

הסדיר ברמת הגולן יבלום

אלוף פיקוד הצפון יצחק חופי (חקה) התריע, ב-24 בספטמבר 1973, בפני פורום מטכ"ל, שהקביעה כי חיילי הסדיר יצליחו לבלום את הסורים עד בוא חיילי המילואים, אינה הולמת את ההתפתחויות הדרמטיות בגולן, שבהן השלימו הסורים את מערך החירום ברצועת ההגנה הראשונה וצבאם ערוך מיידית לצאת למלחמה. גם חיל האוויר אינו יכול לבלום את מסת התקיפה ובמהלך תקיפת פתע סורית עלולים להתחסל מספר ישובים ישראליים ברמה. הוסיף אלוף הפיקוד: "אבל הרי חיל האוויר טוען שהוא כמעט משותק, מנוטרל מיכולת הושטת עזרה בשל הזזת סוללות הטילים לכיוון קו הגבול, וכפועל יוצא מכך הפיכת כל רמת הגולן לאזור מוכה טילים".

הסכם ההפרדה עם מצרים

נחתם ב-18 בינואר 1974, בקילומטר ה-101 על כביש קהיר-סואץ, בין הרמטכ"ל המצרי והישראלי. ישראל התחייבה לסגת מכל השטחים שממערב תעלת סואץ, ולסגת לכביש הרוחב בסיני למרחק 20 קילומטרים ממזרח לתעלה. בין שני הצבאות יחצצו 8,000 חיילי או"ם, ונקבעו הסדרי פיקוח וכמות הכוחות משני צידי קו ההפרדה. ההסכם הושג בתיווך הנרי קיסנג'ר, שר החוץ האמריקאי, ונוהל: מצד ישראל על ידי האלוף אהרון יריב, ומהצד המצרי על ידי גנרל עבד אל-ע'ני גמסי. הסכם ראשון, שהוגדר 'הסכם שש הנקודות', נחתם ב-11 בנובמבר 1973, בו הוסכם לדון על הפרדת הכוחות, הסדרת אספקה לסואץ, הצבת משקיפי או"ם וחילופי שבויים.

הסכם מדיני

הסכם השלום עם מצרים לאחר מלחמת יום הכיפורים, כמו הסכמי שביתת הנשק ב- 1949, היו תולדה של מלחמות בין צבאות סדירים ששינו את המפה המדינית. אירועים שונים לאחר אותה המלחמה, הבהירו, שהזירה המדינית היא חלק בלתי נפרד מהזירה הצבאית. אך נותר עדיין להפנים שהיא חשובה אף יותר מהזירה הצבאי. היא תכריע את המערכה, ולעיתים תשמש כתפנית וכהזדמנות לשינויים. האינתיפאדה הראשונה שחוותה ישראל היתה נקודת מפנה. בפעם הראשונה הוביל גל טרור להסכם מדיני באוסלו. הפלסטינים זכו למעמד משופר בזירה הבינלאומית, והטרור הפך לגורם אסטרטגי המעצב מדיניות חדשה באזור. הניסיון מאירועי הלחימה של צה"ל בלבנון ובעזה מלמד שמגעים מדיניים להפסקת אש נמשכים לפחות שמונה ימים. כך שאם הכוונה היא לחדול אש כעבור שמונה ימים, הרי שמיד אחרי יריית הפתיחה צריך למהר ולהתניע את הערוץ המדיני.

הסכם ההפרדה עם סוריה

נחתם בז'נבה ב-31 במאי 1974. ההסכם קבע שישראל תיסוג מהמובלעת הסורית בתוך שלושה שבועות, מהחרמון הסורי ומערבה מהקו הסגול באזור קוניטרה ופיתחת רפיד. בין שתי המדינות יוגדר אזור חיץ שיוצבו בו חיילי האו"ם. סוריה התחייבה, אם כי לא במפורש, למנוע פעילות חבלנית עוינת משטחה. בחודש יוני 1974 נערכו חילופי שבויים בין סוריה וישראל.

הסכם ששת הנקודות

הסכם שנחתם בקילומטר ה-101, בכביש קהיר-סואץ, ב-12 בנובמבר 1973, בין ישראל למצרים לייצוב הפסקת האש. במסגרתו הוחזרו לישראל 233 שבויים, ולמצרים 8,300 שבויים. עוד נקבע המסגרת לדיונים על הפסקת האש, הסרת הסגר המצרי בים סוף, והמשך ההספקה לארמיה השלישית הנצורה. לאורך כל המשא ומתן, התרחשו תקריות אש רבות.

הסכמי קמפ דיוויד

התנהלו בוועידת הפסגה, במעון הנופש של הנשיא האמריקאי במדינת מרילנד, בספטמבר 1978 במשך 11 ימים. ההסכמים כללו ויתורים גדולים מצד ישראל, ובהם נסיגה בשלבים מכל סיני. הסכמי מסגרת לשלום במזרח התיכון גובשו ונחתמו ע"י ג'ימי קרטר נשיא ארה"ב, אנואר סאדאת נשיא מצרים (ראה ערך) ומנחם בגין ראש ממשלת ישראל (ראה ערך). הסכמים אלו סללו את הדרך להסכם השלום בין מצרים וישראל במרץ 1979.

הסכסוך הישראלי-ערבי

מלחמת יום הכיפורים מהווה אירוע בעל חשיבות עליונה בסכסוך האזורי העקוב מדם. היא נתפסת כנקודת המפנה לשינויים שהתחוללו ביחסי ישראל-ערב, בעולם הערבי ובין המעצמות והיבשות. מלחמה זו אינה מהווה אירוע אוטונומי בלבד, אלא שיאו של תהליך רצוף שהחל לאחר הניצחון המוחץ של צה"ל ותבוסתן המשפילה של מדינות ערב במלחמת ששת הימים בשנת 1967. במלחמת יום הכיפורים יש לראות המשך של תהליך מדיני ובמפנה למעורבותה של ארצות הברית במזרח התיכון; בחידוש הקשרים הדיפלומטיים בין מצרים וארה"ב; במתן סיוע כלכלי וצבאי למצרים; בצמצום אספקת הנשק הסובייטי וכינוס ועידת ג'נבה לימים.

היערכות חיל הים למלחמה

בשישי לאוקטובר 1973 היו יחידות החיל בכוננות גבוהה ולכן לא הופתעו כלל. לאחר מלחמת ששת הימים נבנתה שייטת 13 (הקומנדו הימי) מחדש, תורגלה במלחמת ההתשה עם מצרים והותאמה בכשירות גבוהה למבצעים מיוחדים. נרכש מערך נחיתה יעיל, המיועד לאיגוף את מערכי ההגנה המצריים. חיל הים בנה גם תפיסה ייחודית של הכרעה ימית, באמצעות ספינות טילים קטנות. עיקר כוחו של חיל הים התבסס על ספינות טילים סוג "רשף" ו-"סער", המצוידות בטילי "גבריאל", המשייטים מעל הגלים לטווח של 20 קילומטרים.

הפסקת אש

בשתי החזיתות נכנסה לתוקפה ב-24 באוקטובר 1973, בעקבות החלטת מועצת הביטחון 339, וזאת, יומיים לאחר החלטת מועצת הביטחון 338 שקראה להפסקת אש מיידית בחזיתות. ביומיים שבין ההחלטות פעל צה"ל בנחישות לשיפור עמדותיו בזירות.

הפסקת האש בסיני

ברה"מ נחלצה דיפלומטית לעזרת המצרים ומנעה בימים הראשונים של המלחמה קבלת החלטות במועצת הביטחון של האו"ם. ב-24 באוקטובר 1973, לאחר שהושלם כיתור הארמייה המצרית השלישית וסכנה נשקפה לארמייה השנייה, גבר הלחץ הדיפלומטי של ברה"מ לסיום הקרבות והפסקת האש נכנסה לתוקף.

הפסקת האש ברמת הגולן

הפעילות המדינית החלה רק ב-19 באוקטובר, כאשר כוחות צה"ל הגיעו למרחק 40 קילומטרים מדמשק. ב-24 באוקטובר 1973 הוכרזה הפסקת אש בין הניצים, אולם במשך מספר חודשים התנהלה מלחמת התשה במובלעת הסורית ובסביבתה. ההסכם להפרדת כוחות ונסיגת צה"ל מהמובלעת הסתיים רק ב-31 במאי 1974.

הפרופסור המזמר

מונח המתאר את שטף המידע שזרם מעמוס לוינברג, קצין בינה רשתית של חיל המודיעין, שנפל בשבי הסורי בעת שנשלח לתגבור כוחות במוצב החרמון. לוינברג, שנחשף למידע מודיעיני רב, כולל מידע חסוי בפניו, זימר לחוקרים הסוריים מידע מקיף וסודי ביותר, אודות משימות ודרכי פעולה של המודיעין הישראלי, כולל פעילותה של סיירת מטכ"ל. דבריו גרמו לאובדן מקורות מודיעיניים של צה"ל. הספר מלחמת יום כיפור – זמן אמת (מאת רונן ברגמן וגיל מלצר) מתאר את מעשיו של הפרופסור המזמר: "פרשת לוינברג היא יום כיפור של מערך האיסוף של המודיעין הישראלי, כמו שההפתעה היא הקטסטרופה של מחלקת המחקר".

הפתעה מוחלטת

ב-6 באוקטובר 1973 צה"ל לא היה מוכן כלל למלחמה. מחסני החירום של כוחות המילואים היו מלאים רק למחצה, קווי המעוזים ברמת הגולן ובסיני אוישו במצבת כוח אדם מצומצמת, המערכים האחוריים לא נערכו כיאות ובצה"ל התגלו בעיות משמעת. בשבועיים שלפני המלחמה התקבלו התרעות מודיעיניות מגוונות על מועד פתיחת הקרבות, ובהן מחוסיין מלך ירדן. הערכות המודיעין הישראלי לא לקחו בתחשיבם את מכלול הממצאים, ורק ביום שבת בצהרים, ה-6 באוקטובר 1973, הורה הרמטכ"ל על גיוס כולל. צה"ל הופתע לחלוטין מהתקיפה ומאיכות הגיסות הערביים. בימים הראשונים ספגנו אבדות רבות בלוחמים, טנקים ומטוסי קרב.

הצופה שנרדם

ד"ר אורי בר יוסף, בספרו הנושא שם זה, מתאר את עוצמת הביטחון העצמי של אלי זעירא ראש אמ"ן ושל רמ"ח מחקר באמ"ן, המזלזלים בדעתם של האחרים. הקיבעון שאפיין את המדינית והצבאית נבע, לפחות בחלקו, מהאופוריה של מלחמת הבזק המוצלחת בשנת 1967. בדיון שהתקיים אצל שר הביטחון, בבוקר החמישי באוקטובר, הגדיר ראש אמ"ן בעוז רוחו את הסבירות למלחמה "כנמוכה מנמוכה". הוא אף לא היה מסוגל להסביר את פשר הפינוי הבהול של משפחות היועצים הסובייטים. אלי זעירא, שההיסטריה תוכיח אם כדעת רבים הוא תמצית מחדל המלחמה הנוראה, שלא הניבה לנו כל ערך מדיני או כלכלי, אומר – לראש הממשלה, לשר הביטחון ולרמטכ"ל, כי: "הסובייטים מקיימים מערך ייעוץ והדרכה צבאי גדול במצרים ובסוריה…אנשי צבא סובייטים נמצאים דרך קבע במרכזי הפיקוד והשליטה שלהם ובכל תחומי העשייה הצבאית…לאור זאת יידעו את הפטרון שלהן על כוונתם לצאת למלחמה….אבל אין מה לדאוג…אנחנו מכירים טוב מהם את הערבים ואנחנו יודעים כי הם טועים בחושבם שפני מצרים וסוריה למלחמה בישראל".

הצתת תעלת סואץ

בתוכנית הצבא היה למנוע מעבר כוחות מצרים דרך חציית תעלת סואץ, באמצעות מתקנים שנועדו להציף את מי התעלה בדלק ולהציתו, ובשעת האמת מתקנים אלו לא פעלו. ביקורת ציבורית הועברה, לאחר המלחמה, על אי שמישות המתקנים מחמת הזנחה. חיילי המעוזים, שלצד הפעלת מתקני ההצפה בדלק, נדרשו לתצפת דרך קבע על כל קו המים ולמנוע כל פעילות חריגה. בפועל איוש הקו היה דליל, ורבים מהמעוזים לא היו בשימוש כלל.

הקו הסגול

קו הפסקת האש ברמת הגולן בסיומה של מלחמת ששת הימים בשנת 1967. לא הרחק ממנו ביצרו את קו הגבול של הרמה במוצבי חיל רגלים שולטים על הגזרה הסורית. מעט בחזיתם ולעיתים מאחורי המוצבים, בהתאם למכשולים הטבעיים, נחפרה תעלה נגד טנקים.

הקצין שהתריע וננזף

הרמטכ"ל לשעבר וחבר ועדת אגרנט לבדיקת כשלי מלחמת יום הכיפורים, יגאל ידין, שאל את רא"ל דוד אלעזר אודות חופש הבעת הדעה באמ"ן מול פיקודו הדעתני והתקיף של אלי זעירא. התברר כי הגיעה ידיעה, כבר בראשון באוקטובר 1973, המתריעה מפני מלחמה, אולם ראש אמ"ן החליט שזה לא רציני ולא טרח להעיר את הרמטכ"ל. ידין הקשה ושאל: "בעקבות הידיעה הזאת, האם ידוע לך שאחד מקציני המחקר הרציניים, ראש הענף הסורי (אבי יערי), הועמד לבירור חמור ביותר באמ"ן וננזף על סמך זה שאת הידיעה הזאת הוא דיווח טלפונית לקצין המודיעין של פיקוד צפון בלילה וגרם להתרעה בצפון?". הרמטכ"ל 'דדו' הודה במבוכה שלא ידע מידיעה חשובה זו, וכי הוא היה מודע שאין כוחות ישראליים מספקים לבלימה מול הכוחות העצומים המוצבים בגבול מהצד הסורי והמצרי.

הקונספציה בישראל

גרמה לחשוב במושגים מיתולוגיים. אף אחד לא חשב כי זמן קצר לאחר הניצחון המוחץ בשנת 1967, יעזו לתקוף אותנו. וכשחושבים במונחים מיתולוגיים כנראה מזניחים את נתוני השטח של המציאות. עד למלחמת יום הכיפורים, הייתה תחושה שמנהיגי המדינה ידעו מה הם עושים, וזו התחלפה לזעזוע עמוק כשנודע כי גודל הכישלון של ההנהגה יכול היה להביא לחורבן בית שלישי, בהעדר הצבא ומפקדיו שהצילו את המדינה.

העיניים של המדינה

מונח שהטביע בלקסיקון הישראלי טוראי בני מסס מגדוד 51 של חטיבת גולני, לאחר כיבוש החרמון הישראלי במבצע קינוח המפורסם. הביטוי השתרש בשפה העברית והפך לסמלו של הגבוה בהרי ישראל. את הראיון ערך הכתב הצבאי מיכה לימור עבור הטלוויזיה הישראלית, ושודרה בערב שישי בעת צפייה מרובה בהעדר ערוצים נוספים. בני מסס, הטברייני שהלך לעולמו בגיל חמישים וארבע, נשא בעת כיבוש החרמון את המא"ג הכבד של המחלקה והסתער על חיילי האויב ללא היסוס.

הר פרס

הר געש כבוי במרכז רמת הגולן, המצוי ברשות צה"ל ואין כניסה חופשית אליו. מכונה 'תל-זוהר', על שם רס"ן זוהר יוחנן שנפל ביוני 1970. במלחמת יום הכיפורים התנהלו קרבות שריון קשים בסביבת ההר, שנודע בזכות התצפית ממנו ויכולת השידור. על ההר התרכזו ביום השני למלחמה מעט טנקים מחטיבה 188, בפיקודו של עודד ארז, שהגנו על דרום הרמה. הכוח נאלץ לסגת מההר והמקום נכבש ע"י הסורים. יומיים מאוחר יותר, בתשיעי באוקטובר, נכבש ההר שוב.

השריון עשה היסטוריה

מלחמת ששת הימים בשנת 1967 שינתה את הדימוי של לוחמי השריון, מעבדים נרצעים למכונה ולגריז לסמל העוצמה הישראלית. תיאורי הגבורה של גורודיש, מפקד חטיבה 7, במרחבי סיני הסעירו את דמיונם של צעירים רבים בלשכת הגיוס ובשערי חיל השריון. דמות השריונאי הפכה לסטאטוס חברתי מכובד וחיל שראוי לשרת בו למרות נוקשותו ודרישותיו התובעניות. איכות חיילי השריון שלחמו במלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 היתה טובה ומקצועית מאי פעם. שדרת הקצונה השריונאית הורכבה: מקיבוצניקים עם ברק בעיניים, בוגרי הפנימיות הצבאיות מתומרצים וחדורי שליחות, ובני טובים משכונות תל אביביות יוקרתיות – בניהם של אנשי צבא לשעבר.

התוכנית המצרית

כללה: צליחת תעלת סואץ, פריצת סוללות עפר גבוהות, להתמודד עם התגבורות הישראליות, לכבוש את קווי המעוזים והתעוזים, להתקדם לצד המערבי של מעברי הגידי והמיתלה המוליכים למרכז סיני. להערכת ההנהגה המצרית די היה בהתקפה זו כדי לשבור את הקיפאון המדיני, ולא תוכננו שלבים נוספים.

התוכנית הסורית

שלוש דיוויזיות חיל רגלים, עם כוחות קומנדו המתוגברים בחטיבות שריון, תכננו לכבוש את רמת הגולן בתוך 14 שעות, ולייצב קו הגנה לאורך הירדן. בשלב הראשון תוכנן לכבוש את החרמון, להנחית כוחות קומנדו על גשרי הירדן, לפרוץ את קו המעוזים ולכבוש רצועה של כ- 7 קילומטרים ממערב לקו הגבול. כוח אווירי וארטילרי נועד להבקיע את קו ההגנה הישראלי ולהכשיר את מעברי הטנקים הסורים. שלב ב' נועד להשמיד את עתודות צה"ל ברמה, לקדם כוחות לעומק של עד 15 קילומטרים מהגבול, ולהשתלט על המעברים והצמתים היורדים לירדן. השלב השלישי נועד להשתלט על כל הרמה ולהיערך לבלימת התקפת נגד. הסורים לקחו בחשבון כי יידרש לכוחותיהם התמודדות בשטח קשה ללוחמת שריון.

התערבות המעצמות

ב-24 באוקטובר איימה ברה"מ בשיגור כוחותיה, למניעת התמוטטות צבאית מצרית, דבר שגרם להכרזת כוננות גרעינית בצבא ארה"ב. האמריקאים לחצו על ישראל להפסיק את הקרבות, ואחרי מספר שעות מורטות עצבים הפסקת האש נכנסה לתוקף. מועצת הביטחון קיבלה את החלטה 339 להפסקת האש. ב-25 באוקטובר הוחלט על כינון כוח חירום של האו"ם שישמש חיץ בין הצדדים, והתקבלה תביעתה של ארה"ב לא לכלול בכוח זה את חיילי המעצמות.

ו

ועדת אגרנט

הועדה מונתה בלחץ ציבורי לאחר מלחמת יום הכיפורים, ומטרתה היתה לחקור את כשלי המלחמה. אחרי שנקבעו סדרי עבודתה (ראה ערך 'אגרנט'), החלה הוועדה את פעילותה, בסיוע שישה קציני צה"ל בכירים, ב-25 בנובמבר 1973. הוועדה קיימה 156 ישיבות ושמעה 90 עדים, ובהם כל שמנה וסולתה של הקצונה הבכירה דאז. דין וחשבון ראשון של הוועדה התפרסם בראשון לאפריל 1974, ונאמר בו כי ישראל טעתה בפרשנות המידע המוקדם שעמד לרשותה, באשר להתארגנות המצרים והסורים לקראת יציאתם למלחמה. ההיצמדות לתפיסה שרווחה, על כי מצרים לא תצא למלחמה בטרם חיזוק חיל האוויר שלה, לא עמדה במבחן העובדות. עוד נמתחה ביקורת נוקבת על הכוננות הבלתי מספקת לפני המלחמה ובערב פריצתה. הוועדה לא עסקה באחריותו של שר הביטחון והדרג הפוליטי של מקבלי ההחלטות, והדבר עורר סערה ציבורית. בעקבותיה סיים משה דיין את תפקידו וראש הממשלה גולדה מאיר התפטרה. ועדת אגרנט המליצה להפסיק את כהונתו של הרמטכ"ל, דוד אלעזר, ולהעביר מתפקידם את ראש אגף המודיעין ואת אלוף פיקוד הדרום.

ועדת אגרנט והצדק שנעלם

בין הנחקרים היו בכירים בדרג הצבאי וביניהם הרמטכ"ל, ובכירים בדרג האזרחי ומדיני וביניהם שר הביטחון דיין. ברור היה לחלוטין לכל העדים והנחקרים כי כל אחד שמופיע בפני הרכב הועדה, מחויב בסודיות מוחלטת וכי המידע שהוא מוסר נשאר חסוי עד לפרסומו במסגרת דו"ח הועדה. לפני מספר שנים פורסם כי הועדה העבירה, בסיומם של חלק מימי עבודתה, מעטפה חתומה לדיין. על פי ההנחה, המידע שהיה במעטפה הכיל חומרים וסיכומים של עבודת הועדה, הכוללים עדויות אנשים שהופיעו בפניה. העברה תכופה ושיטתית של המידע לאחד הגורמים שהעידו בפניה מסכלת בפועל את עבודתה, היות שהיא מאפשרת לגורם המקבל את המידע להתכונן ולהתאים את עדותו בהתאם לעדות האחרים. היות שלא היתה עדות ישירה על הדלפה שיטתית, השמועות האלה לא אומתו. בכתבה שהתפרסמה אשתקד, 39 שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים, במקומון של ידיעות אחרונות, התראיין נעים כהן שהיה נהגו האישי של דוד אלעזר, מעת היותו מפקד חטיבה ועד למותו לאחר שהתפטר מצה"ל בשברון לב בעקבות מסקנות ועדת אגרנט. נעים כהן נתן עדות אישית על העברת מעטפות חתומות, בסיומו של ימי עבודת הועדה, לידי משה דיין שר הביטחון. אומר נעים כהן, נהגו ואיש אמונו של דדו: "כמה פעמים קיבלתי מידי אנשי הועדה מעטפות חתומות שיועדו לשר הביטחון. לא ללשכת השר אלא לדיין עצמו. כמו אידיוט העברתי כמה מעטפות כאלה. היום אני מבין שכתבו שם את כל מה שדדו אמר בחקירה. כשסיפרתי את זה לדדו אחרי שהתפטר, הוא אמר לי 'נעים, מה עשית? למה לא אמרת לי שיש מעטפה? היתה כאן הטיה של העדויות".

ועדת אגרנט – עדות בלתי קבילה

ארבעים שנים חלפו מתחילת טראומת מלחמת יום הכיפורים, וחברי ועדת אגרנט לחקר כשלי המלחמה הלכו לעולמם בדרך כל בשר. הועדה זכתה לביקורת ציבורית נוקבת על החלטתה לנקות את הדרג המדיני מכל אחריות, וזאת עוד בטרם התפרסמו ההדלפות מהוועדה אל משה דיין עצמו, בסיועו התמים של נעים כהן. המורשת שהותירו המלצות ועדת אגרנט רודפים את מקבלי ההחלטות בשירות הציבורי ובמערכת הביטחון עד היום, וממשיכים לשמר תרבות של הסתרה וחששות מכישלונות אישיים. המשפט העברי אמר את דברו במקרא: "לא תטה משפט" (דברים ט"ז 19). אם היה מתברר היום כי שופט מדליף בצורה שיטתית חומרי חקירה לעד או לנחקר אחר, המשפט היה מבוטל והמדליפים היו נותנים את הדין על מעשיהם. מקרים אלו, שיש לנו כיום עדות ישירה לגביהם, היו צריכים לפסול את הוועדה כולה. הציבור הישראלי כבר שפט את חברי הועדה והעומד בראשה לפני שנים רבות. הגיע הזמן שגורם שיפוטי מוסמך יאמר את דברו לנוכח גילוי זה.

ועדת אגרנט – עדותו של הרמטכ"ל

ועדת החקירה לבדיקת אירועי מלחמת יום הכיפורים ב-1973, בחנה כל פירור מידע שקשור לרב-אלוף דוד אלעזר. הרמטכ"ל הביא בעדותו אלפי תמלילים, מסמכי מודיעין ועמודי פרוטוקולים. קרוב למאה שעות , תחת חקירה צולבת ודי עוינת ומגמתית, עמד אלעזר חשוף לבדו – בלי סוללה של דוברים, יחצנים ועורכי דין – מול חברי הועדה, שהטיחה בו ללא רחם על חוסר הכנה טובה של צה"ל למלחמה, ועל הידיעות המודיעיניות שלא תורגמו לגיוס מילואים מיידי. מבין המסמכים שהציג 'דדו', עולה כי הוא ידע היטב כי פניו של נשיא מצרים אנואר סאדאת למלחמה בישראל. "אמרתי, יש רק דבר אחד שאולי סאדאת ירצה להשיג… שיישאר לו איזה מאחז. איזה דונם פה דונם שם…..סאדאת לעולם לא ישיג הפתעה נוסח ה-5 ביוני 1967. אני אומר את זה מתוך אמון מלא באמצעי המודיעין". מעדותו של הרמטכ"ל עלה כי הוא דרש את גיוסם של כמעט כל אנשי המילואים בבוקר יום הכיפורים, ואילו משה דיין – שר הביטחון התנגד, וניכר שאינו מתרגש מהתקפה סורית ומצרית משולבת. על חבריו למטכ"ל אמר אלעזר "כי אף אלוף לא טען כי עומדת לפרוץ מלחמה…וכי הקולות לגיוס המילואים לא היו חפים מאינטרסים פוליטיים, ערב הבחירות".

ז

זחל"ם

רכב זחלי למחצה, נושא גייסות מיושן ששימש את צה"ל בכל מלחמותיו. החל את חיו עוד בתקופת מלחמת העולם השנייה ויועד למגוון משימות.

זיזי

זוסיה קניאז'ר, קצין המחקר המנוסה – ראש ענף 2, זירת ירדן באמ"ן מחקר. ב-25 בספטמבר 1973 נפגש המלך חוסיין עם גולדה מאיר בישראל. 'זיזי' האזין בסתר לשיחתם, ותיעד את התרעתו של חוסיין על כי הצבא הסורי נמצא במצב הכן למלחמה והעיתוי מתואם עם מצרים. 'זיזי' טלפן לעדכן את תא"ל אריה שלו, ראש חטיבת מחקר באמ"ן, בתכני השיחה וכן דיווח על דעת עצמו לסא"ל אביעזר (אבי) יערי – ראש זירת סוריה באמ"ן מחקר. בדיעבד, לא מובן מדוע אמ"ן והעומדים בראשו לא הזדקפו על רגליהם האחוריות והפעילו את כל הפעמונים.

זלדה

נושא גייסות משוריין אמריקאי מסוג M-113 ששימש את צה"ל במלחמת יום הכיפורים, ועודנו בשירות.

זעירא

האלוף אלי זעירא, ראש אמ"ן במלחמה, חטף אש וגופרית מחברי וועדת החקירה הממלכתית 'אגרנט', שנדרשו לבדוק את שורשי רעידת האדמה שפקדה את ישראל באוקטובר 1973. בבוקר החמישי באוקטובר, בשעה 9:00, יום לפני פריצת צבאות מצרים וסוריה אל גבולות ישראל, כשכל המדדים והפעמונים צלצלו – מלחמה, מלחמה – והגייסות של מצרים וסוריה ישבו ערוכים ודרוכים לקרב, הצטרף זעירא, יחד עם הפורום שנכח קודם לכן בלשכת הרמטכ"ל, לדיון אצל שר הביטחון דיין. גם בדיון קריטי זה אמר זעירא שאינו יכול להסביר בדיוק את הסיבה לעזיבת משפחות היועצים הסובייטים מסוריה וממצרים, אבל לא סטה מהלך חשיבתו בדבר הסבירות הנמוכה למלחמה. "ואפילו נמוכה מנמוכה" הוא הוסיף.

זמיר

האלוף צבי זמיר, ראש המוסד, הוזעק בדחיפות ללונדון בליל הרביעי באוקטובר. קוד הקריאה המוסכם שהגיע מאשרף מרואן – "בבל", הסוכן החשוב ביותר של אמ"ן, העיד על התרעה למלחמה. זמיר עדכן את ראש אמ"ן, וזה האחרון שיתפו במידע אודות פינוי משפחות היועצים הסובייטים. מפעילו במוסד של מרואן, קיבל מידע על פרוץ המלחמה 40 שעות קודם לפתיחתה, ולפנות בוקר של יום שבת נמסרה, מפי האלוף זמיר, הודעה חד משמעית לגולדה ולצמרת הביטחונית – "היום תפרוץ מלחמה". בכנס של ראשי המודיעין האשים זמיר את זעירא בכשל המודיעין, ואף טען כי "הפיקוד הבכיר של החיל סגר עיניים והתעלם". בשנת 2004 התלונן זמיר בפני היועץ המשפטי לממשלה, על הנזק שגרם זעירא לישראל בחשיפת 'המקור הבכיר', והצגתו כסוכן כפול. המעניין בכל הפרשה הסבוכה הזו היא טענת מצרים, שד"ר מרואן הוא בכלל איש שלהם. המאבק הציבורי בין שני ניצים אלו נמשך שנים רבות, ורק עם ישראל שילם את מחיר הדמים היקר.

ח

חול ים

שם הקוד שניתן למקרים של החמרה בביטחון השוטף ברמת הגולן. מדובר על: ניסיונות סוריים להשתלט על שטחים מוגבלים, תקיפות מטוסי אויב, מחטפים או תקריות ארטילריה. בעיתויים אלו יוסיף צה"ל גדוד טנקים ושבע סוללות ארטילריה – לגיבוי כוחות הביטחון הקיימים.

חופי

יצחק חופי, אלוף פיקוד הצפון בעת מלחמת יום הכיפורים, לא ידע על דבר פגישתם של המלך חוסיין עם ראש הממשלה גולדה ב-25 בספטמבר 1973, ועל המידע המהימן שהסורים מצויים בעמדת זינוק לתקיפת הכוחות ברמת הגולן בתיאום עם הצבא המצרי. למחרת, ב-26 בספטמבר, בשעות הבוקר המוקדמות של ערב ראש השנה, התקיים דיון מטכ"ל מיוחד בקריה בתל אביב. בסופו של דיון ארוך ומתיש, בהשתתפות: אלוף הפיקוד חופי, שר הביטחון דיין ועוזרו צבי צור, הרמטכ"ל אלעזר, האלוף ישראל טל וראש אמ"ן זעירא – הסתבר כי הערכת המצב המודיעינית לא השתנתה: סוריה לא תתקוף לבד ואין ממצאים להליכה משותפת עם מצרים. יצחק חופי לא ויתר, והצליח לשכנע את הרמטכ"ל לתגבר את הכוחות ברמת הגולן. בהנחיית 'דדו' הועלו לצפון שתי פלוגות טנקים מחטיבה 7, וכן סוללה נוספת למערך הארטילריה. הערכת מודיעין פיקוד צפון, לגבי צירים אפשריים לפריצת כוחות סוריים, הציגה את הגזרה הדרומית שבה נערכו הסורים עם כמות טנקים גדולה, מול הגזרה הצפונית בקרבת קוניטרה. אלוף הפיקוד העריך כי הצלחת פריצה סורית בגזרה הצפונית מסוכנת יותר, אף שכמות הטנקים הסוריים היתה מצומצמת יחסית. ברביעי באוקטובר, עת שנודע לאלוף על פינוי משפחות היועצים הסובייטים, הוא שלח את חיילי ההנדסה הקרבית להניח רצועות מוקשים: מזרחית לציר הנפט, דרומית למוצב 110, צפונית למוצב 105 ודרומית למוצב 104. בשישי באוקטובר, בשעת בוקר מוקדמת, טס חופי לדיון בקריה בתל-אביב. בשעה 9:15 הוא מתעדכן מ'טליק' בישיבת המטכ"ל על אישור גיוס המילואים. מיידית מתקשר חקה לקצין האג"מ שלו, סא"ל אורי שמחוני, ומנחה אותו להתריע על כוננות לפקודת גיוס למערך המילואים, ולהוציא פקודת פינוי לילדים ולנשים בישובים האזרחיים ברמה. בשעה 10:00 לערך, חוזר האלוף מתל-אביב ומעדכן את הקמ"ן שלו על רוח החלטות המטכ"ל. מיד לאחר מכן, הוא מקיים קבוצת פקודות בנפח למפקדיו הבכירים, שבה נוכחים: מפקד אוגדה 36, מח"ט 7, מח"ט 188, מח"ט 820, רמ"ט הפיקוד, קצין האג"מ, מפקד התותחים הפיקודי והקמ"ן. אלוף הפיקוד שוטח בפניהם את הידוע לו אודות המלחמה שבפתח, ואת הערכת המצב בגזרות רמת הגולן. וממשיך לפרטם הקמ"ן סא"ל חגי מן. בטרם צאתו מנפח, מורה האלוף לרפול לפקח אישית על גיוס וקליטת יחידותיו וחטיבות אוגדת 36 בימ"ח פילון. בשעה 11:30 מוזנק שוב חופי לתל-אביב, ומדווח על הלחימה היבשתית שבפתח ועל העובדה שחיל האוויר מנוע מלתקוף ראשון. האלוף מעדכן שמרגע צאתו ועד חזרתו, יהפוך יצחק בן-שוהם – מח"ט 188, והמנוסה במפקדיו בהכרות עם השטח, למפקד גזרת הלחימה ברמה. זמן קצר לאחר המלחמה מונה יצחק חופי לתפקיד ראש אגף במטכ"ל, ואף מונה זמנית לממלא מקום הרמטכ"ל. האלוף יצחק חופי מציין בעדותו בפני וועדת אגרנט, כפי שהתפרסמה לראשונה 39 שנים אחרי המלחמה, שצילומי מודיעין העידו בבירור שהסורים מתחמשים. ב-11 בספטמבר, פחות מחודש לפני פרוץ הקרבות, כי מערך החירום הסורי הולך ומתמלא בטנקים ובסוללות ארטילריה. להערכתו "הצבא הסורי יכול היה לצאת להתקפה מבלי שתהיינה הכנות נוספות בשטח שאנו נבחין בהם…בשעה שקצין המודיעין הפיקודי (חגי מן) עדכן אותי על ההתרעה למתקפה סורית …ניסינו לברר את זה במטה הכללי, גם במבצעים במטה הכללי, ושם לא ידעו שום דבר על הנושא הזה".

חוסיין

מלך ירדן חוסיין הגיע, ב-25 בספטמבר 1973, לישראל ונפגש עם ראש הממשלה גולדה מאיר. חוסיין אמר לגולדה כי הסורים נמצאים במצב מוכן לקראת עימות עם ישראל, ולשאלתה האם הם יצאו למלחמה בלי מצרים הוא ענה, "לא. הם יצאו יחד. זה מתואם ביניהם". גולדה דיווחה לשר הביטחון על השיחה עם המלך חוסיין, ולאחר שדיין בדק את הנתונים באמ"ן הוא הבהיר לה כי אין לכך חשיבות יתר, וכי היא יכולה לצאת לפגישתה המתוכננת עם קנצלר אוסטריה.

חושניה

כפר סורי גדול ברמת הגולן, שננטש במלחמת ששת הימים. אוכלס בעיקר בבני העדה הצ'רקסית. בערב היום הראשון של מלחמת יום הכיפורים הגיעו כוחות סוריים עד להריסות הכפר, היושב על צומת צירי ההתקדמות וההגנה. בהריסות חושנייה ישבו כוחות שריון מחטיבה 188, ולצידם התותחנים של הגזרה הדרומית ומנהלות. הפיקוד הסורי צירף להבקעה את הדיביזיה המשוריינת הראשונה, אשר עברה דרך חושנייה בדרכה לכפר נפח. דרך הגזרה הדרומית פרצו כשש מאות טנקים.

"חזקה כמו ברזל"

הגדרה שיוחסה במלחמת יום הכיפורים 1973 – לראש הממשלה גולדה מאיר. כלפי חוץ היא הקפידה לשדר שליטה מוחלטת ולהשרות ביטחון על הסובבים אותה. גולדה היתה בת שבעים וחמש בפרוץ המלחמה – בדמה קינן הסרטן, סבלה שנים מבריאות לקויה, וגופה התשוש היה למוד מחלות ואשפוזים. התפיסות הרווחות לגבי גולדה גורסות שהייתה שמרנית, לא מושכת ולא מבריקה. ביוגרפיה חדשה, שהתפרסמה אשתקד על ידי ההיסטוריון פרופסור יוסי גולדשטיין מגלה אישה אחרת לגמרי: פמיניסטית חכמה, בעלת ביטחון עצמי ומקסימה. פרופסור גולדשטיין החל ללמד על דמותה של גולדה במרכז האוניברסיטאי אריאל, צלל אל תוך עשרות אלפי מסמכים, ספרים, מכתבים ועיתונים. התוצאה הניבה ביוגרפיה עבת כרס המציגה את ראש הממשלה באור חיובי. לדבריו: "כשאני רואה את הדמוניזציה של דמותה, אני מתחלחל. מתייחסים אליה כאל ראש הממשלה הגרוע בתולדות ישראל, ואני טוען שזה לא נכון. היא היתה מצוינת. חיצי הרעל שיורים עליה מייצגים תפיסה מוטעית של תוצאות המלחמה….למעט מלחמת העצמאות, מלחמת יום הכיפור היא הניצחון המזהיר ביותר שלנו. זהו ניצחון מדהים לגמרי, אם מביאים בחשבון את נקודת הפתיחה".

חטיבה

במלחמת יום הכיפורים לא לחמה שום חטיבה בהרכב הבסיסי שלה. חטיבות השריון וחיל הרגלים נאלצו לסייע באמצעות כוחות, ממסגרותיהן האורגניות, להקמת יחידות מאולתרות חדשות. ככלל, מספר הטנקים והלוחמים בכל חטיבה לא היה יותר מאשר בגדוד מורחב. חטיבות הטנקים כללו שלושה גדודי שריון ופלוגת סיור. בחלק מהחטיבות היה קיים גדוד חרמ"ש. היו מספר חטיבות ללא גדוד חרמ"ש, ובהן: חטיבה 14 של אמנון רשף, חטיבה 205 של יוסי פלד וחטיבה 769 של אורי אור. בחטיבת הצנחנים 247 של דני מט היו שלושה גדודי חי"ר שמנו חמש פלוגות בכל אחד מהם, פלוגת סיור ופלוגת הנדסה. אולם בשלב מסוים נלקחו חלק מהכוחות לבניית יחידה חדשה.

חטיבה 4

חטיבת שריון במילואים שעברה בשנת 1972 הסבה לחטיבה ממוכנת. מוכרת בשמה 'קרייתי' ממלחמת העצמאות. השתתפה בקרבות הבלימה והתקפת הנגד הישראלית ברמת הגולן, בפיקודו של אל"מ יהודה הדר (פפר), ובכפיפות לאוגדת המילואים 210 של האלוף דן לנר. כללה: שני גדודי חרמ"ש וגדוד טנקי שרמן. החטיבה יצאה למלחמה מהימ"ח במחנה כורדני ותוגברה בגדודי שריון במילואים מחטיבה 188.

חטיבה 7

בפיקודו של אל"מ אביגדור בן גל (יאנוש), הורכבה משלושה גדודי טנקי שוט סדירים וגדוד חרמ"ש מוקטן. החטיבה יועדה ללחום בסיני, וכמעט לא הכירה ולא התאמנה ברמת הגולן לפני מלחמת יום הכיפורים. בקבוצת פקודות עם אלוף הפיקוד חופי, שנערך בחפ"ק נפח בשעה 10:00 בבוקר של יום הכיפורים, התבקש יאנוש להשאיר את חטיבתו במקומה, כדי שתשמש כעתודת שריון פיקודית. רפול, מפקד אוגדת רמת הגולן, פרס את כוחות השריון שעמדו לרשותו, וייעד את חטיבתו של יאנוש להגן על הגזרה הצפונית, זאת על בסיס הערכה שמאמץ התקיפה הסורי יחל משם. לחטיבה 7 מיוחסת ההצלחה בבלימת הסורים בגזרה הצפונית של רמת הגולן, ועל כך קיבל אביגדור קהלני (ראה ערך) את עיטור הגבורה.

חטיבה 9

בפיקודו של אל"מ מוטקה בן פורת, כללה גדוד טנקי שרמן ושני גדודי חרמ"ש. השתתפה בקרבות מרכז רמת הגולן ובאזור חושנייה, כחלק ממשימות אוגדת המילואים 210 בפיקודו של האלוף דן לנר. חטיבה ממוכנת זו, כונתה בעת הקמתה ב-1948 – "עודד", על שם הכינוי המחתרתי של אורי יפה, מפקדה הראשון. בשנות החמישים הפכה לחטיבת מילואים.

חטיבה 14

בפיקודו של אל"מ (לימים אלוף ומפקד גייסות השריון) אמנון רשף, נערכה ביום המלחמה הראשון בהתאם לתכנית החירום 'שובך יונים'. גדודי החטיבה הסדירה ופלוגותיהם פוצלו עד כדי מחלקות בודדות, ונצטוו לחבור למעוזים הקדמיים בקו המים בהתאם לתרגולת המקדימה. אולם כבר בדרכן הן נתקלו בחיילים מצריים שצלחו קודם לכן את התעלה והיו מצוידים באמצעי לוחמה מתקדמים כנגד טנקים. הייתה זאת חטיבת שריון סדירה שהשתייכה במקור לאוגדה 252 של אלברט מנדלר, ויועדה להיות אחראית למעוזים בגזרתה. החטיבה צורפה במלחמה לאוגדה 143 של האלוף אריק שרון, לאחר שהאוגדה 252 חדלה מלהתקיים. השתתפה בקרב החווה הסינית ולחמה בגדה המערבית של תעלת סואץ עד תום הקרבות. חטיבה 14 שילמה מחיר יקר בחיי חייליה: איבדה 383 מלוחמיה, מהם 91 ביום הראשון ללחימה ומעל למאה ועשרים בחווה הסינית.

חטיבה 35

חטיבת הצנחנים הסדירה, בפיקודו של אל"מ עוזי יאירי, פוצלה במלחמת יום הכיפורים לשתי גזרות הלחימה: גדוד הנח"ל המוצנח 50 (יורם יאיר) אייש את המוצבים בדרום הרמה, גדודים 202 (דורון רובין) ו-890 (איציק מרדכי) לחמו בסיני וסיירת הצנחנים פעלה בעומק סוריה. גדוד 50 (ראה ערך) לחם בהצלחה, החל מהיום ה-12 לרדתו מרמת הגולן, בתעלת המים מעבר לתעלת סואץ. גדוד הצנחנים 202 (ראה ערך) שתוגבר ע"י שתי מחלקות טנקים, לחם בכוחות מצרים במעלה ואדי מבעוק, הממוקם כעשרה קילומטרים דרומית מזרחית לעיר סואץ.

חטיבה 188

'חטיבת ברק' בפיקודו של אל"מ יצחק בן שוהם. הרכבה המקורי כלל שני גדודי טנקי שוט סדירים וגדוד מילואים שלישי שנועד להתגייס בחירום. חטיבת שריון מפוארת זו – יועדה, ועדיין קיימת גם היום להגן על רמת הגולן במלחמה. חודשיים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, באוקטובר 1973, התחלף המח"ט ועימו גם הסמח"טים – סא"ל דוד ישראלי החליף את יוסי פלד. בן יום נוצרה לשכת פיקוד חטיבתית חדשה לחלוטין. כשעתיים לפני שהטנקים הסוריים התחילו לשטוף את רמת הגולן, החל קצין האג"מ, בהעברת חמ"ל החטיבה ממפקדתו בעלייקה לבונקר פיקוד צפון במחנה נפח. בשעה 12:30 מתמקמים חבורת מטה האג"מ בבור הפיקוד בנפח. רבע שעה מאוחר יותר, מתקשר רס"ן משה צורין, הקמ"ן, למדור סוריה באמ"ן מחקר ותשובת רס"ן קוטי מור מאמ"ן, ברורה לחלוטין – "הולכת להיות מלחמה גדולה". בשעה 13:20 חוזר המח"ט לחפ"ק בנפח. מתעדכן ומתארגן למלחמה. חצי שעה לפני תחילתה מקבל בן שוהם טלפון מקודמו בתפקיד, אל"מ אהרון פלד, המוצב כמח"ט מילואים 11 של טנקי שרמן מיושנים, וממליץ לעבור לתכנית השנייה בשם הקוד "קפיטל" של הגנת הרמה. המשמעות היא הערכות לימי קרב, בתווך שבין מגננה להתקפה, אך לקברניטי המלחמה תכנים משלהם. חטיבה 188 חסמה בכוחה הדל, בשעות הלחימה הראשונות והקריטיות ביותר, את להק השריון הסורי, ביחסי כוחות חסרי תקדים. גזרת הקו הראשון חולקה – לצפון הרמה תחת פיקודו של סא"ל יאיר נפשי, ודרום רמת הגולן תחת פיקודו של רס"ן עודד ארז. בעשרים וארבע שעות הלחימה הראשונות, עצרו בכוחם הדל, לוחמי החטיבה, את דיביזיות השריון הסוריות שאיימו להגיע למעבורות נהר הירדן. את סיפורה המופלא של החטיבה, הצליח לתעד – אבירם ברקאי – בספרו המשובח "על בלימה – סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום כיפור". ספר חובה לכל מי שאוהב את הארץ הזו!!!

חטיבה 205

'אגרוף הברזל', חטיבת שריון במילואים, בפיקודו של אל"מ יוסי פלד. החטיבה גויסה במסגרת אוגדה מטכ"לית 146 בפיקודו של מוסה פלד. כללה שלושה גדודי טנקי שוט אורגניים המונעים בבנזין, וצורף אליה ת"פ גדוד נוסף גדס"ר 288. עלתה לרמת הגולן ב-8 באוקטובר, והשתתפה ב- 11 מתוך 12 ימי הקרב. עם ניסיון הקרבי של רבים מאנשי החטיבה במלחמת ששת הימים (בזירת סיני, אז בכינויה חטיבה 200), ועם אימונים סדירים ותכופים לאחר מכן, הפכה החטיבה לבעלת יכולות מקצועיות ומבצעיות גבוהות. מירב החטיבה נסעה כל הדרך ממחנה עופר שליד ירושלים, דרך הבקעה וצומת צמח ועד גב הרמה, בנסיעה מנהלתית קשה על שרשראות הטנקים. הנסיעה התישה את לוחמי המילואים, לאחר התארגנות חפוזה ומחסור בציוד ודלק. בבוקר יום ב' החל הטיפוס לרמה עם 50 טנקים, ועיקר מאמציהם התמקדו בציר אל-על, רמת מגשימים, תל אל-סאקי וג'וחדר. את פניהם קיבלו כוחות סוריים מדיביזיה 5, ובהם: שתי חטיבות שריון, חטיבה ממוכנת אחת ושתי חטיבות רגלים. במרבית ימי הלחימה תפקדה החטיבה כמערכת מתואמת להפקת מירב העוצמה בכל הרמות.

חטיבה 247

בפיקודו של אל"מ דני מט, חצתה לראשונה את תעלת סואץ, ב-16 באוקטובר 1973, באמצעות סירות הגומי של חיל ההנדסה, בתפר שבין הארמייה המצרית השנייה לבין הארמייה השלישית. בכך יצרו הצנחנים במילואים ראש גשר, אליו יכלו לעבור כוחות צה"ל אל עבר הגדה המערבית. חטיבה 247 לחמה בכפיפות לאוגדת 'שרון' 143, ושימשה כציידת חיילי קומנדו מצריים בימי ההמתנה להתקפת הנגד.

חטיבה 401

בפיקודו של אל"מ (הרמטכ"ל לימים) דן שומרון, שעבר הסבה מהצנחנים, היתה חטיבת שריון אורגנית של אוגדה 252 בפיקודו של האלוף אלברט מנדלר. מיד בפרוץ הלחימה, בצהרי שבת, ה- 6.10.1973, הונעה החטיבה לגזרת דרום תעלת סואץ, ובתוך שלוש שעות הגיעו הגדודים לכלל מגע עם כוחות הארמיה השלישית המצרית. ההצלחה לבלום את הכוחות בתנועתם למזרח סיני היתה חלקית, ובסוף היום השני למלחמה נהרגו עשרות חיילים ונותרו במצב שמיש פחות ממחצית הטנקים. החטיבה קיבלה פקודה לנוע לעבר החלק הדרומי של תעלת סואץ ולחבור למעוזים. המח"ט הציע לפנות את המוצבים, אולם מנדלר התנגד ואסר על הפינוי. דן שומרון ניסה ללא הצלחה להציל חלק מהלוחמים שכותרו. לאחר הפסקת האש עם מצרים, חזרה החטיבה למזרח התעלה והוצבה בפיקודו של אהוד ברק בצומת טסה.

חטיבה 421

בפיקודו של אל"מ חיים ארז, היתה חטיבת השריון הראשונה של האלוף שרון שחצתה את תעלת סואץ, באמצעות התמסחים הראשונים שאפשרו זאת. ב-16 באוקטובר 1973 צלחו 27 טנקי החטיבה הראשונים את התעלה וחדרו לעומק מצרים. כוח הטנקים פתח באותו היום מסדרון אווירי משוחרר מטילים נגד מטוסים לחיל האוויר, לאחר שהשמיד בדרכו: טנקים מצריים, רכבים משוריינים, בסיסי נ"ט ומתקנים רבים. חטיבת המילואים 421 הוקמה במהלך השנה שקדמה למלחמה, והייתה עדיין בהקמה ב-1973. הלוחמים גויסו עם פרוץ הקרבות, והגדודים יצאו מהימ"חים בנסיעה על זחלים לכיוון אזור טסה בגזרה המרכזית בסיני. לטנקים רבים חסרו אמצעי לחימה, משקפות, מקלעים וזיווד רב. החטיבה נערכה לתנועה לסיני מהימ"חים ומפעילויות שונות: גדוד ראשון, בפיקודו של רס"ן גיורא לב, התארגן על גבי טנקים של ביה"ס לשריון בג'וליס; גדוד שני, בפיקודו של רס"ן עמי מורג, התגייס והצטייד בימ"ח בשדה בוקר; והגדוד השלישי, בפיקודו של סא"ל שמעון בן שושן, הצטייד בטנקים שהיו בטיפול בסדנא הגייסית ומקורס מפקדי טנקים במחנה שבטה.

חטיבה 460

בפיקודו של אל"מ (לימים תא"ל בצה"ל, ניצב במשטרה ורב גונדר בשב"ס) גבי עמיר, לחמה בסיני כחלק מכוחות אוגדה 162 של האלוף אדן. בתאריך 24 באוקטובר תקפה החטיבה את העיר סואץ מדרומה, לאורך חוף המפרץ, ממערב למזרח וכבשה את חלקו. נוהל הקרב לפעולה, בשילוב כוחות נוספים, נעשה במהירות ולכוחות הגיע מידע מודיעיני מועט. למחרת, בסיוע ארטילרי וחטיבה 500, הצליחו להשתלט על מערב העיר סואץ ומצפון אליו. חטיבה 460 מהווה את בית הספר המרכזי לשריון, השוכן בבסיס שיזפון (הנקרא על שם עצי השזיף הנפוצים בנגב). קודם לכן מוקמו בקציעות, ולפני הסכם השלום בין ישראל למצרים מוקם באזור ביר תמדה שבחצי האי סיני. החטיבה מורכבת מארבעה גדודים (אדם, שחק, עזוז ומגן) וממפקדת החטיבה.

חטיבה 600

חטיבת שריון במילואים, בפיקודו של אל"מ טוביה רביב, שלחמה בסיני בכפיפות לאוגדת 'שרון' 143, עם טנקים מסוג M-60. חטיבה 600 שילמה בחיי 119 לוחמים, יותר מכל חטיבת מילואים אחרת. לחמה בחווה הסינית, העבירה את גשר הגלילים של לסקוב אל תעלת סואץ, ולחמה על הרחבת ושמירת ראש הגשר למעבר כוחות צה"ל אל הגדה המערבית במצרים.

חטיבה 670

"מרכבות הברזל", בפיקודו של אל"מ (מיל') גדעון גורדון, פעלה במלחמת יום הכיפורים בכפיפות לאוגדה 146 של משה פלד. היו בה: גדוד טנקי שרמן, שני גדודי חרמ"ש ופלוגת ג'יפים. ב-10 באוקטובר צורף אליה גדוד שריון פיקודי. במהלך הקרבות שניהלה החטיבה למחרת בדרום רמת הגולן כבשה את המוצב הסורי 'אל-חנות' שמעבר לקו הסגול. ברשתות הקשר כונו יחידות החטיבה בשמות: "עליזה","קפה" ו-"צלחת". בקרב געשה ערבוביה מהממת של הפגזת ארטילריה ויריות טנקים גם של כוחותינו וגם של כוחות האויב. בתאריך 14 באוקטובר קיבלה אחריות על הגנת רמת הגולן, מקוניטרה דרומה. מפעם לפעם פרצו חילופי אש של ארטילריה, ומצב של "כוננות ספיגה" נקבע למעשה למשך עשרים וארבע שעות ביממה. בשביעי בנובמבר עברה החטיבה לאזור ג'ניפה בגדה המערבית של תעלת סואץ במצרים. החטיבה פעלה תחת פיקוד אוגדה 252 של האלוף קלמן מגן. לאחר פינוי הגדה המערבית הוטל עליה להגן על גזרת בלוזה, אל מול הארמייה המצרית השנייה.

חטיבה 679

חטיבת שריון במילואים, בפיקודו של אל"מ (לימים אלוף) אורי אור, שלחמה ברמת הגולן עם טנקי צנטריון מיושנים. היה זה הכוח הראשון שהצטרף לסייע לחטיבות 7 ו-188, בקרבות הבלימה הקשים של אוגדה 36, כנגד 3 דיוויזיות ממוכנות סוריות. בסמוך לצומת נפח נערך קרב טנקים עקוב מדם עם כוח סורי ששאף להגיע לגשר בנות יעקב. הסורים נסוגו, ובהמשך הקרבות התנהלו גם מול חיל המשלוח העיראקי. חטיבה 679 השתתפה בכיבוש המובלעת הסורית. אורי אור זכה, אחרי המלחמה, לפקד על חטיבה 7 שבה צמח, על אוגדה 36 'עוצבת געש' ועל פיקוד צפון בעת יציאת צה"ל מלבנון לאחר מלחמת 'שלום הגליל'.

חטיבת גולני

בפיקודו של אל"מ אמיר דרורי, ניצבה בעת פרוץ המלחמה עם חמישה גדודי חיל רגלים סדירים ( 8,12,13,17,51) ופלוגת סיור. גולני לחמה בכיבוש המובלעת הסורית ובקרב להחזרת החרמון הישראלי (ראה ערכים). חטיבת גולני לחמה בכל מלחמות ישראל כחטיבת חי"ר סדירה. בבוקר השמיני לאוקטובר הגיעו שני חיילי גולני למוצב ,103 שליד מג'דל שמס, לאחר שהצליחו להיחלץ ממוצב החרמון שנכבש. ומעדותם הובן כי ישנם חיילים נצורים במוצב החרמון. מח"ט גולני קיבל אישור לעלות על ההר ולחלץ את החיילים. ניסיון הקרב הראשון לכיבוש מוצב החרמון נכשל באבדות כבדים. מבין 150 הלוחמים של: גדוד 51, גדוד 17, סיירת גולני וקורס המ"כים של חטיבת גולני – נהרגו 25 חיילים, ובהם סא"ל דובי דרור מג"ד 17, וחמישים ושבעה נפצעו. הכוח הרכוב נתקל במעלה ההר במארב סורי, במקום המכונה 'עיקול הטנק', ונפגע מאש חזקה שנורתה עליו משלושה כיוונים ומשרשרת מוקשים שמנעה את המשך המעבר. הכוח הרגלי העוקף התקשה להתקדם ולסייע לכוח הרכוב ועל כן נסוג. רק במבצע קינוח (ראה ערך) שיצא לדרכו ב- 21 באוקטובר הצליחו להחזיר את מוצב החרמון הישראלי הכבוש לידי צה"ל.

חטיבת ירושלים 16

בפיקודו של אל"מ זאב עופר, הורכבה מחיילי מילואים בוגרי חטיבות חיל הרגלים הסדירות, ונועדה במקור להגנת ירושלים ופרוזדור הגישה. עוד לפני ראש השנה תשל"ד, הגיע גדוד המילואים 68, בפיקודו של סא"ל אמיר ראובני, אל ארבעה עשר המעוזים של קו בר-לב לפעילות שגרתית מתוכננת. חיילי הגדוד הבחינו בתנועות החריגות בצבא מצרים ודיווחו על כל המתרחש בקשר. לימים, נאמר על חיילי הגדוד כי הם 'אכלו אותה' ואף אחד לא פינה אותם בזמן מהמעוזים, שהפכו עד מהירה לבית קברות גדול. שאר כוחות חטיבה 16 גויסו ביום פרוץ הקרבות, ותפסו מערכי הגנה בצירים העולים לרמאללה ולירושלים, וכן בדרומה של בקעת הירדן ועד מעלה אפרים. מפקדת החטיבה שלטה על מערך כוחותיה מבסיסה במעלה אדומים, אל מול חשש מהצטרפותה של ירדן למלחמה. הצטרפו אליה כוחות תגבור של שריון וארטילריה להקדמת תרופה למכה. גזרה זו נותרה שקטה, ובתום המלחמה נערכו שלושה מגדודי החי"ר להחלפת מפקדת גולני, בג'ובתא אל חשב שבמובלעת הסורית. בשל חוסר בציוד הגנה מהקור חודר העצמות שברמה, הועברו הכוחות לסיני לתגבר את אוגדה 143 של שרון במרחב הצליחה. בגזרת איסמעיליה שהו כוחות המילואים כחמישה חודשים עד לפינוי המרחב. היו אלו חיילי: גדוד 62 (שי ארז), גדוד 161 (גדעון מסר), גדוד 163 (יעקב שריג ומחליפו אלי קידר) וגדוד מרגמות (יוסי שושן).

חטיבה מרחבית 820

בפיקודו של אל"מ צבי בר (ברזני), פעלה ברמת הגולן בכפיפות לאוגדה 36 של רפול. יום לפני המלחמה קיבל ברזני את הפיקוד על החטמ"ר מידי אל"מ צורי שגיא. ייעודה הוגדר כאחראית לביטחון השוטף בגבול עם סוריה, יחד עם אחריות לתכנונים התקפיים בגבול זה. במלחמת יום הכיפורים השתתפה החטיבה בתפיסת גשרי הירדן ובלחימה במחבלים בהר דב. בהמשך החזיקה את הקו ברמה לאורך כל תקופת מלחמת ההתשה. לאחר המלחמה הפכה לחטיבת חי"ר צעירה – 609 – והשתכנה בעין זיתים.

חיילי הסדיר בסיני

בניגוד לחיילי גולני ברמת הגולן, שהגנו בחירוף נפש על המוצבים בצפון (לבד ממוצב החרמון), נכשלו חיילי הכוחות הסדירים בהגנת קו חסימת סיני למעבר המצרים בתעלת סואץ ובמניעת פריצת שריון האויב למרחבי הגדה המזרחית. לא היה כל סיכוי למעטי מעט חיילי הסדיר במוצבים, שגובו בגדוד מילואים בודד, למנוע הישג קרקעי מהמצרים עם 1,200 תותחי הארטילריה שלהם. אוגדת הסדיר 252, של האלוף אלברט מנדלר, ניצבה בשעה 14.00 בצהרי יום הכיפורים עם 283 טנקים, ובבוקר שלמחרת נותרה עם 110 טנקים בלבד ושלוש מאות ועשרים הרוגים. לאחר שלוש שנים של הפסקת אש, מתום מלחמת ההתשה בסיני, תחושת השאננות הישראלית גברה. דיברו על קיצוץ בתקציב הביטחון, הביאו פחות חיילים מיומנים להגנת קו המעוזים, בחנו אפשרות לקיצור שירות הסדיר, וכך הופתענו בשישי לאוקטובר 1973.

חיל האוויר

בפיקודו של האלוף בני פלד, התחזק מאוד ממלחמת ששת הימים. החיל זכה לתקציב הגבוה ביותר בן הזרועות השונים בצה"ל. בנוסף, מערך ההגנה האווירית היה חלק מחיל האוויר, ומספר סוללות ה'הוק' הוכפל. משימות חיל האוויר היו ברורות ומוגדרות: השגת עליונות אווירית והגנה על שמי הארץ על ידי הנחתת מכה מקדימה על צבאות ערב, השמדת סוללות הטילים בשדות הקרב והריסת שדות התעופה, השמדת כוחות שריון וחיל רגלים של האויב, השתתפות בלחימת היבשה וסיוע בהובלת ציוד ונפגעים. חיל האוויר איבד 46 טייסים ונווטים במלחמת יום הכיפורים ב-1973, ועוד מספר דומה של אנשי צוות שנפלו בשבי. החיל איבד במלחמה 102 מטוסים. שיעור כה גבוה מעיד על מעורבות בהכרעת המלחמה: הן בלחימה ביבשה והן בהשגת עליונות אווירית מעל שדה הקרב, כמתבקש מתורת הלחימה. ביום שישי בצהריים, ה-5 באוקטובר 1973, החליט הרמטכ"ל 'דדו' לנקוט בצעד חריג. מפקד חיל האוויר התבקש לנקוב במספר חיילי המילואים להם יזדקק להכשרת כוננות מלאה. בני פלד נקב במספר בן כמה אלפים. מבלי שקיבל את אישורו של שר הביטחון, אישר הרמטכ"ל את גיוסם של אנשי המילואים. חיל האוויר היה הגורם המרכזי במערכה, בדומה למלחמת ששת הימים. אולם בעוד שבשנת 1967 הושמדו במבצע ממוקד מעל 400 מטוסים מצריים, סוריים וירדניים בתוך ארבע שעות, הרי שהעדר יכולת ההפתעה במלחמת יום הכיפורים, מנע את התקיפה המוקדמת של שדות התעופה, על מנת להשיג עליונות אווירית. חיל האוויר הצהיר כי לאור מערך הנ"מ הרב שסיפקה ברית המועצות למדינות ערב, יהיה עליו במלחמה לתקוף ולנטרל תחילה את מערכי הגנת האויב, עוד בטרם הסיוע לכוחות היבשה. המציאות היתה שונה, המצרים והסורים תקפו ראשונים ולא היו את ארבעים ושמונה השעות הנדרשות להשמדת מערך הנ"מ. טילי ההוק התגלו כיעילים במיוחד וזכו להפיל כששים מטוסי אויב במלחמה. כמותו המצומצמת מנע את מימוש היכולת ההגנתית. לאחר תום הלחימה, היו שטענו כי חיל האוויר לא סייע מספיק לכוחות הקרקע, והתמקד יותר בחיסול מערכי טילי הנ"מ. החיל נערך עם 383 מטוסי קרב, ובהם: 185 מטוסי סקייהוק בשבע טייסות, 125 מטוסי פנטום בחמש טייסות וכחמישים מטוסי מיראז'. המסוקים היו מסוג יסעור, סופר פרלון ובל 205; ולטובת התובלה שירתו שני מטוסי הרקולס, שישה סטרטוקרוז ועשרה מטוסי דקוטה מיושנים. שני תהליכים מרכזיים נערכו בחיל האוויר עם סיום המלחמה: תחקור מעמיק ויסודי לכל היבטי המלחמה המשולבת תוך הפקת לקחים ארוכי טווח, וארגון החיל מחדש. הובהר כי חיל האוויר זקוק למערך מודיעין טקטי עצמאי משלו, הכולל יחידות איסוף נתונים וניתוח. במסגרת ארגון מחדש, הוגדר החיל כזרוע ומטהו הושתת על ארבעה להקים: אוויר, מודיעין, ציוד וכוח אדם. לראשונה, הפך להק כוח-אדם לגוף איכותי המאויש גם באנשי צוות אוויר בכירים.

חיל האוויר ברמת הגולן

ב-6 באוקטובר 1973 הצטרף האלוף מרדכי הוד לחבורת הפיקוד הקדמית של חיל האוויר במפקדת פיקוד צפון. האלוף הוד, מפקד חיל האוויר לשעבר, שימש כמפקד קדמי של החיל בצפון וניהל את הפעילות בחזית למשך חמשת הימים הבאים. סוריה בנתה מערך הגנה אווירית צפוף, שכלל עשרים וחמש סוללות טילי קרקע-אוויר ותותחי נ"מ בקטרים שונים. ההגנה הסורית כיסתה את גבהי הטיסה השונים מעל לרמת הגולן למשך כל ימי הקרבות. עם כל מגבלות הטיסה שניצבו בפני החיל, לא חדלו מלתקוף מטרות קרקע סוריות שונות כבר מהיום הראשון ללחימה. ביום השני ללחימה החל מבצע 'דוגמן 5' לתקיפה מתוכננת של מערך הנ"מ הסורי.פעולה זו נכשלה, כאשר רק סוללה אחת הושמדה ולכוחותינו הופלו שבעה מטוסי פנטום. חיל האוויר המשיך לפעול עם מגבלות כבדות. ביום השלישי למלחמה תקף החיל את הכוחות הסורים שחדרו לדרום הרמה, ולמחרת את הכוחות הסורים ממזרח לקו הסגול, אשר התקדמו ל'עמק הבכא' כדי לתקוף את חטיבת השריון 7 של יאנוש. בתשיעי לאוקטובר תקף חיל האוויר את המטכ"ל הסורי בדמשק, תקיפת ריכוזי טנקים באזור תל-פארס וצומת רפיד. תקיפות החיל נמשכו גם למחרת והושגו תוצאות טובות. בחמשת ימי הקרבות ברמת הגולן ביצע החיל 439 גיחות תקיפה, ובפעולות אלו אבדו 18 מטוסים.

חיל האוויר בסיני על פי מחקרו של האלוף עמנואל סקל

במסגרת עבודת הדוקטורט, אודות קרבות הבלימה של צה"ל בשבוע הראשון של המלחמה בסיני, לא חוסך ד"ר סקל – ששימש מג"ד שריון סדיר ב-1973, את הטעויות הקשות של סדרת הפיקוד הבכירה של הצבא, ובכללן של חיל האוויר. לדבריו: "חיל האוויר שיחק אותה נייטרלי וסבל מדלקת קרום החשק. עזר ויצמן אמר בשפתו הציורית – "אנחנו נטפל במצרים ככה, שהם יצופו כמו חרא על המים". בפועל, חיל האוויר פעל סקטורלית. רק מטרות כחולות עניינו אותו: נ"מ, מכ"מ, תק"א. המטרות הירוקות, הקריטיות, הדיוויזיות המשוריינות, עניינו אותו כמו שלג דאשתקד".

חיל הנדסה קרבי

בפיקודו של תא"ל יצחק בן דב עסק בימי הלחימה הראשונים בהתגוננות, סילוק פצצות ומיקוש. כאשר כוחות צה"ל החלו להדוף את המצרים ואת הסורים, חיל ההנדסה היה אחראי לרגעי מפנה רבים. במבצע 'אבירי לב' לצליחת תעלת סואץ, הקימו כוחות ההנדסה, בסיוע אישי של האלוף אריק שרון מפקד אוגדה 143, סוללות וגשרים למעבר טנקים ישראליים ואמצעים נוספים. בכך תרם החיל לשלבי הכרעות במלחמה ולכניעת הצבא המצרי לאחר כיתור הארמייה השלישית. מערכת המכשולים שבנה חיל ההנדסה ברמת הגולן, סייעה בבלימת חלקית של הסורים בימי המלחמה הראשונים, ופרצה את הדרך לכוחות השריון בעת הדיפת הסורים. בעת כיבוש מוצב החרמון הישראלי על ידי חטיבת גולני, מפעילי ציוד המכאני הכבד פרצו דרך למוצב. דחפור מסוג D-9 אף הגיע לשיא החרמון, בפסגה הגבוהה ביותר ברכס, אף לפני הסורים. כתוצאה מהצורך לביצוע משימות הנדסיות כה רבות בפרק זמן כה קצר, כפי שהוכח מלקחי מלחמת יום הכיפורים ב-1973, רכש צה"ל כמות גדולה של ציוד מכאני הנדסי כדי שלא יהיה צורך להישען על מערך ציוד מגויס. בנוסף הוקם מערך לוגיסטי של משאיות כבדות לשינוע הטנקים והציוד הכבד.

חיל הים הישראלי

בפיקודו של האלוף בנימין תלם, נדרש לשלוט בזירת הים התיכון ובזירת ים סוף בו זמנית. בתוך שלושה ימי לחימה ראשונים הושגה עליונות מוחלטת בים התיכון. אל"מ מיכאל ברקאי, מפקד שייטת הסטי"לים, השמיד בים הפתוח 12 ספינות טילים סוריות ומצריות, בקרבות שהוגדרו כראשונות מסוגן בעולם. חיל הים תקף מטרות חוף במצרים ובסוריה, והשמיד יעדים אסטרטגיים ומתקני נפט. בזירת ים סוף הצליח חיל הים, בפיקודו של אל"מ זאב אלמוג, למנוע הנחתת כוחות מצריים על הגדה המזרחית של תעלת סואץ ולהשיג עליונות בכוחות המצומצמים שעמדו לרשותו. כוחות הדבורים תקפו במערב המפרץ שני מעגנים מצריים וסירות רבות עמוסות בחיילי קומנדו שתכננו לנחות במזרח המפרץ. לאחר כיבוש נמל עדביה מדרום לעיר סואץ, בידי אוגדה 252, סייע חיל הים בהעברת כוחות, אספקה ופינוי שבויים ושלל רב.

חיל הקשר והאלקטרוניקה

בפיקודו של תא"ל (לימים אלוף) שלמה ענבר (ראה ערך), היה החיל המקצועי היחיד בצה"ל שנערך מבעוד מועד לקראת כל תרחישי המלחמה האפשריים ולא הופתע כלל. מפקד החיל לא זומן למתן עדות בוועדת החקירה של השופט אגרנט, ובכל סיכומי הלוחמה הוא זכה לתשבחות ולהערכה רבה. במלחמת יום הכיפורים היתה תקשורת רציפה לכל המערך הפיקודי, מבצעי ולוגיסטי. קשר סופק עד לאחרון הטנקים ולכל המעוזים והמוצבים הקדמיים. לדברי מפקד החיל, הסיבה המרכזית להצלחה בשדה הקרב, היא איכות החיילים והמפקדים שהחיל זכה בהם לאורך השנים, ובשפתו המילולית והמתובלת ביידיש הוא מגדירם "השאור שבעיסה". כשבועיים לפני פרוץ המלחמה, שענבר שוכנע שהמלחמה בפתח, הוכנסה מפקדת החיל למצב חירום. חמש חוליות של קצינים נשלחו לבדוק את מחסני החירום ולהשלים את הציוד הנדרש, מש"א 7300 (מרכז שיקום ואחזקה) הופעל גם בשבת, נבדקו כל קווי התקשורת ומערכות הקשר, הותקנו בחרמון שפיפונים (ציוד הסתרה), הורדו לרפידים ולשארם כשלושים טכנאי 'דואר ישראל' עם כלי רכב וציוד קשר מגוון להחלפה. בערב יום שישי הוקמה מפקדה פעילה בצריפין, אורגן גדוד הקשר המטכ"לי והאלחוטנים שבו נערכו למלחמה. בעוד שכל הגנרלים של המטה הכללי שהו בביתם עם משפחותיהם, נשאר ענבר עם חייליו במפקדה, ומאחורי גבו אמרו עליו: "בעל הבית השתגע". חיל הקשר לא הפסיק מעולם להילחם ולהפיק לקחים לאפיון צרכי המלחמה הבאה. במבצע קדש, בשנת 1956, התגלה הצורך במתן מענה למרחבים העצומים שבסיני. טנקים נעו לטווחים ארוכים וצוותו מיחידה ליחידה. אמצעי הקשר דאז היו מיושנים, אך בזכות האלתורים והצרכים המבצעיים, החלו להגדיר את צרכי הצבא ולייצר בארץ חלק מהמערכות הנדרשות. מלחמת ששת הימים לא הפתיעה את החיל, ובשנת 1973 היה לצה"ל יתרון במערכות התקשורת והלוחמה האלקטרונית על מדינות ערב. היו אומנם מערכות קשר שידעו ימים יפים יותר במלחמת העולם השנייה (כותב שורות אלו התמחה באלתורים יצירתיים במיוחד להבטחת רצף תקשורת מבצעית), אולם בהמשך הוחלפו במערכות המתקדמות מסוגן בעולם. לרכס המצוק באום-חשיבה בסיני נודע חשיבות רבה, בכל היבטי התקשורת ושליטת חפ"ק פיקוד דרום במהלכי הקרב. שלוש מערכות קשר אוטונומיות הותקנו בהר ע"י החיל, וסייעו גם לצרכי המודיעין והשליטה האווירית. עיקר הקשר הועבר בקווים פיסיים מאובטחים מפגיעות האויב. כבל קואקסיאלי חיבר את רכס ההר עם רפידים, ומשם המשיך לבאר שבע דרך ניצנה. סא"ל זינגר ניהל את התקשורת הקווית, ובסיוע 'דואר ישראל' הותקנה המערכת שאפשרה להעביר כמאה ועשרים ערוצים נפרדים. החיל הכניס לשימוש גם את מערכת ה'טרופו' לתקשורת בין מרחקים גדולים במיוחד, שלהם אין קו ראייה ישיר. מערכת ה'טרופו' הופעלה בין שארם במרחב שלמה לבין צריפין, דרך אנטנות במצוק מצפה רמון . עקרון הפעולה, המכונה זירוי טרופוספרי, מבוסס על תהליך פיזור גלי רדיו בעוצמה גבוהה, באמצעות אנטנות דיפול גדולות המשדרות לשכבת הטרופוספרה. חלק מאותות הרדיו מוחזר בדומה לאפקט המראה ונקלט באנטנה המרוחקת.

חיל השלישות

כחלק מלקחי ומסקנות מלחמת יום הכיפורים, באוקטובר 1973, הוחלט להקים את חיל השלישות. גיוס המילואים בצבא המופתע בוצע באופן חפוז, דבר שהקשה מאוד בימים הראשונים של הלחימה על יכולת השליטה בכוח האדם. עוד עלה מלקחי המלחמה כי גופים שהיו להם מטלות כלל צה"ליות התקשו לטפל בחיילים כפרטים. הוברר כי יש צורך בסגל מקצועי מיומן לטיפול בבעיות אישיות ודאגה לפרט, וכן בפיתוח ראייה עתידית של מערכי כוח האדם בסדיר ובמילואים. חיל השלישות הוקם בינואר 1977, בכפיפות לאגף כוח האדם במטכ"ל, והעומד בראשו מכונה 'קשל"ר'. בינואר 2006 הוכפף החיל לתוך חטיבת כוח האדם בזרוע היבשה, ומשנת 2008 הוכפף חיל השלישות בחזרה לאגף כוח אדם (אכ"א), על פי החלטת הרמטכ"ל דאז – גבי אשכנזי. מוקדי החיל המרכזיים שולטים על ארבעה ענפים מרכזיים: כוח אדם, תורת הדרכה ומידע, תמיכה ובקרת המידע, ביקורת וכשירויות.

חיל התותחנים

בפיקודו של תא"ל (לימים אלוף) נתי שרוני, ניצב במלחמת יום הכיפורים עם מעט יחסית של סוללות ארטילריה, מול כמות קני הארטילריה של מצרים וסוריה. בימים הראשונים למלחמה היו נתונות סוללות התותחנים תחת הפגזות קשות, במיוחד ב'ציר החת"מ' בסיני. לראשונה עשה צה"ל שימוש בתותחי M-109 עם הקנה הקצר מסוג 'רוכב'. הם שולבו בגדוד הסדיר 'נמר' ובגדוד המילואים 899, שכונה בקשר 'פרסום'. במהלך המלחמה אזל מלאי התחמושת של פגזי 175 מילימטר של תותחי ה'רומח' המתנייעים M-107, ולכן הוחלט להחליפם לקנים בקוטר 203 מילימטר. התותחים המוסבים כונו –'קרדום', ושירתו בהצלחה בהמשך. עם המעבר לשלב ההתקפה לקח חיל התותחנים חלק משמעותי. בתחילת המלחמה ברמת הגולן, כלל מערך התותחנים ארבעה גדודי ארטילריה, ובהם 44 קנים ב-11 סוללות. עם פרוץ הקרבות פתחו התותחנים באש, אך חלק מהסוללות נאלצו לסגת מעמדותיהן מערבה. שתי סוללות שנפרסו ממערב לתל פארס שבדרום הרמה הושמדו על ידי טנקים סוריים, ובמקומן הגיעו גדודי הטנקים של אוגדה 146 של משה פלד. מהיום השני למלחמה הצטרפו גדודי ארטילריה של פיקוד צפון ושל אוגדות המילואים. בבוקר יום ב, ה-8 באוקטובר 1973 נפרסו והחלו לירות לעבר מטרות סוריות – 21 גדודים ובהם 208 תותחים ומרגמות כבדות. בשיאו של הקרב בעמק הבכא, למחרת, ריכז מפקד הסיוע של חטיבה 7 את עיקר האש לסיוע בקרב הבלימה של החטיבה באמצעות 21 סוללות ארטילריה. בעקבות ההפגזה הכבדה ההסתערות הסורית נבלמה, וחלק מצוותי הטנקים נטשו את המערכה. באותו היום אף סייעה הארטילריה על כיבוש המתחם הסורי בחושנייה באמצעות חטיבה 9 של מוטקה בן-פורת. במבצע מיוחד ירו תותחי M-107 לעבר העיר דמשק והוציאו מכלל פעולה את שדה התעופה 'אל-מאזה'. כמו כן ניסו תותחני הרמה למנוע את כיבוש מוצב החרמון הישראלי, בפגיעה בסורים שניסו לחדור למוצב בעוד חיילנו מסתגרים ומתבצרים בתוך הבונקרים. גם ניסיון זה נכשל.

חיל השריון

תורת הלחימה הגרמנית מימי מלחמת העולם השנייה (הבליצקריג), שהביאה להשגת הניצחון הגדול לצה"ל במלחמת ששת הימים, תחת היתרון כביכול בזכות "שיירת רכב אש ופרשים" שמכריע את הקרב, הביא בעקבותיו גם לביטולן של חטיבות חיל רגלים שונות, והפיכתן לחטיבות שריון. נוצרה תחושה מוטעית שהטנק מסוגל לעשות הכול, ולגבור על כל מכשול. מה שהוכיח במלחמת יום הכיפורים את ההפך.

חיל חינוך

בפיקודו של תא"ל שאול גבעולי במלחמה, תרם בהטמעת רוח צה"ל, ונורמות ההתנהגות הנגזרות ממנה בקרב החיילים והקצינים. החיל כפוף לאגף כוח אדם, והא הסמכות המקצועית בנושאים פיקודיים וחינוכיים. הלהקות הצבאיות היו סמל חיל החינוך במלחמת יום הכיפורים, והופעות של זמרים ולהקות אזרחיות תרמו רבות למורל.

חילות המשלוח הערביים

מדינות ערב, ובהן: עירק, ערב הסעודית, לוב, אלג'יריה, ירדן, כווית, אירן, מרוקו, טוניסיה וסודן – שלחו כוחות צבא לסייע למצרים ולסוריה בלחימתם היזומה נגד ישראל. חלק מכוחות הסיוע נעו על גבי מובילי טנקים ומשאיות, וחלקן הוטסו במטוסי תובלה. גם לפני הגעת כוחות העזר היו למצריים ולסוריים יתרון כמותי על ישראל, וחילות המשלוח החמירו עוד יותר את המאזן. כניסת כוחות רעננים לזירה שינו את יחסי הכוחות לרעת צה"ל. חילות המשלוח הגיעו לזירות הקרב בצפון ובדרום, לאחר שמדינותיהם מימשו את הבטחותיהן למצרים ולסוריה וניאותו לשלוח כוחות בעת מלחמה עתידית בישראל. חלק מהמדינות אף התחייבו בטרם פרוץ הקרבות להשתתף בעלות הכספית של הלוחמה. בחזית רמת הגולן סייעו מעל לשלוש דיוויזיות של חילות משלוח למניעת התמוטטות הצבא הסורי ועצירת היוזמה ההתקפית של כוחותינו. בחזית הדרומית סייעו חילות המשלוח בהגנה על הקו העורפי של מערב תעלת סואץ, ואפשרו לכוחות המצריים לניהול הקרבות מול צה"ל.

חלטורה

עד למלחמת יום הכיפורים, באוקטובר 1973, החלטורה הייתה חלק מהאופטימיות חסרת המעצורים. מלחמה זו התנהלה במידה מסוימת כמו משחק, וללא נכונות לקבל מרות. דוגמא לכך היא מפקד אוגדה 143, האלוף במילואים אריק שרון, שפשוט סירב פקודה כשחשב כי היא אינה נכונה. אחרי המלחמה תחושה ה"יהיה בסדר" נפגעה, ולפתע אחז את האזרחים פחד קיומי, שלא בטוח לחלוטין כי ביכולתנו לצאת מכל צרה. עמוס עוז התייחס לשאלה: מה זאת תושייה? וענה כי זאת חלטורה שהצליחה, וחלטורה היא תושייה שנכשלה. משה דיין, שר הביטחון במלחמת יום הכיפורים וסמל האופוריה של מלחמת ששת הימים בשנת 1967, חשב במלחמה במונחים של אפוקליפסה ושקל אף להשתמש בנשק אטומי, לאחר אמירתו על "חורבן בית שלישי". גם התחושה שאפשר לסמוך על התושייה נפגעה, והובן שצבא מודרני צריך להיות מאורגן, למנוע אלתורים וכי רעיונות בעלי השראה לא בהכרח מתאימים.

חצר מוות

בעקבות הצלחת מעבר כוחותינו את תעלת הסואץ במבצע 'אבירי לב' – מול מעוז "מצמד", שבתפר בין הארמייה השנייה לשלישית, והקמת ראש הגשר במערבה, לא נשארו המצרים אדישים זמן רב. בשש עשרה באוקטובר 1973, החלו הפגזות מצריות כבדות על אזור הצליחה של אוגדה 143 וחיילים רבים החלו להיפגע. עד סוף המלחמה נהרגו בחצר מוות זה 200 חיילים ישראלים, ואוגדת שרון התקשתה בהמשך תפקודה. במטכ"ל הוחלט דאז להעביר את מרבית הכוח הישראלי בסיני אל הגדה המערבית, לשם כיתור הצבא המצרי.

ט

טייסת העטלף

טייסת 119 של מטוסי פנטום (קורנס), בפיקודו של סא"ל אליעזר פריגת במלחמת יום הכיפורים, השתתפה עם שמונה מטוסים בתקיפת המטכ"ל הסורי בדמשק. מזג האוויר היה מעונן, ורק לאחר זיהוי המטרה נסק כל מטוס לגובה 6,000 רגל והטיל מטען פצצות של חמישה טון. נזק כבד נגרם למבנה המטכ"ל ולמפקדת חיל האוויר הסורי. כמו כן, נפגעו מבנה מרכז האומנויות הסובייטי ומבנה הטלוויזיה. סגן מפקד הטייסת רס"ן ארנון לפידות זכה בעיטור המופת על הובלתו לביצוע התקיפה, וסגן ליאור אלעזר הנווט זכה בצל"ש הרמטכ"ל.

טייסת כנף

עשרה מטוסים קלים מסוג איילנדר ומטוס אחד מסוג צ'ייפטין, שהוחכרו לחיל האוויר מחברת כנף. מטוסים אזרחיים אלו, שהוטסו על ידי טייסי מילואים, זכו להצלחה גדולה במלחמה בשל היותם גדולים ממטוסי הטייסת הקלה של החיל ויכולתם לשאת מטען רב יותר. שימשו להובלת דו"חות מודיעין לחזיתות ולהטסת מפקדים מחזית לחזית.

טילי הוק

חיל האוויר החל להצטייד בשנת 1965 בסוללות טילים נגד מטוסים מסוג הוק MIN-23. הטיל המונחה נועד לטווחים בגובה נמוך עד בינוני, והצליח להפיל 13 מטוסים במלחמת יום הכיפורים. סייע בהתקפות המסיביות, ביום המלחמה הראשון, להדוף ולהרתיע את מטוסי סוריה ומצרים. לאחר הגעת טילי ההוק לישראל איחדו את מערך ההגנה האווירי עם חיל האוויר.

טל

האלוף ישראל טל (טליק), אבי טנק המרכבה, שזכה פעמיים בפרס ביטחון ישראל, כיהן בתפקיד ראש אגף מבצעים וסגן הרמטכ"ל במלחמת יום הכיפורים. בדיון מטכ"ל , נוכח ההכנות הסוריות לתקיפה, שהתקיימה בשלושים בספטמבר 1973, דרש טליק לגייס אוגדות ולהעלותן לרמת הגולן. הוא התנגד לגישת "הסבירות הנמוכה" של ראש אמ"ן, והביע תרעומת על גישת הרמטכ"ל לאמונה עיוורת באלי זעירא. טליק התנגד, יחד עם אריאל שרון, לקו בר-לב בתעלת סואץ. פיתח יחד עם לסקוב (מפקדי הנערץ) את גשר הגלילים ששימש לצליחת התעלה ולמעבר הכוחות למערב סואץ.

טמיר

תא"ל אברשה טמיר כיהן עד המלחמה, כעוזר ראש אגף מבצעים לתכנון. בימי המלחמה באוקטובר ליווה את האלוף אריאל שרון, כמפקד חבורת הפיקוד הקדמי (חפ"ק) של אוגדה 143. לאחר המלחמה הקים את אגף התכנון בצה"ל ומונה למפקדו בדרגת אלוף. טמיר נחשב כאדריכל הסכם השלום עם מצרים ופירוז חצי האי סיני.

טנקי טיראן

טנקים מתוצרת ברית המועצות – T54\55\62 – שבשימוש הצבא הסורי והמצרי, במלחמת אוקטובר 1973. המתלה של טנקי טיראן העניק להם ניידות טובה ומזער את הסיכוי לפריסת זחל. משקלו העצמי היה נמוך בעשרה טון ממקבילו הישראלי מסוג השוט-קל, מה שהעניק לו יתרון בתאוצה ובמהירות הסופית. מערכת הצידוד נחשבה לאמינה, צויד במערכות כינון אינפרה אדום לתותחן, טעינה אוטומטית וכיבוי אש עצמי.

טנקים

במערכות היבשה במלחמת יום הכיפורים איבד צה"ל כ-400 טנקים מסוגים שונים. צבאות ערב איבדו 2,250 טנקים, כשיותר ממחיצתם בזירה הסורית ברמת הגולן. בגולן השתמש השריון הישראלי בעיקר עם טנקי 'שוט' ובסיני שלט טנק 'מגח'. טנקים אלו היו טובים ומתאימים לזמנם. אולם השתמשו גם עם טנקי שרמן M4, וכן עם טנקי שלל רוסיים שכונו 'טירן' בחטיבה משוריינת. שנים רבות דובר בישראל על חשיבות הטנק בשדה הקרב. רכב אש זה קיבל ייחוס רב ערך ממקבלי ההחלטות הביטחוניות והכלכליות במדינה. "הטוטליות של הטנק", נשמעה מנטרה זו שוב ושוב, והמחיר היה בצמצום לוחמי חיל הרגלים ויכולת תרומתם הנדרשת בקרב.

י

יובל

ירמיהו יובל, איש הרדיו ב"קול ישראל", שהשתתף ככתב במלחמת יום הכיפורים – בגזרת סיני, ולימים פרופסור לפילוסופיה. הוא הצטרף, יחד עם חברו מיכה שגריר, לזחל"מים של אוגדה 143 עם אריק שרון ושמע ממקור ראשון על הישגי הצבא המצרי ועל התבוסות הקשות לצה"ל. בעודם דוהרים במדבר סיני, הבוער מאש קרבות, ורואים כיצד המצרים עושים בחיילנו שמות, נשמעו בטרנזיסטורים של הלוחמים מידע שקרי ממרכזי התקשורת בתל-אביב וירושלים. ירמיהו יובל היה הכתב הישראלי הראשון שחשף את האמת המרה לציבור, אף שהצנזורה פסלה תחילה את דיווחיו. לאחר שדבריו נחתכו פעם אחר פעם בעריכה, הוא נסע למרכז העיתונות בבית סוקולוב, והדגיש שוב ושוב כי הדיווחים אינם נכונים. העיתונאים ששמעו את התיאורים ממקור ראשון, שינו את הדיווחים והידיעות הקשות משדה הקרב הגיעו לכל בית. ירמיהו הטמיע את המשפט: "רק האף הארוך של גולדה נמתח מסיני עד באר-שבע", רמז לאפו של פינוקיו עם כל דבר שקר שיצא מפיו. עוד משפט מחץ שלו, הדן בתקשורת הישראלית והמצרית: "המצרים למדו להילחם כמו הישראלים והישראלים למדו לשדר ולשקר כמו המצרים".

יחידה 88

'דב לבן', תחת פיקודו של סא"ל משה ספקטור. יחידה עלומה בהיסטוריה הצבאית, שדבר קיומה אושר רק לאחרונה לפרסום. גדוד 88 בחטיבת השריון 14, הוקם לפני המלחמה כדי לאפשר איגוף אמפיבי של כוחות שריון ותקיפה מהמים. בראש יחידת סיור ופשיטה אמפיבית זו עמד רס"ן יוסל'ה יודוביץ. סא"ל (תא"ל מיל' ואח של ..) יואל גורודיש, שהתמחה בטנקים רוסיים, היה אחראי על משימת הרכבת הכוח והקמת היחידה המקורית. היחידה כללה ששה עשר טנקים ונגמ"שים אמפיביים משלל רוסי, שכונו 'דב לבן'. התכנון נועד לעבור ולפלוש דרך האגם המר הגדול, אולם מידע מודיעיני על הערכות מצרית לכך שינתה את התכנית. היחידה היתה הראשונה שעברה דרך גשר מאולתר את תעלת סואץ והפתיעה את האויב מעורפו. היחידה איבדה 18 מלוחמיה והתפרקה לאחר המלחמה.

יחידה 424

'סיירת שקד'. הוקמה בשנת 1955 למניעת חדירת מבריחים ומסתננים במרחב הנגב הגדול והגבול הארוך של פיקוד דרום. בשנת 1974 הוחלט לפרק את היחידה, אולם השאירו כוח מצומצם באום-חשיבה להגנה על הקו החדש. היחידה פורקה רשמית ב-1979. בפרוץ המלחמה נפרסה היחידה בין היחידות במוצבים שניסו לבלום את הפלישה המצרית וספגה אבדות כבדות. היחידה פעלה: בקרב החווה הסינית עם חטיבה 14, בצליחת התעלה, בקרב על מתחם אורחה, תקיפת מתחם חמוטל וניסיונות החילוץ ממעוז בודפשט.

יסעור

מסוק אמריקאי מתוצרת סיקורסקי, שהחליף את ה'סופר-פרלון' הצרפתי בהובלות כבדות משקל. שמונה עשר מסוקים אלו ששירתו את חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים, והוגדרו כסוסי עבודה. שימשו להובלת פצועים משדות הקרב אל מרכזי הרפואה במרכז הארץ. שבעה מסוקים מסוג 'סופר-פרלון' נותרו בחיל בעת המלחמה, ויועדו בעיקר להטסת תחמושת ואספקה.

יערי

סא"ל אביעזר (אבי) יערי ( לימים אלוף) היה ראש ענף סוריה באמ"ן. ועדת אגרנט שבחנה את ההערכות הצבאית של הצבא בטרם המלחמה ובמהלכה, שיבחה את תפקודו. הוועדה זקפה לזכותו עצמאות מחשבתית וראיית קשר שבין היערכות המצרים לבין מידע שהתקבל באמ"ן, ב-30 בספטמבר 1973, על היערכות הסורים לתקוף בראשון באוקטובר. באמ"ן לא ייחסו חשיבות למידע והסבירו שמדובר בתרגיל. אלא שיערי התחיל לחשוד. "יונה בנדמן, שהיה ראש ענף מצרים באמ"ן, משוחח איתי ואומר שזה רק תרגיל, ואני שאלתי נניח שזה לא שייך לתרגיל… לאור זה, צלצלתי לקמ"ן צפון (חגי מן) ואמרתי לו שיש ידיעה אחת כזאת, היא לא מאושרת עדיין על ידי מקורות אחרים ….ולדעתי כשהמצרים עומדים לתקוף…גם הסורים יתקפו". שעות בודדות לאחר מכן, צלצל אליו הקמ"ן וסיפר לו שיצחק חופי אלוף פיקוד הצפון "מאוד כועס…..יש שקט בכל העולם. הם צלצלו לפיקוד דרום וגם שם האלוף (גורודיש) ישן וגם הקמ"ן (סא"ל גדליה) ישן, למרות שהם קיבלו את הידיעה ואין שם בדרום כל דאגה". תא"ל אריה שלו, ראש מחלקת מחקר באמ"ן, חקר את אבי יערי על פשר האזהרה שהעביר לפיקוד צפון ואף נזף בו. שלו אמר לי "שלא הייתי רשאי לעשות את זה. בוועדת החקירה הממלכתית הצביע יערי גם על הנקודה שבה לדעתו טעה. בבוקר יום שישי 5 באוקטובר הוא דרש לערוך גיחת צילום כדי לאמוד את ההכנות הצבאיות בחזית הסורית, אך על ממצאיה דווח רק למחרת ביום פרוץ המלחמה. כשנשאל בוועדה מדוע לא ביקש לדבר עם הרמטכ"ל על חששותיו, השיב: "אני האשמתי את עצמי אחר כך למה לא צעקתי עד לב השמיים". יערי כונה אלרמיסט ואיש בהלות, אולם הוא שינה את ההיסטוריה. בזכות התרעתו בפני אלוף פיקוד הצפון על המלחמה שעומדת לפרץ, הורה האלוף יצחק חופי לחפור תעלת נ"ט בחלקו הצפוני של רמת הגולן. בזכות החפירה של חיל ההנדסה (ראה ערך), נאלץ הצבא הסורי לשנות את תכניותיו לפלוש מגזרה זו והעבירה בעיקר לגזרה הדרומית.

ירדן במלחמה

העוצמה האווירית של צה"ל, הרתיעה את ממלכת ירדן מפתיחת חזית מזרחית נוספת במלחמת יום הכיפורים וצליחת נהר הירדן. המלך חוסיין אף השתהה בטרם שיגר כוח מצומצם של דיוויזיה משוריינת לחזית הסורית. בימי המלחמה הראשונים לא אירעו כל הפרות סדר חריגות מצד תושבי יהודה, שומרון וחבל עזה. על כן גשרי הירדן נשארו פתוחים למעבר סחורות ותושבים. חיל המשלוח הירדני השתתף עם הכוחות העיראקיים בעצירת כוחות צה"ל בדרכם מזרחה לכוון דמשק.

ירקוני

יפה ירקוני "זמרת המלחמות" העלתה את מורל החיילים גם במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973. לפני הקרב לצליחת התעלה עבר מפקד אוגדה 162 'ברן' עם יפה ירקוני שנלוותה אליו, ושוחח עם הלוחמים, שרבים מהם לא יחזרו. הוא עודד אותם, החמיא להם על מסירותם ופרש בפניהם את תמונת הקרבות בסיני וברמת הגולן. אחרי שסיים האוגדונר את דבריו, עלתה יפה ירקוני על בימות מאולתרות ושרה בפני החיילים.

כ

כוח החירום של האו"ם

ההתערבות המדינית של המעצמות מנעה הכרעה מוחלטת בחזית הדרומית, לאחר שכוחות צה"ל הצליחו לכתר חלק גדול מכוחות האויב ולחדור לעומק שטח מצרים. בכינוס מועצת הביטחון של האו"ם, ב-25 באוקטובר 1973, יממה לאחר הפסקת האש, הוחלט על כינון כוח חירום שישמש חיץ בין הצדדים. ארה"ב בקשה לא לכלול בכוח זה את חיילי המעצמות ותביעתה אושרה.

כוח טייגר

במהלך הקרב ב'עמק הבכא' (ראה ערך) זכתה לכינוי זה פלוגה ג' בגדוד 82 בפיקודו של סרן מאיר זמיר (לימים תא"ל). פלוגה זו צורפה לגדודו של קהלני, והשמידה כשישים טנקים סוריים ללא אבדות לכוחותינו, ובכך סייעה לבלימת הפריצה הסורית לתוך הרמה הישראלית. מאיר זמיר קיבל את עיטור העוז מאת הרמטכ"ל, על תבונה, תושייה, אומץ לב בקרב, כושר מנהיגות מעולה, דבקות במשימה ועוז רוח.

כוח צביקה

כינוי לשני טנקים בפיקודו של סרן צביקה גרינגולד, שנעו בליל המלחמה הראשון על ציר הנפט, מנפח אל עבר הכפר חושנייה, כדי לסייע למח"ט 188 בבלימת השריון הסורי. בצומת חושנייה הבין כי כוחות סוריים הבקיעו את הגבול וכי הם נעים אל עבר המפקדה בנפח. הטנק של צביקה נפגע, ולפי בקשתו החליף את הפגוע בטנק של חגי צור. זה האחרון חזר לנפח וצביקה עלה לעמדות ירי שונות, ומשם צלף בטנקים הסוריים. אף בהעדר אמצעי ראייה בלילה, הוא חיסל כאחד עשרה טנקים. לאחר חצות חבר לטנקים נוספים מכוחות המילואים של חטיבה 179 מאוגדתו של דן לנר, והמשיך להדוף את הפולשים. לאחר החלפת טנק נוסף הצטרף גרינגולד לשבעה טנקי מילואים מגדוד 266. בבוקר הצטרף אליהם גם סמח"ט 188, דוד ישראלי, עם 6 טנקים נוספים. עם 14 טנקי השוט הצליחו לפגוע ולהשמיד כלים רבים מחטיבה 51 הסורית. בשעות הצהריים ביקש מח"ט 188 מהכוחות בשטח לנוע אל עבר נפח ולפגוע בטנקים הסוריים. גרינגולד פגע בכמה מהם ובכך תם הקרב. על אומץ ליבו בעמידתו האיתנה מול כוחות סוריים, שהתקדמו לעבר נהר הירדן, הוענק לו עיטור הגבורה.

כוננות ספיגה בסיני

ביום שישי אחר הצהריים, יממה לפני פרוץ המלחמה, נודעו תוצאות צילומי האוויר, שהודיעו על קידום ציוד צליחה מצרי ושילוב כוחות נוספים ממערב לגדה. לכך הצטרפו ידיעות על יציאתם המהירה של משפחות היועצים הסובייטיים ממצרים ותפיסת חוליית מודיעין מצרית ערב קודם לכן. בשעה 8.30 בבוקר, התקיימה קבוצת פקודות במפקדת אוגדת 252 ברפידים. אלוף פיקוד הדרום, גורודיש, הורה על כוננות להפעלת 'שובך יונים' בהסתר, החל משעה 17.00, מתוך הנחה שאין בכוונת המצרים לפתוח במלחמה לפני השעה 18.00. ככל שהדיווחים גברו והמתח עלה, קודמו ראשוני טנקי השריון מחטיבה 14 לכיוון קו-המים.

כווית במלחמה

חיל המשלוח לסוריה כלל סוללת תותחים וגדוד טנקים. אולם, אלו לא הספיקו לקחת חלק בלחימה. למצרים שלחה כווית גדוד חיל רגלים שהתמקם בגדה המערבית של תעלת סואץ, ונרתם להגנת העורף המצרי בשעה שכוחות מקומיים נשלחו לחזית במזרח התעלה. סך הכול שלחה כווית: חטיבת חיל רגלים אחת, 40 טנקים, 50 נגמשים וחמישה מטוסי הנטר.

כוננות 'כחול לבן'

בתום ישיבת הממשלה ב-19 באפריל 1973, יממה לאחר ישיבת הצמרת הביטחונית ב'מטבח של גולדה' בירושלים, הורה שר הביטחון דיין על הכרזת כוננות 'כחול-לבן', שכללה הרחבות ניכרות של צה"ל לאפשרות של מלחמה. דבר לא קרה בחודשים שחלפו עד המלחמה: יתכן כי הגיוס החלקי וההכנות בישראל הרתיעו את המצרים,או אולי היה זה תרגיל מצרי לבדוק את ערנותנו, או אולי זאת היתה חזרה גנרלית למלחמה שתבוא. נזק רב נגרם בערנות העתידית, בהפיכת זעירא וצוותו למלכי העולם, שכל מילה שלהם קדושה.

כיבוי אש

מערך החירום בתחום ההתגוננות האזרחית, בתקופת מלחמת יום הכיפורים, היה באחריות הג"א (התגוננות אזרחית), וכן של ישובי ההגמ"ר (הגנה מרחבית) שישבו בקרבת הגבול ונועדו לבלום את כוחות האויב. רק בשנת 1977 הוחלט לאחד את מחלקת ההגמ"ר עם הג"א, והוקם המקחל"ר (מפקדת קצין חיל ראשי להג"א והגמ"ר. מערך כיבוי האש הוא חלק מכוחות גופי ההצלה.

כיתור הארמייה השלישית

ב-22 באוקטובר 1973, הודיע מפקד אוגדת השריון הסדירה 162 בסיני, האלוף אברהם אדן 'ברן', כי אוגדתו משלימה את כיתור הארמייה השלישית המצרית על גדות תעלת סואץ. היה זה יום נחת ראשון לצמרת הביטחונית והמדינית בארץ: 30 אלף חיילים מצריים ושלוש מאות טנקים נלכדו בתוך מסגרת הכיתור ולא יכלו להימלט לתוך מצרים או להתקדם לתוך סיני. יחד עם צליחת התעלה של אוגדה 143 'שרון' היה זה הישג צבאי ממדרגה ראשונה, שנקנה בהרוגים ופצועים רבים, אך אפשר לדרג המדיני לסיים את המלחמה כעבור זמן בהסכמי הפרדה.

כלי נשק בצה"ל

עד למלחמת ששת הימים, בשנת 1967, מקור הנשק העיקרי של צה"ל היה צרפתי. האמברגו שהטיל הנשיא שארל דה גול על כלי נשק וחימוש לישראל, חייב את ראשי מערכת הביטחון לאתר מקור אחר להספקה סדירה של נשק מתאים ומתקדם. לצד פיתוח חסר תקדים של תעשיית הביטחון המשובחת בארץ ומוצרי האיכות הידועים בכל העולם, הרי שספקית כלי הנשק המרכזית לצה"ל היא ארה"ב. העסקה הראשונה בין המדינות בוצעה לפני מעל ל-50 שנה, עת סופקו לישראל טילי הוק. מאז נעשו עסקאות רבות נוספות, לרכישת: מטוסים, טנקים, ארטילריה ואמצעי לחימה מגוונים.

ל

לוב במלחמה

חיל המשלוח למצרים במלחמה כלל: חטיבת שריון, 18 קני ארטילריה, שתי טייסות מיראז' ושלושה מסוקים. המיראז'ים הלוביים לקחו חלק פעיל במתקפה האווירית ביומה הראשון של המלחמה, ולקחו חלק במתקפה האווירית על כוחותינו גם בימי הלחימה האחרים. אחת הטייסות אף אוישה בטייסים מצריים. היו אלו אותם מטוסי קרב שפותחו בשיתוף ישראל, ונמכרו ללוב לאחר שהוכרז אמברגו נשק על ישראל.

לוגיסטיקה

על המענה הלוגיסטי במלחמה מספר יוחנן גור, שמונה בשנת 1973 לתפקיד קצין אספקה ראשי (אלר"ם היום), "אם הצליחה המערכת מלמעלה עד למטה, זה דווקא הודות לבלגן. אילו היינו עובדים פה לפי דפוסים, לפי תורת חיל האספקה, לפי תורת הג"א, לפי תורת חיל חימוש, לפי כל התורות, עד היום היינו מחכים לדלק, תחמושת ואינני יודע מה עוד היה קורה….אם המערכת עבדה טוב, זה הודות לזה שהיה בלגן: כל אחד ניפק ועשה כפי יכולתו". במלחמת יום הכיפורים עלתה התחזוקה לראש סדר היום, כאשר צה"ל נותר ללא מלאי מספק של תחמושת ארטילרית. לא היה לצה"ל אפסניה לצייד את המערך המתגייס, וראשי המערכת ידעו שאין במחסנים ציוד אישי ובגדי מגן לצוותי השריון והרק"ם.

לוגיסטיקה באגף האפסנאות

החל משנת 1966 התארגנו מרכזי לוגיסטיקה חייליים, לפיקוד לוגיסטי אחד, הכפוף ישירות לראש אג"א (אגף האפסנאות בצה"ל): מרכז תחמושת (מרת"ח), מרכז ציוד לחימה וחלפים (מצל"ח), מרכז ציוד כללי (מר"ץ), מרכז הובלה, מרכז מזון, מרכז דלק, מרכז שיקום ואחזקה לנשק כבד ולרכב קרבי – מש"א 7100, מרכז שיקום ואחזקה לנשק קל ורכב – מש"א 7200, ומרכז אחזקה ושיקום לציוד קשר – מש"א 7300 (שלכותב שורות אלו היה הזכות לימים לנהל את בתי המלאכה לאחזקה במרכז זה.

לטקיה

עיר הנמל המרכזית בסוריה, שבסביבתה מתגוררים השבטים העלאווים. בלילה הראשון של המלחמה נשלחו חמש ספינות טילים של חיל הים לפגוע במטרות באזור נמל לטקיה. בקרב טילי ים, הראשון בעולם, הטביעו טרפדת סורית, ספינת מקשת בסיוע טיל הגבריאל של רפא"ל ועוד שלוש ספינות נוספות. הסורים שיגרו 8 טילים וחיל הים 10 טילים. ספינות חיל הים הסורי נשארו בנמל במשך כל ימי הלחימה. בהמשך ימי המלחמה, שלחו הסובייטים מנמל אודסה אספקה צבאית גדולה לצבא הסורי דרך נמל לטקיה.

ליפקין

רב-אלוף אמנון ליפקין-שחק, בעל שני עיטורי עוז, שהלך אשתקד לעולמו, שימש סגן מפקד חטיבת הצנחנים הסדירה (35), והשתתף בקרב החווה הסינית ובקרבות בגזרת איסמעיליה שבמצרים. דומה כי אף לוחם בצה"ל לא זכה למענק אהבה ולסופרלטיבים, כפי שזכה ליפקין-שחק. הוא הוגדר לא אחת 'נסיך צה"ל'. בנימין נתניהו: "אמנון היה מטובי בנינו, הוא היה לוחם נועז בשדה הקרב ומחוצה לו. הוא היה פטריוט ציוני, מנהיג שהולך בראש, אמיץ לב באופן יוצא דופן, בעל תושייה, שקול, נבון, ערכי, אדם שפיו וליבו שווים". הנשיא פרס: "לחמת, ניצחת, אבל מעולם לא הפסקת לחפש את הניצחון הגדול והמועדף – שלום בינינו לבין שכננו. היית מופת. חייל אמיץ בקרב. מצביא חכם במלחמות. הילכת תמים ופעלת בצדק בקרב אומה אפופה באי צדק. עלית לפסגות אבל הצנעת לכת". שר הביטחון ברק: "אמנון היה איש העצה הטובה. כל מי שמבקש עצה בריאה, אמיתית וחכמה הגיע אליו. אמנון הילך כנסיך עם שקט נפשי ופתיחות". הרמטכ"ל בני גנץ: "ידעת להציג את תמונת המצב כפי שהיא – בלי לייפותה, במתן עצה נכונה, מנקודת מבטו של מנהיג המצויד גם בציניות בריאה ובשפיעות מפכחת.

לסקוב

רא"ל (במיל') חיים לסקוב, הרמטכ"ל לשעבר, שהשתתף כחבר בועדת אגרנט הממלכתית לחקר הסיבות לפרוץ מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973. בנובמבר 1972 מונה לסקוב לנציב קבילות החיילים הראשון, ושירת בתפקיד זה עשור, עד לפטירתו. הוא קבע את האמירה המפורסמת: "חייל העומד על זכויותיו, הוא חייל הממלא את חובתו. בשנת 1982 זכה לסקוב בפרס ביטחון ישראל על מפעל חיו.

לניר

סא"ל אבי לניר מפקד טייסת הקרב 101, שהפעילה לראשונה מטוסי מיראז'ים בצה"ל. הוא היה מהמוערכים שבטייסי חיל האוויר. בעת טיסה קרבית, ב-13 באוקטובר 1973, בשטח ההפקר שבין הכוחות הסורים לצה"ל ברמת הגולן, נפגע מטוסו ע"י סוללות הנ"מ הניידות הסוריות, והוא נאלץ לנטשו. לניר צנח והגיע חי לקרקע, נלקח בשבי, עונה עד מוות ולא חשף את הסודות הכמוסים של ישראל. יודעי דבר טוענים כי לניר היה מעורב ביכולות הטקטיות של הצבא שאינן קונבנציונליות. במעשיו אלא גילה אבי לניר אומץ לב, נאמנות והקרבה עילאית. ועל כן הוענק לו עיטור העוז.

לקחי המלחמה בישראל

לקחים רבים הופקו ממלחמה קשה ומורכבת זו, וחייבו מחשבה מחודשת גם בהנחות היסוד של הצבא: נדרש ממערך הסדיר לבלום התקפות אויב עתידיות, ללא התרעה מודיעינית מוקדמת, ומבלי להישען על זמינות מיידית של כוחות המילואים; התרעה מודיעינית חייבת להשתפר ולהתבסס על מגוון מקורות, כדי לאפשר לצה"ל להתייצב עם מלוא כוחו בסדיר ובמילואים; ניצול העליונות האווירית להשמדת חלק גדול מכוחות האויב, גם ללא התרעה מודיעינית מוקדמת; פיתוח תורת קרב משולבת ומתואמת, בכל החילות והזרועות, כדי לאפשר הפעלה טובה יותר של אמצעי לחימה והגנה יעילה יותר לכוחות הלוחמים; הרחבת מערך חיל הרגלים, שניכר חסרונו במלחמה הממושכת; הבנה כי הטנק אינו כל יכול ומיגונו מוגבל, ועל כן בשדה הקרב חייבים לפעול יחדיו גם כוחות ארטילריה, הנדסה, חרמ"ש וחי"ר, המשולבים עם יכולת ההגנה וההתקפה של מטוסי חיל האוויר; השקעת מאמץ בהתעצמות כל זרועות הצבא באמצעים וטכנולוגיות מתקדמים; תוספת מערכות של טילי קרקע-קרקע, טילי קרקע-אוויר, תותחים נגד מטוסים ועוד; שיפור המערך הלוגיסטי למניעת מחסור בתחמושת ובהספקה שוטפת עד לאחרוני הלוחמים; הכשרת סגל הפיקוד בצה"ל ביכולות שליטה במסגרות אוגדתיות ופיקודיות; הגדלת פוטנציאל שיעור המתגייסים לשירות הביטחוני, הסבת חיילי מילואים ליחידות השדה, שיפור איכות האימונים, הרחבת מקצועות בהם משרתות חיילות, בחינה מחודשת של הגדרת פרופיל רפואי והעמקת פעולות חינוכיות וחברתיות לבני הנוער.

לקקן

מעוז על חוף האגם המר הגדול, מדרום לאזור 'החווה הסינית' ומרחב דוורסואר, שבו צלחו כוחות צה"ל אל הגדה המערבית של תעלת סואץ. הוא משמש היום אתר מורשת הצבא המצרי, על גבורת הארמיה השנייה במלחמת אוקטובר. תעלותיו ועמדותיו שופצו מחדש, בחצרו הוצבו מספר טנקים ונגמ"שים של צה"ל, ובמבנה מוצגים צילומים ומפות מהמלחמה.

מ

מאזן כוחות בגולן

בתחילת ספטמבר 1973, עוד בטרם הכרזת הכוננות בארץ ותנועת כוחות סוריים לימי הקרב, נערכו הסורים מעבר לגבול עם 450 טנקים, 600 קני ארטילריה שכיסו את כל שטחי רמת הגולן ועשרת אלפי חיילים. מולם עמדו 72 טנקים ישראליים מחטיבה 188, 12 קני ארטילריה ושני גדודי חיל רגלים. כולם מוקמו בחניונים שהסורים הכירו את מיקומם. על כך, כמה שזה נשמע ציני, הגיבו במחלקת מחקר באמ"ן: "הסורים נכנסים למערכי הגנה מחשש לתקיפה שלנו".

מבצע אבירי לב

כינוי למבצע צליחת תעלת סואץ על ידי צה"ל. כוחות מחטיבת הצנחנים במילואים 247, של דני מט, צלחו בליל יום ה-15 באוקטובר 1973 את מאה וששים המטרים של רוחב התעלה בסירות גומי, והחלו לאבטח את ראש הגשר. הצליחה בוצעה מול מעוז 'מצמד' שמצפון לאגם המר הגדול, בתפר שבין הארמייה המצרית השנייה לבין הארמייה השלישית. בשעה 1:25 בלילה הורדה הסירה הראשונה למים, ובה כוח בפיקודו של סגן אלי כהן מפלוגת ההנדסה הקרבית וחמש דקות לאחר מכן כבר דרכו רגליהם באדמת אפריקה. גדוד 565 של סא"ל דן זיו חצה לאחר מכן, ושעתיים מאוחר יותר בר לגדה המערבית גם מפקד החטיבה.

מבצע ארגז

בחודש יוני 1972, במהלך מבצע של סיירת מטכ"ל שנועד להחזיר טייסים ישראלים שישבו בכלא הסורי, נתפסו חמישה קצינים סורים בכירים. בחקירתם הם סיפרו על חטיבת השריון 47 שהוקמה שנה קודם לכן, ותפקידה "לשמש כוח נאמן לנשיא אסד בדיכוי ניסיון מרידה עתידי כנגדו באזור חומס…. ואם ביום מן הימים החטיבה הזאת תנוע לכיוון קו הגבול ברמת הגולן, יהיה זה רק אם בכוונת הצבא הסורי לצאת למלחמה בישראל". ב-28 בספטמבר 1973 מתממשת התחזית שדיברו עליה הקצינים הסורים, וההאזנות של חיל המודיעין קולטות את תנועתה של חטיבה 47 מחומס אל מול גזרת דרום הגולן. יחד איתה הגיע ציוד גישור למעברי טנקים מעל לתעלות הגנה פתוחות.

מבצע באדר

תכנית מצרית לצליחת תעלת סואץ ודחיקת כוחות צה"ל מזרחה. התכנית הצליחה, והמצרים בנו ראשי גשר ונערכו במערכי הגנה רצופים. סוד ההצלחה הוא גורם ההפתעה והסודיות. שולבו טילי קרקע אוויר חדישים לביטול העליונות האווירית הישראלית לאורך התעלה, תיאמו את התקיפה עם הסורים כדי לפצל את כוח צה"ל המצומק לשתי חזיתות, תוכננו תקיפות אוויריות מצריות על שדות תעופה בסיני, שילבו התקפות של רקטות וטילים על מטרות ישראליות בעומק של כעשרה קילומטרים מהתעלה, פשיטות של כוח קומנדו על מטרות נבחרות, פריצת סוללות העפר באמצעות זרנוקי מים והקמת גשרים למעבר חמשת הדיוויזיות.

מבצע ברברוסה ומלחמת יום הכיפורים

שני מקרים קלאסיים בהיסטוריה הצבאית של מחדל מודיעיני. הראשון דן בקונספציה של המודיעין הבריטי לגבי הפלישה הגרמנית לרוסיה. המידע היה ברור ומקיף, אולם חלה הערכה שהגרמנים לא יפתחו עוד חזית ונכשלו בהערכתם. במלחמת 1973 הייתה הערכת מודיעין דומה. הקונספציה בישראל לא האמינה כי מדינות ערב ינסו לתקוף את כוחותינו לאחר כישלונות 1967, האמינו כי תנועות הצבא המצרי זה רק תרגיל, ידעו שהיועצים הסובייטים התפנו, השתיקו את קצין המודיעין שהתקשר לגולדה מאיר והתריע על פרוץ מלחמה תוך 24 שעות – ובכל זאת לא האמינו שתהיה מלחמה.

מבצע דוגמן 5

מבצע מתוכנן מקדים של חיל האוויר, להשמדת סוללות הטילים נגד מטוסים של סוריה, כדי לסייע לכוחות היבשה של צה"ל למנוע ולמגר את השריון הסורי ברמת הגולן. על פי הנחיית שר הביטחון בוטל לאחר הערכות קודמת מבצע תגר להשמדה של מערך הנ"מ המצרי, והיו לצוותי הקרקע של חיל האוויר שעות בודדות לתדלק ולחמש מחדש את המטוסים בדרכם לסוריה. מבצע דוגמן 5 נכשל כישלון מוחלט, והחיל לא תקף יותר את מערכי הנ"מ עד לתום הלחימה. מיום שישי, החמישי באוקטובר, לא נערכו גיחות צילום ברמת הגולן לבחינת השינויים במערך הנ"מ הסורי. חלק מהסוללות והתותחים הסוריים היו ניידים, והמטס הראשון של חיל האוויר יצא אל היעד ללא עדכון מספק. בדרכם הופלו שני מטוסי פנטום ועוד ארבעה בחזרה. שני אנשי צוות נהרגו ועוד תשעה נפלו בשבי. מכל המבצע הכושל הזה הושמדה רק סוללת טילים סורית אחת מתוך מערך צפוף של 25 סוללות טילים.

מבצע קינוח

הוא הקרב המפורסם של חטיבת גולני בכיבוש מוצב החרמון הישראלי שנפל ביום הראשון למלחמה. לאחר כישלון ניסיון כיבוש החרמון בשמיני באוקטובר 1973, שבמהלכו נהרגו עשרים וחמישה לוחמים ובהם סא"ל דובי דרור מג"ד 17 של חטיבת גולני. מבצע 'קינוח' לכיבוש החרמון יצא לדרכו, ב-21 באוקטובר. יום קודם לקרב – כוח תצפית של סיירת מטכ"ל, בפיקוד יוני נתניהו ועוזי דיין סגנו, התמקמו במצפה שלגים ודיווחו על תנועה מועטה של הסורים, וכי מוצב החרמון ריק וביכולתם לכבשו מיידית. המבצע לכיבוש החרמון החל בהנחתת כוח צנחנים מחטיבה 317 במוצב החרמון הסורי בסיוע חמישה מסוקי יסעור, וכיבוש המוצב הישראלי בהר הוטל על חטיבת גולני בפיקודו של אל"מ אמיר דרורי. הכוחות עלו להר בשלושה ראשים כולל כוח קטן של טנקים והעימות עם החיילים הסוריים החל בשתיים בלילה. לוחמים סוריים שהתמקמו בין הסלעים ובשוחות ירו על חיילי צה"ל, ממקלעי המא"ג הישראליים שנותרו מיומו הראשון של המלחמה, והסבו נפגעים רבים לכוחנותנו. בקרב ההכרעה נהרגו 55 מחיילנו וכשמונים נפצעו. ביקורת רבה הוטחה במהלך השנים על הקרבות בכיבוש החרמון ועל הכמות העצומה של הנפגעים. מחקר שנכתב במחלקת ההיסטוריה של צה"ל, ע"י אל"מ (מיל') משה גבעתי, סיכם בחמישה כרכים את שהתרחש בחרמון מיום כיבושו ועד שחרורו. תוחקרו מפקדים ולוחמים, נוהלי קרב, פקודות מבצע ומערכות קשר. מהממצאים עולה כי לא היה ניצול ההצלחה של צה"ל מעת כיבוש המוצב הסורי, העדר לציוד לראיית לילה לכוחותינו מול אמצעים יעילים לאויב, נחיתות מספרית בניסיון הכיבוש הראשון, העדר צילומי אוויר עדכניים ופגיעה מיותרת מאש ארטילריה ידידותית של צה"ל. כתב על כך בציניות האלוף עוזי דיין: "מישהו העיר בפרפראזה על 'העיניים של המדינה' שאפשר היה לחסוך דם אם היינו מצליחים ש'האוזניים של הפיקוד יקשיבו לנו'.

מבצע תגר

מבצע מתוכנן לפגיעה ולהשמדת המערך הצפוף של טילים נגד מטוסים בחזית המצרית. תכנית המגירה להתמודדות עם איום הטילים הסובייטים תוכננו באמצאות מסה גדולה של 100 מטוסים ויותר התוקפת במספר מטסים בחזית אחת, ויוצרת עליונות אווירית בסיני בטרם מעבר לחזית השנייה בצפון. במטכ"ל החליטו בערב פרוץ הלחימה לתקוף לראשונה את מערך הנ"מ המצרי. בדרכם של המטוסים למצרים, הורה שר הביטחון לבטל את מבצע תגר ולהעביר את הכוח האווירי לצפון, ובכך לא הושמד אף טיל מצרי. בני פלד, מפקד חיל האוויר במלחמה, התבטא בציתות הנחרט בזיכרון הציבורי, כפי ששמע ממשה דיין בשעתו: "זהו חורבן הבית השלישי". בפועל, גם מבצע דוגמן 5 לפגיעה במערך סוללות טילי הנ"מ הסורי נכשל, והחיל לא יצא יותר למתקפה נגד מערך הנ"מ. רק לאחר צליחת תעלת סואץ, הושמדו סוללות הטילים המצריים ע"י כוחות חיל רגלים של צה"ל.

מגן

האלוף קלמן מגן פיקד על אוגדה 252 'עוצבת סיני', במלחמת יום הכיפורים, לאחר שהחליף את האלוף אלברט מנדלר שנהרג על ידי פגז מצרי ישיר. מגן, שנחשב לקצין מוערך, הוזעק מן הגזרה הצפונית של התעלה לפקד על האוגדה והועלה לדרגת אלוף בטקס קצר מחמ"ל פיקוד דרום באום-חשיבה. האלוף מגן הצליח לשקם את אוגדה 252, שסבלה ביומיים הראשונים של המלחמה מפגיעות רבות בחיי הלוחמים והטנקים. האוגדה שבפיקודו חצתה את תעלת סואץ, השמידה בסיסי טילים מצריים וכיתרה את הארמיה המצרית השלישית. לאחר חתימת הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים, בקילומטר המאה ואחד, נרתם מגן ליצירת קו הגנה חדש מזרחית לתעלה ולשיקום האוגדה. באחד הבקרים של שבת, בהן נותר קלמן מגן במפקדה, הוא נמצא ללא רוח חיים, לאחר שנדם ליבו.

מג"ח

טנק מערכה אמריקאי בשם 'פטון', ששירת את חטיבות השריון הסדירות של צה"ל. מג"ח הוא כינוי חיבה של "מרכבת גיבורי חיל". במשך שנים טנק זה, הנקרא על שם הגנרל ג'ורג' פטון, היה המוכר ביותר במערב. דגם M60 נועד לתת מענה לטנק T-52 הסובייטי, ולחם בהצלחה בוייטנאם. נועד לצוות של ארבעה והופעל עם מנוע דיזל 750 כוחות סוס. צויד בתותח 105 מ"מ, מקלע 7.62 מ"מ ומקלע נוסף בצריח המפקד בקוטר של 12.7 מ"מ. הוחלף בארה"ב בדגם אברהמס M1.

מובראק

חוסני מובארק מפקד חיל האוויר המצרי במלחמת יום הכיפורים. במלחמת ההתשה מונה למפקד האקדמיה של חי האוויר המצרי, קיצר את משך ההכשרה והקשה אותה למען התוצאות במלחמה. בשנת 1969 מונה לראש מטה חיל האוויר ושלוש שנים מאוחר יותר למפקד חיל האוויר המצרי. בתקופת נשיאותו הוא הרבה לדמות את הישגי הניצחון המצרי והערבי ב'מלחמת אוקטובר', ותאריך תחילתו "הוא חג הגאווה לכוחותינו החמושים והאמיצים, שהשיגו הפתעה אסטרטגית שחשפה את היכולת הצבאית המצרית לתכנון מושכל ולביצוע מדויק…משיב לערבים את גאוותם הלאומית בכבודם…השישי באוקטובר יקר לליבו של כל ערבי כי הוא מייצג את שיבת הרוח והתעוררות הרצון".

מועד הפתיחה במלחמת יום הכיפורים

מתוך הערכה של מצרים וסוריה, שהתקפה ביום המקודש ביותר ליהודים תגרום לפגיעה במורל הישראלי ובהערכות המהירה בתגובה להפתעה. מלבד זאת היו שיקולים נוספים, כגון: יציאת מרבית חיילי הסדיר לחופשת חג, תנאי גאות נוחים לצליחת תעלת סואץ ואור ליל ירח מלא.

מועצת הביטחון של האו"ם

היא הגוף היחיד של ארגון האומות המאוחדות, המוסמך להטיל סנקציות על מדינה מסוימת ואף להשתמש כנגדה בכוח, במקרה של פעולות תוקפנות או הפרות שלום. במועצת הביטחון יש חמש חברות קבועות ועשר חברות מתחלפות כל שנתיים. הסכסוך הישראלי-פלסטיני והעימותים עם מדינות ערב מהווה נושא מרכזי בדיוני מועצת הביטחון. עם ההחלטות שנוגעות לישראל נמנות: החלטה 242 שקראה לישראל לסגת מהשטחים הכבושים במלחמת ששת הימים, והחלטות 338 ו- 339 הקוראות להפסקת אש במלחמת יום הכיפורים.

מועצת המלחמה בחולות

מפגש מפקדי כוחות שנערך בצהרי 17 באוקטובר 1973, בחזית הדרום, לקבלת החלטות מכריעות לגבי המשך הלחימה לאחר שכוחותינו החלו בחציית תעלת סואץ. אריק שרון, מפקד אוגדה 143, לחץ שכוחותיו יצלחו ראשונים את התעלה ואף החל בקביעת עובדות בשטח. הרמטכ"ל פסק כי הצליחה מותנית בהקמת גשר וכי אוגדה 162 של 'ברן' תצלח ראשונה. לפי התכנית אוגדה 143 תהיה אחראית על אזור הצליחה משתי גדות הסואץ.

מופז

סא"ל שאול מופז (לימים הרמטכ"ל). מפקד סיירת צנחנים במלחמת יום הכיפורים שלקחה חלק בלחימה בחזית הצפון. לפנות בוקר של יום שישי, ה-12 באוקטובר 1973, יצא כוח הסיירת למבצע 'כותונת', בעומק סוריה סמוך למשולש הגבולות עם עירק וירדן, להשמדת גשר מעבר לתנועות כוחות סיוע עיראקיים לחזית הסורית. למחרת, ב-13 באוקטובר, יצאה שוב סיירת הצנחנים למבצע 'דוידקה' -בעקבות המבצע הקודם, להריסת גשר מעבר באזור קטייפה שבעומק סוריה, במטרה לשבש את תנועת הצבא הסורי בציר חומס-דמשק. כוח הסיירת התגלה, ובזכות תושייתו של סא"ל יובל אפרת – טייס מסוק החילוץ – חזרו הצנחנים של מופז ללא פגע.

מוצב החרמון הישראלי

ממוקם בגובה של אלפיים ומאתיים מטרים במפלס העליון של הר החרמון. משמש כמוצב מבוצר של צה"ל לאיסוף מודיעין ולתקשורת. בעת תחילת מלחמת יום הכיפורים הופגז המוצב, ושמונים לוחמי קומנדו סוריים שהונחתו במסוקים הצליחו לכבוש את המוצב שהוגדר קודם לכן "שלא ניתן לכובשו". בשמיני לאוקטובר 1973 ניסה כוח של חטיבת גולני בפיקודו של אמיר דרורי לכבוש מחדש את ההר אך נכשל ונסוג. ב- 21 באוקטובר, במבצע קינוח (ראה ערך) הצליחה גולני, בשילוב חיל ההנדסה וצנחנים במילואים, לכבוש את החרמון. מחיר הדמים של שתי ההתקפות הסתיים לכוחותינו בשמונים הרוגים ומאות פצועים. בנפול המוצב שהו בו 60 חיילי צה"ל. 13 נהרגו, 31 נפלו בשבי הסורי ועשרה נחלצו בכוחות עצמם. מבין החיילים הישראליים במוצב היו 14 לוחמי חטיבת גולני שאבטחו את המקום, חיילי יחידת איסוף המודיעין 8200 שנקראו 848, חיילי חיל האוויר, קשר וצוות תצפית ארטילרית. הסורים אף לקחו ציוד התרעה סודי, למרות התקיפה האווירית המתמדת על המקום. בניגוד למיתוסים בקשר למיגון המוצב, על הגג הותקנו שבע עמדות, וברמת מוכנות סבירה ניתן היה להדוף את הסורים.

מוצב 116

כוחותיה של חטיבת השריון 188 היו פרוסים לאורך כל קו הגבול ברמת הגולן מפאתי בוקעתא שבצפון הרמה ועד למוצב 116 שבדרום הגולן. המוצב הקטן שכן ממזרח לרמת מגשימים ליד גדר המערכת, שלושה קילומטרים מבסיס המפקדה באל-על ושלט על ערוץ הרוקד. בשעות הראשונות של המלחמה מצאו את עצמם הטנקיסטים ממחלקה 3 של גדוד 74 נלחמים לבדם מול חטיבת שריון סורית שלמה. במהלך הלחימה אזלה התחמושת ומפקדה נהרג. הטנקים הנותרים נסוגו אל תל סאקי ושם הצטרפו אל לוחמי הצנחנים שישבו על התל. נוסף על כוח השריון, ישבו במוצב 116 חמישה עשר חיילים של הנח"ל המוצנח בפיקודו של סגן יוסי גור. בשעה 13:50 של יום הכיפורים 1973, מבחינים חיילי המוצב בשיירה של טנקים סוריים. הסורים מתחילים לתקוף, והחיילים המופתעים במוצב הקטן והמבודד נלחמים על חייהם. המג"ד יורם יאיר (יה-יה) מבטיח להם כי התגבורת בדרך, ולמרות שהוא משקר, עומדים חיילי המוצב במתקפה הקשה. שלושה מוצבים מפונים – 114, 115, 117, ואילו מוצב 116 נותר מכותר וחייליו המשיכו להתגונן. מכל המוצבים, מצבו של 116 היה הקשה ביותר. הוא היה תקוע לסורים כמו עצם בגרון, ממש ליד נקודת הפריצה שלהם, ובמשך יומיים זכה להתקפות חוזרות ונשנות. יותר משלושים ושש שעות, בקולו השלו והבוטח, הרגיע אותם המג"ד: 'עמדתם בכל ההתקפות עד עכשיו, אז תחרקו שיניים עוד קצת'. כל מצג השווא הזה נועד לשמר זיק של תקווה. רק בבוקרו של יום שני הגיעה סוף סוף פלוגת טנקים מכוחות המילואים של משה פלד, ויחד עם המג"ד יה-יה חולצו הלכודים שנשארו במוצב 116 ובתל א-סאקי. התבטא המג"ד, לאחר המלחמה, בסיפוק: "מבחנתי הדבר הכי חשוב הוא שאף חייל שלי לא נפל בשבי. לא היה לגדוד אף חייל נעדר. אף מוצב לא נפל אלא כולם פונו באופן יזום, וממוצב 116 כולם יצאו בחיים". במאי 1975 קיבל יוסי גור (היום וטרינר) את עיטור העוז, שנתן דוגמה אישית לחייליו גם לאחר שנפצע. ציון עזר (במלחמה חייל בסדיר והיום ד"ר לפיזיקה) קיבל את עיטור המופת. עליו נכתב: "כשתקפו הסורים את המוצב, ולאחר שמפקד המוצב נפצע, נטל את הפיקוד לידיו ועודד את שאר החיילים להמשיך ולהילחם. במעשיו אלה גילה אומץ לב, יוזמה, כושר מנהיגות ודבקות במשימה למופת".

מחדל המודיעין הישראלי

עבודות אקדמיות רבות נערכו בארבעים השנים שחלפו, אודות כשלי המודיעין האסטרטגי של ישראל בין מלחמת ששת הימים ב-1967 לבין יום הכיפורים הארור ב-1973. הדיונים ניתחו שלוש סוגיות עיקריות: הערכה, קונספציה והפתעה. ישנם האומרים כי המודיעין היה רווי ביוהרה ושחצנות של בטחון יתר, אשר נבעו משיכרון כוח של ההצלחה המהירה בשישים ושבע. החלה התסמונת האומרת שהגבולות התייצבו רחוק מליבה של ישראל, וכל ניסיון של היריב לפתוח נגדנו במלחמה כוללת תכשל. וגם אם נמעד מעט, עדיין יש שוליים רחבים מאוד של זמן להערכה מודיעינית מעודכנת. לא מובן כלל וכלל, כיצד אמ"ן הסתייד כל כך מול ידיעות נחרצות שניצבו על שולחנו מספר ימים לפני פרוץ הגדולה במלחמות ישראל, ובהן: תמונת המצב שהעביר הסי-איי-איי האמריקאי על כך שפני סוריה למלחמה ומערך הצבא להתקפה ולא להגנה, ההתרעה של המלך חוסיין, עקבות סיורים מודיעיניים בשטח רמת הגולן הישראלי, תמלול ההאזנות של הצבא הסורי, מידע גלוי על גיוס תרומות דם בעורף הסורי, טייסות סוריות שהתמקמו קרוב לקו הסגול, תנועת שיירות של טנקים ארטילריה וציוד גישור לתעלות ההפרדה, מערך התקפי בעונה ההפוכה לתרגילים שבוצעו בעבר, דיביזיות טנקים עורפיות שיצאו ממחנות הקבע שלהן ועוד סימנים המעידים שחור על גבי לבן שהמלחמה בפתח.

מחלקת המחקר באמ"ן

הצומת שאליו התנקזו הידיעות המודיעיניות מצה"ל, השב"כ ובמוסד. החומר הגיע באמצעות מידע מודיעיני גלוי שניתן ללקט מאמצעי תקשורת ערביים, האזנות לרשתות קשר וטלפונים נייחים, מידע שנאסף מתצפיות ופענוח תצלומי אוויר, וכן פרטים שנאספו על ידי סוכנים שונים. במהלך חודש ספטמבר 1973 העביר קמ"ן פיקוד צפון אל מחלקת המחקר באמ"ן מידע אמין ומעורר דאגה. אולם במחלקת המחקר של אמ"ן שלווה ואדישות. מול הערכות חסרת תקדים של האויב בצפון, חזרה ונשמעה המנטרה כי "הסורים נכנסים למערכי הגנה מחשש לתקיפה שלנו". בשלישי באוקטובר, שלושה ימים לפני פרוץ הקרבות, נעו יותר מארבע מאות טנקים סוריים של הדיביזיות המשוריינות אחת ושלוש, ממחנות הקבע שלהם בקטנא וכיסווה, ולא נערכו ברצועת ההגנה השנייה להגן על דמשק ומחלקת המחקר שוב שוגה בפענוח תמונת המצב. ומול הידיעות המדאיגות על ההערכות המצרית בגדה המערבית לחציית תעלת סואץ, נאמר על ידי רמ"ח מחקר כי "זאת היתה בסך הכול ידיעת תרגיל –תחריר 41 , התרגיל המצרי הגדול". ברביעי באוקטובר זורמות הידיעות למחלקת המחקר של אמ"ן על פינוי חפוז של משפחות היועצים הסובייטים מסוריה ובהמשך היום גם ממצרים. גם במקרה זה עדיין 'לא נפל האסימון'. חיים יעבץ, ראש ענף 3, גרס שעומדות לפרוץ פעולות איבה או שנוצר משבר בין מדינות ערב לסובייטים.

מטול רקטות RPG-7

מתוצרת בריה"מ והוא הנפוץ מסוגו בעולם. פועל בדומה לנשק קליעי, שאפשר לכוון אותו בעת הירי ולא בפרק הזמן שבין הירי לבין הפגיעה במטרה. יכולת חדירתו לשריון מגיעה עד 700 מ"מ, וניתן לשגר ממנו רקטות ורימונים. בשימוש מדינות ערב וארגוני טרור. מיועד לפגוע בטנקים, מבנים וכוחות חי"ר. הירי מתבצע לרוב בקריעה של החייל הבודד או כשהוא מושען על הכתף. הכוונות הן אופטיות, אך ניתן להתקין כוונות מתקדמות יותר.

מטוסים

צה"ל איבד במלחמת יום הכיפורים 102 מטוסים. למצרים הושמדו כ-240 מטוסי קרב ולסורים כ-138 מטוסים.

מטוסים ללא טייס

שימשו במלחמה כפיתיון להפעלת טילים נגד מטוסים. היות ובקרון בקרת המכ"ם, המנחה את טילי הנ"מ, מבחינים רק בחתימת המכ"ם של המטוס במעופו, יכול המל"ט למשוך אליו טילים ולפגוע ביכולת המבצעית של האויב. המל"טים הפרימיטיביים, שהוכנסו לשימוש עוד בשנת 1970, פעלו באמצעות האצה רקטית ושימשו גם למטרות צילום. במהלך השנים הוכנסו לשימוש בחיל האוויר כלי טיס בלתי מאוישים רבים וישראל נחשבה כמובילה עולמית בתחום זה. מפעל מלט של התעשייה האווירית הוא היצרן המוביל בעולם, ולצידו 'חץ הכסף' של אלביט מערכות ואל-אופ מרחובות, רפאל ואחרים.

מטרת התקיפה של האויב

סוריה ומצרים תכננו לכבוש את רמת הגולן ואת מערב סיני, ולהשמיד את כוחות צה"ל בשתי החזיתות. המערכות הוגבלו בהיקפן הטריטוריאלי לשטחים שצה"ל כבש במלחמת ששת הימים ב-1967, לאחר הצטיידותם בנשק רוסי רב והפקת לקחי המלחמה.

מטרת צה"ל בעקבות התקיפה

מניעת כל הישג לתוקפים ושמירה על השטחים שבשליטתו. בשלב ראשון להחזיר את השטחים שכבשו הסורים ברמת הגולן והמצרים במערב סיני, ובהמשך להעביר את זירת הלחימה לשטחי האויב, תוך השמדת חלק ניכר מכוחותיו ואיום על דמשק וקהיר.

מיג 17

מטוס קרב סובייטי, שהחל את דרכו עוד בשנת 1951, ושירת את חיל האוויר המצרי והסורי במלחמת ששת הימים ובאוקטובר 1973. הוא הגביל בתכונותיו למטוס הסופר מיסטר הצרפתי שהיה בשימוש חיל האוויר הישראלי. אמר עליו, דני שפירא, טייס הניסויים של חיל האוויר: "המיג 17 היה מטוס בעל כושר תמרון מדהים, הוא ביצע תמרונים בצורה הרבה יותר טובה מכל מטוס שהיה אז ברשותנו, כולל המיראז'. אבל כל זה נכון עד למהירות של 350 קשר. מעל מהירות זאת, התחילו ההגאים להיות קשים, ומעל 600 קשר כמעט שלא ניתן להזיז אותם". במהלך השנים ייצרו בברית המועצות ובפולין שמונה דגמים שונים ממטוס זה, עם שיפורים במנוע ובטווח הטיסה, התאמתו לשאת טילים בלתי מונחים, בעל מכ"ם ויכולת טיסה בכל מזג אוויר, מצויד בטילי אוויר-אוויר ומטוס סיור.

מיג 21

מטוס סובייטי רב-תכליתי וחד מושבי, שהחל את שירותו בשנת 1959 ונמצא עדיין בשימוש. הוא מטוס הקרב הנפוץ ביותר בעולם. כנפיו המשולשות, בשילוב עם מבער אחורי, אפשרו לתכנן אותו לירוט ולתקיפה כאחד. ניתן להגיע איתו למהירות לש שני מאך. נמצא עד היום בצבאות מצרים וסוריה, אם כי במהלך השנים חידשו המבחר – במצרים מטוסים אמריקאים מסוג F-15 ומיראז' 2000, ובסוריה מיג 23, 27 ו-29. בשנת 1966 ערק לישראל טייס עיראקי עם מטוסו מדגם מיג 21. המטוס נבדק, והלקחים שהופקו יושמו בהמשך.

מילואימניקים בתעלת סואץ

את קו המעוזים איישו אנשי מילואים רבים. בועדת אגרנט לחקר כשלי מלחמת יום הכיפורים, תמה חבר הוועדה השופט לנדוי כיצד בתפיסת צה"ל דווקא חיילי המילואים הכשירים פחות למלחמה, הם אלו המאיישים את המעוזים לאורך התעלה, ואלו הם שייפגעו ראשונים במקרה של התקפה, וסיכם בפני הרמטכ"ל דוד אלעזר את הבעיה שממנה סבל דרג המבצעים, בהערכת מודיעין שגויה.

מילשטיין

ד"ר אורי מילשטיין, מבכירי חוקרי ההיסטוריה של מלחמות ישראל ובן משפחתה של המשוררת רחל, ידוע בהשקפותיו ובביקורת החריפה שלו על מערכת הביטחון. לטענתו צה"ל הוא צבא בעל תפיסת ביטחון אנטי-אינטלקטואלית, אשר בעצם כלל איננו צבא מקצועי, אלא "מיליציה חמושה עם אמצעי לחימה מתקדמים". ד"ר מילשטיין בחר להגדיר את אריק שרון בתואר גיבור מלחמת יום הכיפורים, למרות שתמיד טענו כלפיו שאינו פועל לפי הנורמות. "את תפקודם של השחקנים באותה מלחמה יש לבחון לא לפי התוצאות בסיום המלחמה, שהם פרשניים ולפיכך סובייקטיביים, אלא לפי יכולתם של השחקנים לעצב לעצמם כלי חשיבה מתאימים ולפי המהירות שהם עשו זאת. מנקודת מבט זאת, אריק שרון היה הגיבור הבלתי מעורער של מלחמת יום הכיפורים. הוא הציל שחקנים ראשיים אחדים מכישלון גדול עוד יותר. בין ניצוליו של אריק נמנים גם יריבים מרים שלו, שגמלו לו לאחר מכן רעה תחת טובה".

מכת מנע

שר הביטחון משה דיין פסל את האפשרות למכת מנע בטרם פרוץ מלחמת יום הכיפורים. בבוקר השישי לאוקטובר 1973, נפתח דיאלוג בינו לבין הרמטכ"ל דוד אלעזר באשר לנושא גיוס המילואים. 'דדו' דרש גיוס של כמעט כל חיילי המילואים. דיין התנגד, וניכר שאינו מתרגש מהתקפה משולבת סורית ומצרית ומזלזל בכוחן הצבאי של מדינות ערב – " מה ההבדל בין גיוסן של אוגדות בערב, אם אכן תיפתח המלחמה, לבין גיוסן עכשיו?….העולם יאמין לנו שאנחנו מוכנים למלחמה גם אם לא נגייס איש".

מלחמת ההתשה במובלעת הסורית

לאחר תום הקרבות והכרזת האו"ם על הפסקת האש, ועד להסכם הפרדת הכוחות בין סוריה לישראל, שנחתם ב-31 במאי 1974, התנהל קרב התשה ממושך של ארטילריה , הפגזת תותחים ומרגמות. הסורים הפרו מדי יום ביומו את הסכם הפסקת האש, שלבשו אופי של מלחמת התשה. מעל אלף תקריות התרחשו בזמן זה, ובכללן הפגזות על ישובים וכוחות צה"ל. את מרכז הקשר בהר בנטל, שעליו הייתי מופקד אהבו הסורים במיוחד. בפברואר יצא מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסנג'ר למסע דילוגים בין ירושלים לדמשק, שבסופו של דבר הושג הסכם הפרדת הכוחות.

מלחמת תעמולה ישראלית

בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים, באוקטובר 1973, התנהלו שתי מלחמות: זו שבה נפלו מאות חיילי צה"ל כברווזים בשדה הקרב, וזו שדווחה בתקשורת הישראלית, שלפיה נראה כי כוחותינו בלמו בכל הגזרות בהם לחמו והודפים בקלילות את האויב. שדרי "קול ישראל" דיברו על "שחר מפציע", תיארו את חיילנו הצולחים את תעלת סואץ והסבירו בזחיחות הדעת כמה "לא כדאי להיות חייל מצרי. החיילים בחזית ידעו בבירור כי המלחמה הזו היא אופרה אחרת, ואת האמת המרה כי השידורים הנקלטים בטרנזיסטורים הניידים שבשדה הקרב – מעוותים ולחלוטין אינם נכונים. בעוד טילי ה"סאגר" המצריים עושים שמות בטנקים הישראליים, נשמע ברדיו שוב ושוב קולו הממלכתי והסמכותי של משה חובב, החוזר ומכריז בכל שעה מחדש – "כוחותינו ממגרים את האויב".

ממשלת ישראל לפני המלחמה

הממשלה החמש עשרה בראשות גולדה מאיר התכנסה לישיבת חירום מצומצמת, בלשכה בתל-אביב, ביום שישי בשעה 11:30 של ערב כיפור. שבעה עשר שרים לא הצליחו להגיע לדיון בהתרעה הקצרצרה שנכפתה עליהם, ובדיעבד יתכן כי שיתופם המוקדם יותר היה משנה את התנהגות מקבלי ההחלטות ומעניק לצה"ל יתרון צבאי בהיתר היוזמה ההתקפית לחיל האוויר. בנוסף לגולדה ודיין, הגיעו השרים: חיים בר-לב, ישראל גלילי, שמעון פרס, שלמה הלל וחזני. שר הביטחון ציין את השינויים המודיעיניים מהיממה האחרונה בגזרות סיני ורמת הגולן, אולם השרים המשתתפים לא קיבלו לידיהם את מצב הפעילות הצבאית המואצת ואת הכוננות האמיתית של צבאות האויב, נכון לשעה 10:00 בבוקר. אחרי דיין העביר ראש אמ"ן סקירה נוספת, ובסיומה הכריז אלי זעירא: "אנו עדיין רואים בסבירות גבוהה שהכוננות הסורית והמצרית נובעת מחששם מפנינו, ובסבירות לא גבוהה שהכוונה האמיתית שלהם לבצע פעולות תוקפניות במגמות מוגבלות". השר גלילי, הביטחוניסט שבחבורה וראש מטה ההגנה לשעבר, ביקש לאשר את סמכות ראש הממשלה או של שר הביטחון לביצוע גיוס מילואים במהלך יום הכיפורים, מבלי הצורך לכנס ישיבת ממשלה נוספת. השרים הנוכחים בישיבת החירום הסכימו, וגלילי הוסיף לפרוטוקול בציניות האופיינית לו: "ב-15 במאי 1967 אמרו כל החוזים והאצטגנינים שיש לנו שנתיים ללא מלחמה, ובראשית יוני היא פרצה…". ישיבת הממשלה הסתיימה לאחר כשעה מבלי שיוכרז על גיוס מילואים, אפילו לא חלקי. בספר שיצא אשתקד ע"י ד"ר יגאל קיפניס – "1973-הדרך למלחמה", ומפרשנות נלוות מאת המזרחן וקצין המודיעין לשעבר שמעון מנדס, אנו למדים כי אפשר היה למנוע את המלחמה, אילו ההנהגה שלנו היתה מלוכדת ומורכבת מאנשים אחרים. מנדס אף מקצין ומכנה את הממשלה בתואר "האנרכיה הדמוקרטית של ישראל".

ממשלת ישראל במהלך ימי המלחמה

בשעה 8:05 ביום הכיפורים של שנת 1973, מתכנסת ישיבת הממשלה הראשונה בלשכה של גולדה, בנוכחות: ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, השר חיים בר-לב וישראל גלילי. דיין חוזר שוב על הערכות אמ"ן שלפיהן אין פני סוריה ומצרים לתקיפת ישראל ולמלחמה. ועל כן אין צורך בגיוס של יותר מחמישים אלף לוחמים. הרמטכ"ל בתגובה הציג את ההתרעות החמורות שהתקבלו לפנות בוקר ודרש גיוס מלא. גולדה הקשיבה לשני הניצים, ולבסוף פסקה כי חיל האוויר לא יתקוף ראשון ויגויסו עד מאה ועשרים אלף חיילי מילואים. בשעה 12:00 מתכנסת הממשלה לישיבת חירום, ולמרבית השרים נודע לראשונה על המתרחש בעשרת הימים האחרונים. גולדה מציגה את השיקולים נגד מכת מנע לאויב, ושר הביטחון דיין ממשיך בפירוט חלקי של התרחישים הצפויים. 15 מתוך 21 שרי ממשלת ישראל, שאמורים לקבל החלטות בחיי אדם, מופתעים מהעיתוי הכל כך קרוב למלחמה. רק שר האוצר ספיר מזדקף על שתי רגליו האחוריות, וכועס בדרכו הקולנית ראש הממשלה ושר הביטחון שהסתירו מהשרים נושאים כה מהותיים.

מן

סא"ל (אל"מ במיל') חגי מן, קצין המודיעין העירני של פיקוד צפון במלחמת יום הכיפורים והאיש האמון על ההתרעה הפיקודית. חמישה עשר חודשים לפני פרוץ המלחמה, במסגרת מבצע ארגז של סיירת מטכ"ל, נשבו קצינים סורים בכירים והעבירו מידע לגבי כוונות חטיבת השריון הסורית 47 בעת מלחמה עתידית. מידע אסטרטגי חשוב זה לא הועבר לידיעת קמ"ן צפון. בערב השלושים בספטמבר 1973 נעו שיירות סוריות גדולות לכיוון הקו הסגול בגבול הישראלי. חגי מן תגבר את יחידת התצפיות ארוכות הטווח של הפיקוד והעמיד בכוננות מטוס סיור קל לבוקר המחרת. המידע העדכני הועבר לידיעת ראש אמ"ן, ועל פניו מערך החירום הסורי יכול היה לעבור לשלב המתקפה נגד כוחות צה"ל ללא הכנות נוספות. בראשון באוקטובר גלשה התרעת כוננות למלחמה אל כלל יחידות צה"ל בגולן. אלוף פיקוד הצפון ניצל את תרגיל הגיוס של חטיבה 179, והורה לא לשחרר את אנשי המילואים של הגדוד המתורגל. החטיבה המרחבית נכנסה לכוננות פינוי ישובים מרמת הגולן והתחושה היתה כי המלחמה בשער. למחרת בבוקר, התייצב חגי מן בלשכתו של תא"ל אריה שלו רמ"ח מחקר באמ"ן וחטף על הראש על הפאניקה שיצר ללא הצורך. מן חזר לפיקוד צפון נזוף אך עם תחושה שעשה את מלכתו נאמנה. ברביעי באוקטובר החלו לזרום ידיעות על פינוי חפוז של משפחות היועצים הסובייטים מבלי מתן הסבר מניח את הדעת. חגי מן עדכן מיידית את אלוף הפיקוד "אנחנו קרובים למלחמה". למחרת נאסר אף על הכפריים והחקלאים הסוריים לנוע סמוך לקו הגבול בגזרת הדיביזיה החמישית, וזה כבר נתן מידע מהימן על מיקום הגזרה האפשרי לתקיפה. בצהרי החמישי לאוקטובר, ערב יום הכיפורים, עולה הקמ"ן למוצב החפ"ק הפיקודי במחנה נפח יחד עם אלוף הפיקוד וקציני המטה האחרים, מתוך מחשבה על הקרב שעלול להתרחש עם הסורים. ידיעה חשובה אחת הוא לא יודע בשעות אחר הצהריים בנפח, כי באותה העת התבססה הקביעה באמ"ן מחקר, שהסיבה לפינוי המהיר של משפחות היועצים הסובייטים אירע כיוון שעומדת לפרוץ מלחמה וודאית. בשעה 13:30, חצי שעה לפני המלחמה, מתחיל סא"ל חגי מן לקבל לבונקר נפח ידיעות מהגזרות השונות על קיפול רשתות ההסוואה ומעדכן את אורי שמחוני.

מנות קרב

ארוחה משומרת, שיועדה לרוב לחמישה לוחמים, וכללה קופסאות שימורים עם אורך חיי מדף רב. אין צורך לחממה, טעמה הגסטרונומי עורר במלחמת יום הכיפורים גיחוכים ובדיחות, ובמיוחד קופסאות הלוף הידועות לשמצה. חיילים שהוצבו בעמדות מבודדות, כמוני בהר בנטל, שאכלו לאורך חודשים ארוכים ארוחות לא מסודרות ולא מתוכננות, יזכרו לנצח את טעמה של מנת הקרב. חלפו ארבעים שנה, מתקופתי, ומדווחי התקשורת אנו למדים שהצבא רוכש מוצרי מזון חדשים לתפריט. ברשימה מככבים בין היתר האורגנו, ממרח תמרים ורוטב עגבניות לפסטה, דגני בוקר מלאים, שיבולת שועל, שמן זית, גרנולה וטחינה משומשום מלא. לוחמים, שמרבית פעילותם בשטח, זוכים לקבל חטיפי אנרגיה עתירי חלבון. ביחידת המודיעין 8200 הושקה תכנית הבריאות, בשיתוף דיאטנית קלינית. המהפכה התזונתית כוללת בר סלטים בכל ארוחה, אפייה במקום טיגון וסימון הערך הקלורי של כל מנה.

מנעול

קוד מצב כוננות מוסכם, שבאחריות אג"מ מבצעים, שמשמעותו – "אין יציאות הביתה". ביום שישי, החמישי באוקטובר 1973, בשעה 8:25, התכנסו בלשכת הרמטכ"ל: אלי זעירא ראש אמ"ן, טליק סגן הרמטכ"ל ובני פלד מפקד חיל האוויר. דדו הורה מיד על אישור מצב 'מנעול' שהוכרז עוד לפנות בוקר על ידי אג"מ מבצעים. עוד הנחה הרמטכ"ל על כוננות מלאה בחיל האוויר וביטול כל החופשות, שובם המיידי לבסיסם של כל השריונרים, תגבור בכוח השריון הסדיר את חזיתות רמת הגולן וסיני, וגיוס כל המנגנון הדרוש לצורך קליטת צבא המילואים.

מעבר הג'ידי

מעבר כביש בין שני רכסי הרים, שמאפשר תנועת כוחות רכובה מתעלת סואץ אל חצי האי סיני. אורכו של המעבר 29 קילומטר, כאשר במזרחו הוא מתחבר לכביש ביר-תמדה וביר-גפגפה, ובחלקו המערבי לכביש הרוחב שבין ראס-סודר, בלוזה וטסה. לפי האמונה בני ישראל בצאתם ממצרים עברו דרך מעבר זה.

מעבר המיתלה

אחד משני המעברים לתנועת שריון וכלי רכב שבין תעלת סואץ לחצי האי סיני. נועד במקור למעבר סחורות בין מפרץ אילת ובין קצהו הצפוני של מפרץ סואץ. קצהו המערבי מצוי במרחק של 35 קילומטרים מהתעלה, ואורכו של המעבר הוא 32 קילומטר. ממזרח למעבר ישנו צומת פרקר, על שמו של הקולונל הבריטי, שיזם את סלילת דרך העפר בתוך המיתלה. המעבר נודע בזכות הצניחה הקרבית הראשונה של צה"ל במבצע קדש.

מעוזים בסיני

32 מוצבי תצפית לאורך 160 קילומטרים, כחלק מקו בר-לב, שנועדו בעיקר לצורכי התרעה והמחשת האחיזה הישראלית בתעלת סואץ. בשיקולים לבנייתם נלקחו בחשבון כל המקומות שמהם יכלו המצרים לחצות את התעלה, וכן תוכננו דרכי אספקה מוגנת למזון ותחמושת. בפרוץ המלחמה אוישו עם פחות מ-450 חיילי מילואים מחטיבת ירושלים (16). עמם עמדו יחד חמש פלוגות טנקים בלבד של חטיבת השריון 14. זה היה סדר גודל הכוחות הישראלים מול המתקפה של מעל למאה אלף חיילי חיל רגלים מצריים. בבוקר היום השני למלחמה, ב-7 לאוקטובר, ניתנה הוראה לחיילי המעוזים לסגת לאחור. כמחצית מהחיילים נחלצו בשלום, וכשאזלה התחמושת ורבו האבדות נכנעו יתרת חיילי המעוזים ונלקחו לשבי המצרי. בזמן המלחמה תוכננו להגיע למעוזים המבוצרים תגבורות של חיל רגלים וטנקים, ואלה בוששו לבוא בהעדר התרעה מודיעינית ראויה. המצרים צלחו את תעלת סואץ בשטחים שבין המעוזים והציבו מארבים נגד טנקים בעורף הכוחות הישראלים. כל המעוזים, לבד ממעוז 'בודפשט' שעל שפת ים התיכון, ננטשו או נכנעו למצרים. שירה הידוע של נעמי שמר 'שבחי מעוז', על מבצר עיקש וקישח עם מילים מופלאות על "מעוז צור ישועתי", נוצח בקרב. במעוזים הותקנו מערכות קשר קווי וקשר רדיו, בינם ובין המפקדות. מערכות אלו הוכיחו עצמן, ברצף הקשר גם בדקות הקרב האחרונות. קווי הקשר הפיסיים הוטמנו עמוק באדמה, מתוך ניסיון קודם של עומק החדירה של תותחי ה-130 מ"מ הסובייטים.

מעוזים כסמל למחדל

בניתוח הסיבות לכישלון 'קו בר-לב' בהגנה מפני פלישת הכוחות המצריים הרבים למזרח תעלת סואץ, תיאר זאת בהצלחה האלוף ישראל טל 'טליק': "הויכוח על שיטת ההגנה בסיני היה כפול: ערכו של מערך המעוזים לאורך תעלת סואץ כקו הגנה סטטי על התעלה במסגרת מלחמת ההתשה, וערכו ההגנתי במקרה של מתקפה מצרית כוללת לכיבוש סיני. אחרי המלחמה נשמעה הטענה שקו המעוזים לא נועד מלכתחילה להגן על התעלה במסגרת מלחמה בקנה מידה מלא, אלא רק במסגרת מלחמת התשה, ולא היא".

מעוזים בסיני לפי הגזרות

בגזרה הצפונית של תעלת סואץ, שבה אדמת ביצה בלתי עבירה לרכב כבד, נבנו: מעוז בודפשט לחוף הים התיכון, אורקל, לחצנית, דרורה, כתובה, מילנו ומפרקת. בגזרה המרכזית: חזיון, פורקן, מצמד ולקקן. בגזרה הדרומית: בוצר, ליטוף, מפצח, ניסן, מסרק מוצב המזח, אגרופית במפרץ סואץ וחלבון בראס-סודן. המעוזים נבנו לעמידה בפני הרעשה ארטילרית, הוקפו בסוללות עפר גבוהות לחסימת קו הראייה של המצרים וירי מנשק קל. תנאי המחייה במעוזים היו נוחים ותעלות קשר סיפקו הגנה טובה למעברים בין הבונקרים. קו ההגנה של המעוזים בסיני קרס מוקדם מהצפוי, וחייב את כוחות צה"ל להתמודד עם מארבים נגד טנקים וחיילים מצריים שכיתרו את המעוזים בדרכם לניסיונות חילוץ של חיילי המוצבים.

מעוזים בסיני לפי תרחישים

בבוקר יום הכיפורים מתעוררים עם אור ראשון לוחמי מעוזי קו בר-לב שעל גדות תעלת סואץ, לשגרה מתוחה מהרגיל של "כוננות ספיגה. חיל האוויר מבצע צילומי אוויר לזיהוי שינויי הערכות וייתכן שהמצרים יגיבו בהפגזות למעוזים". בסביבות 11:30 מבוטלת הכוננות "חזרה לשגרה". החיילים הסדירים, יחד עם חיילי גדוד 68 של חטיבת המילואים הירושלמית, ממשיכים בשלוותם וחלקם מצטרפים לתפילות יום כיפור בבתי הכנסת המאולתרים.

מערך ההגנה הסורי

בימים שקדמו לפרוץ המלחמה התבססו הכוחות הסוריים על שתי רצועות הגנה: הראשונה היתה קרובה לקו הסגול עם שלוש דיביזיות – חיל הרגלים שהו במוצבים, הכוחות המשוריינים והממוכנים ממזרח למוצבים, ואחריהם יחידות הארטילריה. רצועת ההגנה השנייה נועדה להגן על מרחב דמשק בהתאם לתכנית ההערכות במגננה. רצועת ההגנה על דמשק כלל לא הופעלה בטרם הלחימה, ומכאן יוצא כי פני סוריה היו לתקיפה וכיבוש הרמה בלבד, וללא חשש מתקיפה ישראלית מוקדמת יותר. באפריל 1973 חזו באמ"ן שהסורים יתקפו בשני צירים – העיקרי מכיוון תל-פארס מערבה לכיוון גשר בנות יעקב, והציר השני הוא מפתחת קוניטרה. חמישה חודשים מאוחר יותר, במהלך ספטמבר, העריך קמ"ן פיקוד צפון שהאזור הדרומי ברפיד-כודנא מתאים יותר לפריצה העיקרית של הצבא הסורי מאשר אזור קוניטרה. חגי מן, הקמ"ן, סבר כי מיד לאחר צאת הכוחות הסורים ממשפך הפתחה הדרומי, יוכלו 450 הטנקים שרוכזו שם לפרוץ לשלושת הכיוונים בדרכם לכינרת ולגליל.

מצב פתיחת המלחמה

צה"ל נכנס למלחמת יום הכיפורים בתנאים הגרועים ביותר שניתן להעריך. צבאות מצרים וסוריה תקפו את כוחות הסדיר הישראליים בו זמנית, הבקיעו את מערכי ההגנה וכבשו שטחים. חיילנו הופתעו מעיתוי פתיחת המלחמה ומעוצמתה, ונדמה היה לחיילים הסדירים כי זה רק אירוע זמני מוגבל. צבא ההגנה לישראל נערך לעמוד בפני מלחמה חדשה, בסיוע: התרעה מודיעינית מבעוד מועד, ותפישת בניין הכוח שנשענה על מטוסי חיל האוויר וטנקי השריון. תפיסת עולם זו קרסה כבר בימים הראשונים ללחימה.

מרואן

ד"ר אשרף מרואן, גיסו של נשיא מצרים נאצר וראש לשכתו רב הכוח והתככים של סאדאת, היה סוכן ריגול שכונה במוסד – "מלאך", ובצה"ל – "חותאל". הוא גויס בשנת 1970, ולפי דברי אנשי מודיעין בכירים הוא הוגדר כאיש הריגול הטוב ביותר שהיה אי פעם לישראל. מרואן העביר לישראל חומר מודיעיני רב ערך על פעילות הצבא המצרי ועל תוכניותיו האופרטיביות. באפריל 1973 העביר מרואן התרעה דחופה למלחמה, ובצה"ל התעוררה סערה גדולה.

אמ"ן העריך כי מדובר בידיעה כוזבת, אך למרות הערכת הרמטכ"ל לאלי זעירא, אלעזר לא קיבל את ההערכה והגביר את הכוננות למלחמה במבצע "כחול לבן". בסופו של דבר התבררה דווקא הערכת אמ"ן כצודקת, וכשהגיעו התרעות נוספות בסוף ספטמבר חשש הרמטכ"ל לחלוק על הערכת אמ"ן. בעדותו של אלעזר בפני ועדת אגרנט הוא הביע את דעתו על אשרף מרואן, המודיע של המוסד בצמרת המצרית.
"למשך חודשים ארוכים חשדתי שהוא סוכן כפול…. מאוד פקפקתי והטלתי הרבה ספק באמינותו…..עם זאת האמינות שלו גברה כאשר התחלנו לקבל… וקראתי את אלה בעיון, ואז גברה בי ההרגשה שהחומרים אינם מפוברקים וחשבתי שסוכן כפול לא היה מוסר אותם….אבל אחרי……התחלתי לסמוך עליו באופן מאוד מאוד רציני ". בספרו "המלאך", של פרופסור אורי בר-יוסף, מוצג מגוון הדעות ביחס למרואן. מסקנת המחבר היא כי הוא אכן היה מרגל ישראלי. במאמר מרתק שפרסם אשתקד המזרחן שמעון מנדס, ששירת בעברו כסא"ל באמ"ן, תחת הכותרת 'האיש ששתל את הקונספציה במוחם של ראשי המודיעין', הוא חולק על קביעה זו. מנדס טוען כי "ד"ר אשרף מרואן לא היה סוכן ישראלי ואף לא סוכן כפול. גרוע מזה, הוא היה המפעיל של ראש המוסד הישראלי, האלוף צבי זמיר ולא להיפך". מסתבר שהיו ניסיונות דומים גם בעבר של המודיעין המצרי להחדיר סוכנים שיטעו את המודיעין הישראלי.

מרום הגולן

קיבוץ למרגלות הר בנטל בצפון רמת הגולן. הוקם מיד לאחר מלחמת ששת הימים וזכה להיות הישוב הישראלי הראשון ברמה. בחודש מרץ 1972 עבר הישוב מקוניטרה למיקומו הנוכחי. במהלך הלחימה פונה הישוב למספר ימים וספג הפגזות מהארטילריה הסורית גם לאורך חודשי מלחמת ההתשה. ההחלטה לפנות את הקיבוץ לא היתה מובנת מאליה, ובתחילה הועברו רק האמהות והילדים לקיבוץ בית השיטה. ביום החמישי למלחמת יום הכיפורים, נקבע שחפ"ק אוגדת רמת הגולן ימוקם בשלושה צריפים במרום הגולן: אחד למפקד האוגדה, השני למודיעין ולתותחנים והשלישי למג"ד הקשר. חפ"ק האוגדה הסטטי נותר בקיבוץ, ולצידו חפ"ק נייד עם שלושה נגמשים (ציוד-נושא,מודיעין ומפקד). במהלך הקרבות במובלעת הסורית, העלה אל"מ מונטי, קצין הקשר האוגדתי, את הכלים הניידים (גרוטאות גם בזמנן) המצוידים בתחנות רדיו-טלפון וציוד מיתוג להעברת תקשורת קווית דרך הצ"נים למפקדות היחידות במובלעת.

מרוקו במלחמה

המרוקאים הציבו כוחות חיל רגלים וטנקים בסוריה, במרחב שבאחריות הדיוויזיה השביעית, כבר בחודש יולי 1973. בפרוץ מלחמת יום הכיפורים תקפו המרוקאים את כוחות חטיבת גולני בניסיון לפרוץ עד לקו הירדן ולכבוש את קיבוץ דן. מהיום החמישי למלחמה, לאחר כיבוש המובלעת הסורית, לא יזמו יותר פעולות התקפיות מול צה"ל.

מרחב שלמה

מרש"ל בדרום סיני, בפקודו האלוף ישעיהו גביש, הופרד במלחמת יום הכיפורים מפיקוד דרום והיה עצמאי. המושל הצבאי חלש על הגזרה בסיוע מספר נציגויות, שהיו באבו-רודס, סנטה קטרינה, א-טור, דהב ונביעות. לצד הממשל הצבאי עמד המנהל האזרחי, שדאג לרווחת האוכלוסייה. באזור הוקמו ישובים ישראליים, שהבולט בהם הוא אופירה. ביומה הראשון של הלחימה בסיני, נערך המרחב קרב האווירי הראשון. שני מטוסי פנטום הוזנקו לקרב מול 28 מטוסי מיג מצריים שתקפו מטרות במרחב. בקרב שנמשך שש דקות הופלו שבעה מטוסי מיג והשאר ברחו. שעות אחדות לאחר מכן תקף מפציץ מצרי את יחידת הבקרה 528 של חיל האוויר, השמיד אותה וגרם למותם של חמישה חיילים.

משולש החאקי

הגדרה לבני אצולת הביטחון של מדינת ישראל, שהתגוררו: בשכונת צהלה בתל-אביב, שכונת נווה רום ושכונת נווה מגן. את דור הבנים העסיקה בטרם הגיוס השאלה היחידה – עד כמה קרבי להיות? בסיום ההשלמה החילית לקציני השריון האחרון בטרם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, התייצבו לצד הקיבוצניקים ובוגרי הפנימיות הצבאיות, לא פחות משמונה בני שכונת נווה מגן. אוכלוסיה איכותית זו התייצבה בחזית הלחימה בימיה הראשונים, ושילמה את מחיר הדמים הכבד ביותר.

משטרת ישראל

הופתעה כמו יתר כוחות החירום מפרוץ המלחמה. בראשה עמד המפכ"ל החמישי, שאול רוזוליו. תפקידה היה לשמור על הסדר הציבורי ולהקל על תנועת כוחות הצבא אל החזיתות. היו ניסיונות של מחבלים לחדור לארץ, בעיקר מגבול לבנון. משמר הגבול בצפון הצליח לסכל את מרביתם. בשנת 1974 הוקמה הימ"מ, יחידת עילית למלחמה בטרור והשתלטות במקרה של חטיפה בתוך המדינה. פותחו יכולות מבצעיות חדשות והוקם המשמר האזרחי. ייעודו היה לאפשר לאזרחים לסייע למשטרה במשימות אבטחה, סיור ותנועה.

משטרה צבאית

חיל המשטרה הצבאית, בפיקודו של אל"מ זלמן ורדי במלחמת יום הכיפורים, שמרו על השבויים המצרים והסורים, חפשו אחר חיילי צה"ל נעדרים, השתתפו בוויסות כוחות לאורך תעלת סואץ, סייעו להובלת הדוברות לחציית התעלה ולחמו בהתאם לצורך כלוחמי חי"ר. כמו יתר הצבא, לבד מחיל הקשר, גם המשטרה הצבאית לא נערכה מבעוד מועד לתרחישי קיצון. ובנוסף לפעילות הייחודית, נדרשה לטפל בשיטור ותעבורה, לכידת עריקים, חקירות ואבחונים ביטחוניים.

מתקפת הקומנדו המצרי

ביומה הראשון והשני של המלחמה הונחתו באמצעות מסוקים, כאלף ושבע מאות לוחמי קומנדו מצריים בעורף סיני, במקביל להתקפה חזיתית ואש ארטילרית כבדה. חמישה גדודי קומנדו חצו את התעלה באמצעות מסוקי סער בגובה נמוך, במטרה למנוע מכוחות מילואים להגיע לחזית. יחידת הבקרה האווירית התקשתה לאתר ולעקוב אחריהם באמצעות המכ"ם, ומטוסי פנטום ניסו להפילם בתמרוני יירוט שונים, אך התקשו לאתרם בשל החשיכה וגובה טיסתם הנמוך. מאזור בסיס טסה ועד לים התיכון הונחתו מעל לאלף לוחמים ב -45 מסוקים, במרחב שמדרום למעבר המיתלה הונחתו 250 חיילים ב-18 מסוקים, ועוד באזור אבו-נזימה ובגזרה הדרומית. סוללות טילי ההוק הישראליות איתרו את המסוקים, אך עקב בעיות קשר לא נענתה קריאתם. מתוך 26 המסוקים המצריים שהופלו, 20 מהם יורטו על ידי מטוסים ושישה הופלו על ידי כוחות קרקע. פלוגת קומנדו נוספת, שנחתה מחופו הצפוני של סיני, התמקמה בסמוך לכביש המוביל מאל עריש אל בלוזה ורומני. בקרב שניהל גדוד 113 של סא"ל אסף יגורי, בסיוע שני צוותים של סיירת שקד, חוסל המערב. סה"כ נהרגו 750 לוחמי קומנדו מצריים ושלוש מאות ושלושים נלקחו בשבי.

נ

ניקל גראס

מבצע הרכבת האווירית והימית האמריקנית, שנשלחה לישראל בעקבות אובדן אמצעי לחימה רבים בימים הראשונים של בלימת התקיפה המצרית והסורית. בסך הכל בוצעו, החל מה-14 באוקטובר 567 טיסות באמצעות מטוסי התובלה גלקסי וסטארליפטר. לשם מימון הרכבת האווירית לישראל, אישר הקונגרס 2.2 מיליארד דולר. הועברו: חלקי חילוף, תחמושת, מטוסים, מסוקים, טילי לאו וטאו, ואמצעי שיבוש למטוסים. מדינות אירופה לא הרשו למטוסים האמריקאים לתדלק בשטחן וחלקן אף סרבו למעבר מעליהן.

ניקסון

ריצ'רד ניקסון, נשיא ארצות הברית השלושים ושבע, שנבחר לנשיאות בשנת 1968 וארבע שנים מאוחר יותר זכה לנשיאות שנייה. הוא היה ראשון הנשיאים שביקר בישראל, וסייע לצה"ל בשיגור 'רכבת אווירית' של ציוד צבאי ותחמושת במלחמת יום הכיפורים (ראה מבצע ניקל גראס). אישיותו מוסיפה להיות מורכבת ומלאת סתירות. פרשת ווטרגייט ממשיכה להעסיק את ההיסטוריונים. ניקסון הוכיח יכולת ביצוע מרשימה, ומאידך הוא נכנע לתכונות קטנוניות שהובילו לנפילתו. בעת כהונתו ביקר לראשונה במוסקבה, וחידש את הקשרים עם סין שנותקו לעשרים שנה.

נפגעי נפש

רבים מהלוחמים הצעירים של מלחמת יום הכיפורים נושאים את אימי המלחמה הזו בנפשם עד עצם היום הזה. מטרת מסמך זה הוא לתת מזור גם לאלו אשר גופם עמנו אבל נפשותיהם הלכו לאיבוד באותו חודש אוקטובר רחוק לפני ארבעים שנה. הספר "פשוט שריונר" (הוצאת ע. נרקיס 2007), שנכתב על ידי 'עופר עידן', מנקודת ראותו של לוחם בגדוד 410, חושף את הקשיים שבהם נתקלים הסובלים מהלם קרב ואת התייסרותם נוכח איבוד החברים בשדה הקרב ויצירת קשר עם משפחותיהם. נכה הלום קרב אינו יכול למצות את שיקומו אם הוא מסתיר את נכותו, מתבייש בה ומסתיר אותה, לפעמים אפילו מהאנשים הקרובים לו ביותר. אל לנו כחברה להתייחס לגיבורים אלו כמו ל'קוקו שהתחרפן', ולהפנות להם את הגב ואת תשומת הלב. בספרו האוטוביוגרפי, כותב עופר עידן: "עשרים ושמונה שנים אחרי המלחמה, נודע לי כי אני גורר הלם קרב. מאז הוכרתי על ידי אגף השיקום ואני מטופל באופן שוטף מאז ועד עולם. מדי חודש אני מגלה כי יש עדיין רבים אחרים שאינם יודעים כי אף הם נמצאים במצב דומה. העיתון ידיעות אחרונות סיפר לפני שנתיים כי בארץ חיים כ-16,000 הלומי קרב שכאלה. אל אלה אני רוצה להגיע, כי גם אלו לוחמים ששילמו בבריאותם למען המדינה…. הלומי קרב לא נפצעו במשרד ממוזג, בתאונת אימונים או דרכים. הם באים משדות הקרב. לא פחות". סא"ל (במיל') ד"ר עפר דרורי, סקר לימים את הספר של עופר עידן, מנקודת מבט של הקושי לחזרה לשגרה לאחר המלחמה, ואת משמעות התנהגות 'פוסט טראומתית' בעקבות האירועים הקשים: "פרק נפרד מתאר את מסכת הייסורים שהיה עליו לעבור בהתנהלות מול משרד הביטחון עד להכרתו כנכה צה"ל וגם אז מלחמה בלתי פוסקת לעזרה, לקבלת הזכויות המגיעות לו כדין שלא היה מי שיעדכן אותו עליהם".

נפח

מחנה נפח במרכז רמת הגולן, נועד לשמש בתפקיד חפ"ק קדמי של פיקוד צפון. בבוקר, השישי באוקטובר, התקיימה במקום קבוצת פקודות עם האלוף, שלאחריה קבע אלוף הפיקוד שהחל משעה 14:00 יאויש בונקר החפ"ק על ידי מטה חטיבה 188 של יצחק בן- שוהם. דקה לערך לפני השעה שתיים בצהריים, מטוסים סוריים מתחילים לכתוש את מתחם מחנה נפח, ועשרות חיילים וקצינים המומים רצים לחפש מקלט מאימת הפצצות הסוריות.

נפשי

סא"ל (תא"ל במיל') יאיר נפשי, מפקד גדוד 74 (סער) שלחם במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן, זכה עם גדודו לארח את סדר הפסח הצה"לי בפסח שלפני המלחמה, בעקבות סדרת הישגיו וזכייתו במקום הראשון בתחרות "כשירות חיל השריון". נפשי מילא תפקיד מ"פ שריון במלחמת ששת הימים, מפקד יחידות טנקי גישור והנדסה, מפקד סיירת חטיבה 7, סמג"ד 77 וקצין אג"מ חטיבה 188. בשעה 12:30 של יום שבת, השישי באוקטובר מגיע יאיר נפשי למוצב החרמון, ורואה את הערכות הכוחות הסוריים במהלך הסוואתם. במהלך ארבעת הימים הראשונים מלחמה פיקד נפשי על הגזרה הצפונית של רמת הגולן, ממוצב 111 וצפונה. נלחם עם גדודו בהר חרמונית, רכס הבוסטר לקוניטרה. על גבורתו הוענק לו עיטור העוז במאי 1975 על ידי הרמטכ"ל מרדכי גור.

נריה

סגן יובל נריה שימש כסגן מפקד פלוגת טנקים שלחמה באזור קנטרה שבסיני. בקרב זה נפגעו מרבית טנקי הפלוגה. נריה המשיך לפעול בקרבות נוספים מול המצרים, במשך 12 ימי לחימה רצופים, עד שנפצע קשה ופונה לאחור. במעשיו גילה גבורה, כושר מנהיגות ורצון ללחימה ללא סייג. על מעשה זה הוענק לו עיטור הגבורה מאת שר הביטחון. יובל נריה מכהן כיום כפרופסור לפסיכולוגיה קלינית. בין מחקריו הבולטים, היה מחקר על שבויי צה"ל, ובו הראה כי נפילה בשבי כרוכה בטראומה, שתוצאותיה מחייבות טיפול מקצועי ייחודי לפדויי השבי.

נשק קל

חלק מלקחי הקרבות דן בהשקעה המופחתת של הצבא בחיל הרגלים, ארטילריה, הנדסה קרבית וכדומה. הביקורת מתייחסת לרובה האישי: ה"עוזי" המפורסם שהוכנס לשימוש בשנת 1955 בטרם מבצע קדש, ובדגם רומ"ט "FN" בלגי שתוכנן עוד בשנת 1953. הרובים המיושנים לא פעלו היטב בחול המדברי של סיני. בעוד שהצבא השקיע יותר מידי תקציבים בטנקים – מה שכונה "עריצות הטנקים", בשעה שטנקים רבים נפגעו מהעדר יכולת התמודדות עם טילי נ"ט קטנים.

נשר

מטוס יירוט מסוג מיראז' 5, שנועד בעיקר לקרבות אוויר ולהגנה על שמי הארץ מפני תקיפה אווירית בשל כושר התמרון שלו. בעת מלחמת יום הכיפורים היו בשירות החיל 50 מטוסי 'נשר'. האירוע הבולט שנרשם לזכות הנשר הוא הפלת טיל הקלט המצרי ביום הראשון למלחמה בדרכו למרכז הארץ. בשל משקלו הנמוך הוא הוגבל ביכולתו לשאת תחמושת רבה.

נתניהו

סא"ל יוני נתניהו פיקד על כוח של סיירת מטכ"ל ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. בתשיעי באוקטובר חדרו מסוקים סוריים והנחיתו חיילי קומנדו בקרבת מחנה נפח. פלוגת סיור מובחרת בפיקודו של 'יוני' ניהלה קרב עם חיילי הקומנדו, שבמהלכו נהרגו 40 חיילים סוריים. במבצע נועז נוסף הוא חילץ מתל-שאמס את סא"ל יוסי בן חנן הפצוע, ועל כך הוא זכה לקבל את עיטור המופת. יוני נתניהו אף הוביל את ניווט הכוחות לפשיטה הארטילרית בחזית הצפון, שבהן התקדמו תותחים מתנייעים ארוכי טווח אל מעבר לקו החזית במטרה לפגוע במבואות דמשק. נתניהו פיקד גם על כוח הסיירת במבצע קינוח (ראה ערך) לכיבוש החרמון. ביוני 1975 מונה למפקד סיירת מטכ"ל, ובמבצע אנטבה שבאוגנדה נהרג מפגיעה מכדור במהלך הפשיטה.

ס

סאגר

טיל מונחה בכבלים מתוצרת ברית המועצות, המופעל על ידי צוות לוחמים. בעל יכולת חדירת שריון מרבית בטווחים יעילים שבין 500 ל-3,000 מטרים. מטרתו להשמיד טנקים וכלים משוריינים נוספים. הוא נכנס לשימוש בשנת 1963 ולאורך השנים פותחו גרסאות משופרות של הטיל. ראש הנפץ כלל מטען חלול, שמתוכנן לרכז את אנרגיית הפיצוץ בנקודה אחת, לחדור את השריון ולהשמיד את הצוות שבתוכו. חיל השריון הופתע מכמות הסאגרים שהוכנסו לשימוש במצרים. טקטיקת ההפעלה המצרית והאבדות הכבדות לשריון בישראלי, סימנו את סוף עידן הלחימה המשוריינת במערך הלחימה הכולל.

סאדאת

אנואר סאדאת, נשיא מצרים במלחמת אוקטובר 1973, החליף את נאצר שמת מהתקף לב חודש לאחר סיום מלחמת ההתשה באוגוסט 1970. ידיעות והתרעות הגיעו לישראל על כי הוא מכין את צבאו למלחמה ואינו מוכן לוותר על אף שעל מהאדמה שנכבשה במלחמת ששת הימים. בחודש אוקטובר 1972, שנה לפני התקיפה המצרית, כינס סאדאת את צמרת הצבא המצרי והודיע שהחליט לצאת למלחמה בלי להמתין למטוסים ולטילים מברית המועצות, כדי להתגבר על העליונות האווירית הישראלית. חלק מהגנרלים המצריים התנגדו למהלכו ההרפתקני של סאדאת, ושילמו על כך בתפקידם. מחליפיהם היו כאלה שתמכו בנשיאם, למרות הנחיתות האווירית של צבא מצרים. הפתרון שהם מצאו היה לצמצם את יעדיהם בעומק הכיבוש במזרח סיני, כך שהם יישארו מוגנים על ידי מטריית המערכות נגד מטוסים שהועמדו לרשותם. גם את המידע החשוב לשינוי התפיסה המצרית, העביר למוסד המרגל אשרף מרואן, וכמו מידע נוסף לא נדלקו המנורות באמ"ן. בתחילת נשיאותו, העלה סאדאת שורה של הצעות לשיכוך המתיחות בין שתי המדינות שהתקוטטו על גדות תעלת סואץ. יותר מכל היה חשוב לו לחדש את השיט במימיה. מדינת ישראל דחתה את ההצעה, ובתום מלחמה עקובה בדם נסוגו בבושת פנים חיילי צה"ל מגדות התעלה ואפשרו את חידוש השיט במסגרת הסכמי ההפרדה. כה רבים מבין חברינו החיילים והקצינים הצעירים ששילמו בחייהם, יכלו להיות עדים לאירוע ההיסטורי. לאנואר סאדאת היה מוטיבציה להצליח ולהוכיח לעמו כי הוא ראוי לנשיאות. תדמית ירודה של: מגמגם, כפרי, עושה דברם של אחרים ואימא סודאנית שחורה – חייבו אותו לחשוב אחרת. סאדאת היה אדם דתי והכיר היטב את ההיסטוריה הקדומה של האסלאם. במצב דומה היה השליט מוחמד עות'מאן בן עפאן, שהבין כי סוד הישרדותו הוא המשך מסע הכיבושים. סאדאת היה נחוש להחזיר את סיני ולשרוד בשלטון, ומכאן ההבנה לתרחישים ולהונאות שיזם. סאדאת נרצח בקהיר, בשישי באוקטובר 1981, במהלך מצעד צבאי לציון המלחמה (המוצלחת מבחינתם) בישראל.

סאדאת בישראל

ב-19 בנובמבר 1978 לבשה ישראל חג. תושבי ירושלים יצאו מכליהם כדי לקבל את פני אנואר סאדאת נשיא מצרים. ישראל התייחסה אליו בהדר מלכותי, אבל קהיר מיאנה להשיב בביקור גומלין זהה. בשני ימי ביקורו בארץ הוא ניהל עם בגין חמש שיחות פרטיות, ומעל בימת הכנסת הכריז כי יהיה מוכן לשלום עם ישראל תמורת נסיגה מלאה משטחי סיני והקמת מדינה בעתיד לפלסטינים. סאדאת יצא גדול, והתבדח במצרים על חשבון בגין, באומרו "מנחם המסכן, יש לו בעיות; אחרי הכל אני קיבלתי את סיני ואת הנפט. ומה קיבל מנחם? פיסת נייר".

סבירות נמוכה למלחמה

מונח שחזר על עצמו שוב ושוב בהערכות המודיעיניות של אמ"ן בטרם מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973. בעדותו של הרמטכ"ל בפני ועדת אגרנט לחקר מחדלי המלחמה, ציין כי: "בתקופה שקדמה למלחמה שררה במטכ"ל הרגשה שאנחנו יודעים היטב את הנעשה במצרים….וכי הערכת המודיעין היתה שהסבירות למלחמה נמוכה מאוד או בכמה התבטאויות, נמוכה מאוד-מאוד. בטרמינולוגיה שלנו סבירות נמוכה מאוד זאת אומרת בעברית – 'זה לא יהיה'….אני הייתי פחות בטוח בסבירות הנמוכה".

סוחוי 7

מטוס סובייטי שפותח כמטוס יירוט, אולם בגמר פיתוחו שינה את ייעודו לתקיפה. המטוס שווק עד שנת 1972 לגוש המזרחי ולמזרח התיכון. נטל חלק במלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה וכמובן במלחמת יום הכיפורים. מגבלותיו העיקריות התבטאו בטווח הטיסה הנמוך ובמשקל התחמושת שאותה יכול היה לשאת. יתרונו התבטא במנועו החזק והמהיר וכן ביכולתו לטוס בגובה נמוך. בתחילת המלחמה שתי רבעיות של סוחוי 7 תקפו את יחידת הבקרה האווירית המערבית.

סיוע ממדינות עוינות נוספות

עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים הצטרפו לצבאות מצרים וסוריה כוחות עזר נוספים. עירק שלחה שתי דיוויזיות שריון המלוות בשלוש חטיבות חי"ר, דיוויזיית שריון ירדנית קטנה, חטיבה מרוקנית עם תגבורות מטוניסיה ואלג'יר, טנקיסטים מקובה וטייסים מצפון קוריאה.

סיירת מטכ"ל

הסיירת המובחרת של צה"ל עלתה לרמת הגולן כבר ביומה השני של הלחימה, והשתתפה כפלוגת סיור באוגדה 36 תחת פיקודו של רפאל איתן (רפול). ביום ג', התשיעי באוקטובר 1973, התרחש קרב בין כוח מסיירת מטכ"ל בפיקוד יוני נתניהו לבין לוחמי קומנדו סורי, שהונחתו במסוקים בקרבת מחנה נפח. לסיירת נהרגו שני לוחמים ואילו הסורים איבדו כארבעים חיילי קומנדו. במהלך הקרבות חילץ כוח סיירת מטכ"ל, בפיקודם של יוני נתניהו ומוקי בצר, את סא"ל (לימים אלוף) יוסי בן-חנן הפצוע מתל-שאמס. נתניהו, מפקד הסיירת, ניווט את תותחי הארטילריה של צה"ל בפשיטה נועזת גם אל מעבר לקווי הסורים, למתן אפשרות ירי על דמשק ופרבריה. כוח נוסף תחת פיקודו של עוזי דיין, סגנו של נתניהו, ביצע פשיטות עומק על סוללות הארטילריה הסוריות ופגע בהן. לקראת סיום הלחימה ברמת הגולן, עלה כוח מסיירת מטכ"ל אל אחד משיאי החרמון לביצוע תצפית מודיעינית על היערכות הצבא הסורי, בטרם מבצע 'קינוח' לכיבוש החרמון הישראלי. במבצע עצמו הרגו ושבו עשרות חיילים סוריים, ומנעו תגבורות של אספקה וכוחות למוצב.

סימן טוב

סגן סימן טוב בנימין שירת כקצין מודיעין בפיקוד דרום והתריע על המלחמה הקרבה. הוא שימש לימים בסיס לדמותו של ויקטור גבאי בסרט 'שתיקת הצופרים' שעסקה בשבועיים לקדמו למלחמה. בראשון באוקטובר כתב דו"ח על היערכות הצבא המצרי למלחמה, ויומיים מאוחר יותר העביר מידע על כי התרגיל המצרי הוא מסווה להכנה למלחמה. דעותיו העצמאיות לא התקבלו, ואת הקצין הסורר ומוצלח זה רצו להדיח ולשלוח לכלא צבאי. סא"ל דוד גדליה, קצין המודיעין הפיקודי, השתיקו ולא כלל את ממצאי הקצין הזוטר בדו"ח המודיעין הפיקודי ולא נמסרו למקבלי ההחלטות לסגל הפיקוד הבכיר במודיעין ולמקבלי ההחלטות בממשלה. לאחר הסכם הפסקת האש עם מצרים, הודיע אלוף פיקוד דרום גורודיש, ברוב חוצפתו, כי הקצין סימן טוב בנימין מודח "בשל התנהגות לא הולמת תחת אש", ואף תמה מדוע טרם הוכנס לכלא. בתשיעי למאי 1974 העיד סימן טוב בפני ועדת אגרנט, ומתוך פרוטוקול מס' ,30 עמודים 6147-6200, אנו למדים כי הקצין צוין לשבח, וטענות גורודיש וגדליה כאילו המסמכים שנמסרו זויפו, נבדקו ונשללו ע"י חברי הוועדה.

סימנים מעידים למלחמה בגולן

במודיעין פיקוד צפון הכירו היטב את מערכי הצבא הסורי ואת דרכי התנהלותו משנת 1967. בסוף שנת 1972 החלו להופיע סימנים מעידים על שינויים במערך הסורי. זה החל בחפירת עמדות תותחים כבדים, בעלי קוטר 180 מילימטרים, שטווח פעולתם מכסה את כל שטח רמת הגולן. באביב 1973 חפרו הסורים עמדות חדשות לארטילריה ולמרגמות בחזית, ושינו את דפוסי התנהגותם במפתיע – בדילול כוחות פתאומי. ואז התברר כי ביכולתם להניע כוחות רבים, תוך דממת אלחוט מלאה, במשך לילה אחד מהמפקדות העורפיות אל קו החזית. בחודש יולי 1973 החלו הסורים לחפור אתרים חדשים לקליטת טילי קרקע-אוויר, והעבירו חלק ממערך הטילים מדמשק אל הקו המקשר את הבירה לרמת הגולן.

סירויוס

מפת הקוד הצה"לית המעודכנת ביותר, שיצאה לאור רק במאי 1973 – חמישה חודשים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים ונפלה לידי המצרים. מפרוטוקול העדות של האלוף שמואל גונן (גורודיש) בפני חברי ועדת אגרנט, כפי שנחשף לציבור רק 39 שנים לאחר המלחמה הקשה מכל, ציין גורודיש שנודע לו כי המצרים הצליחו להשיג את מפת הקוד 'סירויוס'. "מצאנו אותה אצל המצרים מודפסת בערבית…..המפה הייתה יותר מעודכנת משלנו, כלומר הם עשו ממש מפה חדשה". מעדות שנתן בפניי מפקד חיל הקשר, שהיה בעברו מפקד יחידת ההאזנה 8,200 (של היום), הבנתי כי המצרים יכלו לבנות לעצמם מפה בהתבסס על האזנות קשר בלבד.

סלע

שם הקוד של תכנית המגננה של צה"ל למקרה של התרעה למלחמה כוללת ברמת הגולן. תוך 36 שעות ממועד ההתרעה, יגויסו שתי אוגדות מילואים ויצורפו לכוחות הצבא הסדיר שכבר גובו בתכניות 'חול ים' ו-'גיר'. כלומר, לאחר תוספת של ארבעה גדודי שריון ו-12 סוללות ארטילריה.

סעד א-שאזלי

הרמטכ"ל המצרי בעת מלחמת יום הכיפורים, תכנן את מהלכיה, הפך ליריב מר של סאדאת ומתנגד להסכם השלום עם ישראל. במצרים הוא נחשב לגיבור לאומי יותר מכל קצין אחר. שאזלי תכנן את פריצת הביצורים בקו בר-לב וחדירת כוחות היבשה אל תוך סיני. בתכנית המקורית, שאושרה ע"י הנשיא סאדאת, אמור היה כי הכוחות יגיעו עד לתשעה קילומטרים ממזרח לתעלת סואץ, והימים הראשונים של המלחמה הביאו למימוש המטרות המצריות. על פי דעות של היסטוריונים צבאיים שאזלי ערך תכנון מפורט ומדוקדק, והפגין מקוריות וחדשנות שהביכה את ישראל. שאזלי הכין תכנית שאפתנית יותר, שכללה את תפיסת מעברי ההרים בעומק סיני (המיתלה והגידי), כדי לשכנע את הסורים להצטרף למלחמה. הוא חשש שמהלך זה יסכן את כוחותיו שיישארו ללא חיפוי, ויאפשר לצה"ל לצלוח את תעלת סואץ ולכתר את הארמייה השלישית. על רקע קריאת המצוקה של הסורים ברמת הגולן, החליט הנשיא סאדאת לפתוח, ב-14 באוקטובר, במתקפה חדשה לעומק סיני. החלטה זו עוררה ויכוח ועימות בן השניים, ובדיעבד צדק שאזלי. בספרו "צליחת התעלה", הוא תיאר את ההכנות למלחמה, את מהלכיה ואת המאורעות שאחריה. הוא תיאר את היחסים העכורים שלו עם שר המלחמה אחמד איסמעיל עלי, ואת אי האימון בנשיא. הספר שנכתב רק בשנת 1980, דן בהרחבה במחלוקות בשאלת מטרת המלחמה בישראל. שאזלי מציג את ההיגיון הצבאי במהלכי המלחמה והסיבות לכך שהוא רצה להסיג חלק מכוחותיו חזרה את הגדה המערבית. הנשיא סאדאת ושר המלחמה עלי רצו לערער את תפיסת הביטחון הישראלית ולשנות את המצב המדיני, גם במחיר של הפסדים צבאיים וחיי אלפי חיילים. לפי התוצאה הסופית של החזרת כל מלוא חצי האי סיני, צדקו המדינאים במהלכיהם. בתום המלחמה הודח שאזלי מהפיקוד על הצבא. נשלח לשמש כשגריר מצרים באנגליה ולאחר מכן בפורטוגל. במהלך כהונתו הוא הביע את התנגדותו לכל הסכם מדיני עם ישראל, והיה מראשי המתנגדים ל'הסכמי קמפ דוויד' (ראה ערך). כתוצאה מהתבטאויותיו הוא פוטר ונשלח לגלות באלג'יריה. בעקבות פרסום ספרו, הוא נידון לשלוש שנות מאסר עם עבודת פרך בשל גילוי סודות צבאיים. עם שובו מהגלות בשנת 1992, הוא נעצר וריצה את עונשו, על אף שבית משפט אזרחי קבע כי יש לשחררו לאלתר. שאזלי נפטר בשנת 2011. הידיעה על מותו הגיעה גם לכיכר תחריר בקהיר, שהפכה למוקד המאבק נגד משטרו של הנשיא מובראק. ההמונים בכיכר קיימו תפילות לזכרו ובאתר טוויטר פורסמו הודעות תנחומים שבחלקן נאמר כי שאזלי הוא הגיבור האמיתי של מלחמת אוקטובר 1973.

סער

מטוס סופר-מיסטר צרפתי שהשתתף עוד בקרבות מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה. במלחמת יום הכיפורים נותרה בחיל האוויר טייסת אחת המצוידת בעשרים וחמישה מטוסים בלבד. השתתפה בהגנה על שמי הארץ ולא בקרבות עם מטוסי אויב. שודרגה עם מנוע של מטוס סקייהוק אמריקאי מסוג ג'יי 52.

סקייהוק

ה'עיט' כפי שכונה בחיל האוויר, הוא מטוס תקיפה חד מושבי מתוצרת ארה"ב, שנועד לשאת חימוש של עד 4 טון לתקיפת שריון ורכב קרבי משוריין. הוא טס במהירות נמוכה יחסית –תת קולית – 0.98 מאך, והגנתו מפני פגיעת טילים נגד מטוסים היתה מוגבלת. 7 טייסות סקייהוק ו-185 מטוסים מסוג זה שירתו את חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים.

סקל

סא"ל עמנואל סקל (לימים אלוף ומפקד מפקדת חילות השדה), פיקד על גדוד 52 הסדיר בסיני בעת פרוץ מלחמת יום הכיפורים. זכה לקבל את עיטור העוז על תפקודו בשלושה אירועים משמעותיים במהלך ימי הלחימה. במסגרת עבודת הדוקטורט שחקר, ובהמשך בספר שפרסם לפני שנתיים (הסדיר יבלום?), ניתח סקל את קרבות הבלימה בשבוע הראשון של המלחמה בסיני, חשף את מחדלי וטעויות שדרת הפיקוד הבכירה בצה"ל ושל הדרג המדיני של ישראל באותם הימים. לטענתו – "על אף תנאי הפתיחה הבלתי אפשריים, אילו היינו עושים כמה פעולות ונמנעים מכמה שטויות, אפשר היה להכריע את המלחמה בסיני ולנצח בגדה המזרחית בתוך ארבע-חמש יממות". חשוב היה לו להבהיר שהמצרים לא היו אז כאלה מוצלחים, שזה אומר כי אנחנו פישלנו. עמנואל סקל צולף ללא רחמים על האחראים למחדלים ולטעויות שקדמו למלחמה ובמהלכה. לדבריו -"אין לנו אפשרות לקרוא מחשבות ולהסתמך על כוונות האויב בלבד, אבל יש לנו אפשרות להעריך את פוטנציאל התקיפה. ואם הוא קיים, עלינו להתנהג כאילו האויב עומד לתקוף".

ע

עוצמת מצרים

מול כוחות צה"ל המוגבלים בסיני, היו בצד המצרי: כ-100,000 חיילים, 1,700 טנקים, 2,000 קני אש ארטילריים, 600 מערכי טילי נ"ט ו-50 סוללות קרקע –אוויר. צה"ל החזיק בסיני אוגדת שריון עם 268 טנקים וכן חטיבת חיל רגלים במילואים בקו המעוזים.

עוצמת סוריה

הכוח כלל 1,400 טנקים, 1,200 קני ארטילריה, מאות מטוסי קרב ותקיפה ומערך צפוף של טילי קרקע-אוויר. לרשותם עמדו שלוש דיוויזיות ממוכנות עם חטיבה משוריינת בכל אחת, ומאחוריהן שתי דיוויזיות משוריינות נוספות. אליהן נוספו כוח משמר הרפובליקה, של רפעת אל-אסד, עם חטיבת טנקי T-62 ושני גדודי קומנדו. מול העוצמה הסורית נערך צה"ל עם 177 טנקים בלבד בשתי חטיבות שריון, 11 סוללות תותחים, ושני גדודי חיל רגלים.

עוצמת צה"ל

התבססה על התרעת מודיעין מוקדמת ואמינה, גיוס מערך המילואים במהירות, הרתעה כתוצאה מעליונות אווירית מוכחת וכוחות שריון מיומנים. בצה"ל היו שש אוגדות שריון המצוידות ב- 2,100 טנקים (אוגדה שביעית הוקמה במהלך המלחמה), 358 מטוסי קרב ו- 14 ספינות טילים בים התיכון.

עיטורים במלחמת יום הכיפורים

עיטור הגבורה על "מעשה גבורה עילאית שנעשה בעת לחימה מול פני אויב תוך חירוף נפש" הוענק על ידי שר הביטחון לשמונה גיבורי ישראל: סרן עודד אמיר, רס"ן גדעון גלעדי, סרן צביקה גרינגולד, סמל משה לוי, סרן יובל נריה, סג"מ שלמה ערמן, רס"ן אסא קדמוני וסא"ל אביגדור קהלני. עיטור העוז מוענק על ידי הרמטכ"ל, והוא השני בחשיבותו שניתן על מעשה גבורה. במלחמת יום הכיפורים קיבלו 93 לוחמים את עיטור העוז. עיטור המופת מוענק על ידי הרמטכ"ל על "מעשה שנעשה באומץ לב והוא ראוי לשמש מופת". במלחמה זו קיבלו 195 לוחמים את עיטור המופת. צל"ש הרמטכ"ל מוענק על מעשה הצטיינות שאינו מגיע בדרגתו לדרגת עיטור. במלחמת יום הכיפורים זכו לה 104 לוחמים וקצינים.

עיראק במלחמה

חלק נכבד מצבא עיראק נשלח להשתתף בקרבות לצד צבא סוריה, החל מהיום השישי לפרוץ הלוחמה, כנגד כוחות צה"ל. חיל המשלוח העיראקי הגדול והרענן, שכלל דיוויזיה משוריינת ודיוויזיה ממוכנת, ניהל קרבות מתמשכים ומתישים מול כוחותינו המתגוננים, בלם את השריון הישראלי בדרכו לדמשק ומנע את התמוטטות צבא סוריה. טייסת עיראקית של מטוסי הוקר-האנטר, הוכפפה לחיל האוויר המצרי וביצעה משימות תקיפה של כוחותינו בסיני.

עיתונות מגויסת

התקשורת הישראלית במלחמת יום הכיפורים של אוקטובר 1973, אופיינה כתקשורת מגויסת לממשל. היא כמעט לא ביקרה את פעולות הממשלה והצבא, וקיבלה ללא כל הסתייגות או התנגדות את הגבלות הצנזורה במלואן. יש שיקראו לתופעת העדר הזו מיליטריזם תרבותי, שמשמעותה היא תמיכה מוחלטת של הציבור הישראלי במוסדות ממשלתו. ישנם הטוענים שמלחמת יום הכיפורים היוותה צומת דרכים בכל הנוגע לסיקור תקשורתי בישראל הן במצבי משבר והן בסיקור היומיומי. בעדותו בפני ועדת אגרנט, נשאל הרמטכ"ל דוד אלעזר אם דרש מהעיתונים למתן את הדיווחים על הנעשה בסוריה ובמצרים. "האם הטלת על אמ"ן לדאוג שלא ימרטו את העצבים של היישוב בכל מיני ידיעות של פאניקה?", שאל חבר הועדה והרמטכ"ל לשעבר חיים לסקוב. "לא", השיב אלעזר, "אבל היתה הוראה לדובר צה"ל, שבאותו הזמן היה כפוף לראש אמ"ן, לבקש מהעיתונים לא להגזים בענייני הכוננות. היו עיתונים שרצו לצאת עם כותרות גדולות. אנו רצינו להמעיטן באותם ימים".

עמק הבכא

מקור שמו מספר תהילים "עברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו". עמק מתוחם מרכס 'הבוסטר' שמצפון לעיר קוניטרה לבין דרום הר חרמונית ומזרחית לקיבוץ אל רום. המרחב המישורי בין היישוב הסורי חאן-ארנבה ממזרח לבין הגבעות המבותרות ממערב, אפשר כושר תמרון לשריון הסורי וחדירת כוחות נוספים לעומק המערך הישראלי. בשלושת הימים הראשונים של הלחימה, ניהל גדוד 74 מחטיבה 188 את קרב ההגנה העיקרי מול חטיבה ממוכנת 121 מדיביזיה 7 הסורית. החשש היה שאם היה נפרץ קו ההגנה, היו הסורים מכניסים מאות טנקים ונגמ"שים לצפון הגולן וכל הרמה היתה נופלת. בבוקר התשיעי באוקטובר, נערכו הסורים בשנית להבקיע את מערך צה"ל שנשחק בימי הלחימה הראשונים. לצד הכוחות הסורים ששרדו, צורפה חטיבת הטנקים 78, המצוידת בטנקי מערכה חדישים ומשופרים מסוג T-62. סא"ל אביגדור קהלני, מפקד גדוד 77 מחטיבה 7, מונה למפקד הגזרה והוטל עליו לפקד גם על שאר הטנקים שנותרו באזור. כוחות השריון של הגדוד תפסו את הרמפות ליד הר חרמונית שחלשו על העמק, וכוח נוסף בפיקודו של יוסי בן חנן מחטיבה 188 תפסו את רכס הבוסטר ואת תל-מחפי התוחמים מדרום. ארבעה ימים רצופים נמשכה הלחימה, וכל טנק סורי שניסה לעלות דרך העמק הצר זכה לפגיעה ישירה. לסורים היה יתרון בזכות מערכת ראיית הלילה, במתקפתם הלילית, שהתישה עד מאוד את חיילנו. הצבא הסורי ספג אבדות כבדות ונאלץ לסגת. כוחות השריון קיבלו הוראה לנוע מזרחה אל עבר השטח שבשליטת הסורים, וכך החל כיבוש המובלעת הסורית. הקרב בעמק הבכא הפך לסמל גבורה במלחמת יום הכיפורים. רפול, מפקד אוגדה 36, סיכם את הקרב במילים "אתם הצלתם את עם ישראל". על קרב זה קיבל קהלני את אות הגבורה מידי שר הביטחון.

עליונות אווירית

חיל האוויר הישראלי פיתח, בעקבות ההצלחה המסחררת במלחמת ששת הימים, תוכניות אופרטיביות להשגת עליונות אווירית באמצעות תקיפה מקדימה על מערכי הנ"מ ושדות התעופה הצבאיים של מצרים וסוריה. החל מאפריל 1970 מיקמו הסובייטים עשרות סוללות טילים ברחבי מצרים, ובהדרגה קידמו את סוללות הטילים אל עבר תעלת סואץ. המצרים הצליחו בכך להשיג עליונות אווירית לעומק עשרים קילומטרים מזרחית לתעלה. זמן קצר לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים חלה תפנית שלילית נוספת, כאשר הסורים והמצרים הצטיידו בטיל נגד מטוסים חדיש ולא מוכר למערב, מסוג SA-6 מונחה מכ"מ, המיועד לטווחים של 20 קילומטר. הטיל מוקם על רכב זחלי, שאפשר ניידות ופריסה מהירה בשטח. יחידות חיל רגלים של מדינות אויב הצטיידו גם בטיל כתף מונחה חום מסוג 'סטלרה' SA-7, הנועד להגן על כוחות הקרקע מתקיפה אווירית. מול מציאות משתנה זו נאלץ החיל להתמודד.

ענבר

האלוף שלמה ענבר (בורשטיין), שכיהן בתפקיד קצין קשר ואלקטרוניקה ראשי בעת מלחמת יום הכיפורים, הוא ללא ספק הקצין המקצועי והמוצלח ביותר בצה"ל, שהכין את חילו ונערך מבעוד מועד לכל התרחישים שאירעו בקרבות הקשים בגולן ובסיני. האלוף ענבר ידע בוודאות כי המלחמה עומדת לפרוץ, ועליו יאמר כי הוא: "האיש הנכון, בזמן הנכון, במקום הנכון והמחליט נכון". לא היה כדוגמתו מפקד חיל שהכיר את הצבא מכל רבדיו, ונערך בהצלחה מרבית לתת מענה לצרכי מערכות הקשר – המבצעיות, מודיעיניות ומנהלתיות. לאחר המלחמה הוא היה קצין החיל היחיד שלא נקרא לחקירה בועדת אגרנט, ואף קודם על ידי רא"ל מוטה גור לתפקיד ראש יחידת המחקר והפיתוח במשרד הביטחון. זכות גדולה עמדה לאלוף שלמה ענבר להצליח בהכשרת החיל למלחמת אוקטובר 1973, הודות לרצף הידע הטכנולוגי ולקשת התפקידים שמילא בעברו, ובהם: שירותו כקצין איתות בארגון ההגנה, קצין קשר בגדוד 133 של חטיבת אלכסנדרוני במלחמת העצמאות, קצין קשר חטיבתי, סגן קצין טלפוניה ארצי, ניהול ענף הקשר הקווי בבית הספר המרכזי של החיל, מפקד בסיס אחסנה וקצין תכנון והדרכה של החיל, ס.קצין קשר אוגדה 38 במבצע קדש, קצין קשר גיסות השריון, סגן קצין קשר ראשי במלחמת ששת הימים, ראש צוות פיתוח רשת הקשר הקווי והאלחוטי של המעוזים בקו בר-לב בסיני, ראש מחלקת ארגון ובקרה של אגף האפסנאות ומפקד יחידת איסוף המודיעין 515 של אמ"ן (המוכרת היום כיחידת 8200). האלוף שלמה ענבר משמש כנשיא העמותה להנצחת חללי חיל הקשר והתקשוב. הוא הטביע את סיסמת החיל "בהשקט, בבטחה ובהצנע לכת". לדבריו: "מורשת החיל מתבטאת במסירות נפש לביצוע המשימה – בכל מקום ובכל תנאי. הסיסמה 'המברק עבור יעבור', ממומשת הלכה למעשה, גם במחיר ההקרבה האישית הנדרשת לכך לעיתים. חיילי חיל הקשר והתקשוב מתאפיינים במקצועיות, בהתמדה וביעילות, אשר מאפשרות את פעולות הצבא בזירות השונות".

ערב הסעודית במלחמה

חיל המשלוח הסעודי לסוריה כלל גדוד צנחנים וגדוד שריוניות. כוח גדול יותר הועבר לתגבור הכוחות של הצבא הירדני, וכלל: שתי חטיבות חיל רגלים, גדוד טנקים, 54 קני ארטילריה וחמישה מסוקים. חיל המשלוח הסעודי שנשלח לשתי המדינות לא בא לידי ביטוי במלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 ולא השתתף בקרבות מול צה"ל.

ערים בלילה

עמותת חיילי צה"ל שהיו בשבי האויב. מחקר חשף את מהלך חייהם הקשה והמורכב של עשרות פדויי שבי שסובלים מהתסמונת הפוסט טראומתית, וכי הטיפול לו זכו בחזרתם ארצה החמיר לעיתים את מצבם הנפשי. העמותה עוזרת ומיטיבה עם פדויי השבי ובני משפחותיהם בהליכי שיקום חדשניים, בייצוג מול משרד הביטחון, בליווי ועזרה אישית במבוכי המערכת השיקומית ובהפעלת קבוצות תמיכה. בניגוד לדימוי המקובל בתרבות בישראל, רוב שבויי צה"ל נשברו בחקירות. הנחת העבודה במלחמת יום הכיפורים היתה שכל מה שיודע השבוי הופך לידוע. קשה לשפוט את הלחץ הפסיכולוגי העצום המופעל על השבוי, ובמיוחד שהחקירות מלוות באלימות, בהרעבה, במניעת שינה ובאיומים על חיו. ועל זה יאמר: "אל תשפוט אדם עד שתגיע למקומו".

ערמן

סמל ראשון שלמה ערמן ז"ל, שימש כסמל מחלקת טנקים במעוז "אורקל" שבצפון תעלת סואץ. עם פרוץ המלחמה נטל ערמן את הפיקוד על המחלקה לאחר שהמפקד נפגע. במשך יומיים הוא נחלץ רגלית בביצות, יחד עם צוות הטנק שלו שנפגע מירי מצרי, אל עבר כוחותינו. במעשיו גילה אחוות לוחמים, אומץ לב, תושייה וגבורה תוך חירוף נפש. על מעשה זה הוענק לו עיטור הגבורה.

פ

פורום הדרג הצבאי של הרמטכ"ל

פורום בלתי רשמי, שעימו נועץ הרמטכ"ל בטרם קבלת החלטות במהלך הקרבות. בפורום השתתפו: סגן הרמטכ"ל וראש אגף מבצעים – האלוף ישראל טל, מפקד חיל האוויר – האלוף בני פלד, ראש אמ"ן – האלוף אלי זעירא, אלוף (מיל') אהרון יריב והאלוף רחבעם זאבי (גנדי), שסיים את תפקידו כאלוף פיקוד המרכז מספר ימים בטרם המלחמה.

פילון

מחנה פילון שליד ראש פינה, שימש כבסיס מפקדות, מחסני חירום ליחידות מילואים ומקום מושבו של תא"ל רפאל איתן, אוגדונר 36 – "אוגדת רמת הגולן". בחמישי באוקטובר, יום לפני פרוץ הקרבות, נפגשו מפקדיה הבכירים של חטיבת השריון 188 עם 'רפול' בלשכתו בפילון. לאחר סקירת האיומים הסוריים והצגת התמונה בשטח, רווחה התחושה כי יוצאים לכל היותר ליום קרב בלימה קצר ובכל מקרה לא נסוגים מהקו הסגול. במהלך יום זה החלו להגיע לימ"ח פילון: צוותי הטנקים של חטיבת המילואים בפיקודו של רן שריג 179, שלוש הפלוגות האחרונות של גדוד 82 בפיקודו של חיים ברק, ובערב הגיעו צוותי בית הספר לשריון גדוד כוננות גייסי 71. מיקומו האסטרטגי של מחנה פילון אפשר ליחידות מילואים רבות להתארגן בו, ובהם לגדוד הקשר של אוגדת רמת הגולן.

פינוי וזיהוי חללים

על מלאכה חשובה זו של זיהוי החללים במלחמה ועל הסיוע למפקדים בפינויים, מופקדת בצה"ל הרבנות הראשית על יחידותיה המיוחדות, הפועלות על פי הוראות הפיקוד העליון ופקודות המטכ"ל המעוגנות בהלכה. במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 נהרגו 2685 חיילי צה"ל, כשחלק גדול מהם נהרגו בשדה הקרב. צוותי הרבנות הראשית פינו חללים מאזורי לחימה, כשלעיתים היה זה תוך כדי הסתכנות. הנושא הכאוב של פינוי וזיהוי חללים, עולה לאחר כל מלחמה ממלחמות ישראל. שונה הוא עם ישראל מכל העמים בדאגתו לכבוד חייליו שמסרו נפשם על קדושת השם בהגנת העם והארץ. למאמצים שהיחידות המיועדות לכך עושות – אין אח ורע בתולדות העמים. אחת הנקודות שעוררו שאלות הלכתיות מעשיות, במלחמת יום הכיפורים, הינה שאלת פינוי החללים בשבת. תשובות רבות ניתנו, בהתבסס על: כבוד המת, פיקוח נפש, סיכון חיי אדם עקב הדבקה של מחוללי מגיפה קטלנית, פגיעה מוראלית בהרגשתם וכושר לחימתם של החיילים בשדה הקרב ועוד.

פינוי ישובים בגולן

בבוקר יום הכיפורים, 6 באוקטובר 1973, הודיע המטה הכללי לפיקוד הצפון על המועד המתוכנן לתחילת המלחמה והורה על פינוי הישובים האזרחיים ברמת הגולן. בעקבות ההודעה, הוחל לראשונה בפינוי הנשים והילדים מרמת הגולן, כשמקצתם פונו לאחר שהמלחמה החלה, ולפנות בוקר המחרת פונו גם הגברים מן הישובים. במרבית הישובים התקבלה הוראת הפינוי בהתנגדות התושבים, אך זו שככה כאשר נפלו הפגזים הראשונים. הנחיית הפינוי יועדה גם לחיילים וחיילות בבסיסי רמת הגולן שאינם חיוניים.

פיקוד דרום

בפיקודו של האלוף שמואל גונן (גורודיש), הופקדה על הגנת הנגב ואבטחת חצי האי סיני. במלחמת יום הכיפורים שלט הפיקוד על הגזרה היבשתית הגדולה ביותר והתנהלה בה הלחימה הקשה ביותר מבחינת הכוחות והציוד. האבדות הרבות בחזית הדרום הניעה תהליכים מדיניים ופוליטיים, שבסופם נפלה ממשלת המערך לאחר ארבע שנים. בפיקוד הדרום פרס צה"ל שלוש אוגדות משוריינות, שכל אחת מהן כללה שלוש חטיבות משוריינות, אגד ארטילרי וכוחות נוספים. חפ"ק קדמי, שבו שלט האלוף וקציני המטה שלו על התנהלות הקרב במלחמה שכן במעמקי הבונקר במחנה אום חשיבה. מפקדי האוגדות בזירה היו אלברט מנדלר (שנהרג והוחלף ע"י קלמן מגן) באוגדה 252, אברהם אדן (ברן) באוגדה 162 ואריק שרון באוגדה 143.

פיקוד מרש"ל

(מרחב שלמה), הוקם בפיקודו של האלוף ישעיהו גביש, ונועד לשלוט באופן עצמאי על דרום סיני – מראס-סודר עד שארם א-שייח' ומשם צפונה עד אילת. בגזרה זו ניסה כוח שריון מצרי, ב-9 באוקטובר 1973, לרדת לראס-סודר, אך נבלם ונסוג.

פיקוד צפון

בפיקודו של האלוף יצחק חופי, נמצא ערב פרוץ מלחמת יום הכיפורים בכוננות גבוהה. גדוד של חטיבה 188 נערך עם 32 טנקים במוצבים לאורך חלקו הצפוני של הקו הסגול עד דרומית לקונטרה, וגדוד שני עם 40 טנקים נוספים נערך בחלקו הדרומי של הקו. עד ה-5 באוקטובר הצטרפה גם חטיבת השריון 7 עם 105 טנקים נוספים. הכוח הארטילרי הוגדל מארבע סוללות לשש עשרה סוללות עם 44 קנים. גדוד 13 של גולני וגדוד 50 של הנח"ל המוצנח הוצבו ב-13 המוצבים לאורך הקו הסגול, במקום שני גדודי המילואים שהחזיקו בהם עד ערב המלחמה. זורזה העבודה בחפירת תעלות נגד טנקים נוספות והונחו שדות מוקשים חדשים באזור צומת רפיד ובפתחת קונטרה. ביום שישי בצהרי החמישי לאוקטובר, יממה לפני פרוץ המלחמה, מודיע אלוף הפיקוד למטה שלו על התארגנות לעלייה לבונקר החפ"ק הקדמי בנפח שברמת הגולן. החל מהשעה שלוש יוצאים לחפ"ק: האלוף חופי, קצין האג"מ שמחוני, קצין הקשר אברהם קיים, קצין המודיעין חגי מן וקמין התותחנים אברהם בר-דוד.

פלד

האלוף בני פלד מפקד חיל האוויר במלחמת יום הכפורים ובמבצע אנטבה. בבוקר יום הקרב הראשון נערך החיל לתקוף את שדות התעופה בסוריה ובמצרים וכן את מערך הטילים נגד מטוסים, כדי להשיג עליונות אווירית. הדרג המדיני לא נתן אישור לפתיחה יזומה במלחמה. בראיון בבטאון חיל האוויר התבטא פלד באומרו: "כל מה שעשינו לפני המלחמה זה תכניות נגד טילים, תכניות שלא שוות פרוטה, אם אתה לא יוזם את המתקפה". בתחילת המלחמה עסק החיל בעיקר במתן סיוע לכוחות הקרקע, שהיו במצוקה קשה. מספר פלד על קבלת ההחלטות הלאומיות "בשבת אני מקבל טלפון מ'דדו', בארבע בבוקר: בני, הוא אומר, נפל הפור. הערב תהיה מלחמה. מתי אתה יכול להיות מוכן ומה אתה יכול לעשות? אמרתי שאני רוצה לתקוף את מערך הטילים הסורי ושאהיה מוכן בסביבות השה 11. הוא אמר לי: תגלגל. אני הולך להשיג אור ירוק. בשבע ומשהו נכנס המטאורולוג ואמר: המפקד, כל הרמה מכוסה עננים. אי אפשר לתקוף. אמרתי: או. קיי, נתקוף את שדות התעופה שלהם. באתי לרמטכ"ל ואמרתי לו שאני מבקש לשנות את המטרה. הוא אמר לי קדימה. נתתי פקודה לשנות את הכל. בהמשך הראיון מתאר פלד את ההתרחשויות הפוליטיות שהביאו לאובדן השגת העליונות האווירית ועלתה בחייהם של רבים מחיילינו – "בעשר וחצי התקשר הרמטכ"ל ואמר: אני מאוד מצטער, גולדה לא מאשרת. שאלתי איך זה יתכן. הוא ענה: מהבית הלבן הודיעו לגולדה שאם פותחים באש – אין יותר סיוע. אז מה אתה רוצה שאני אעשה? שאסע לגולדה ואגיד לה לצפצף על הבית הלבן?". רק כששופר מצב כוחות הקרקע, התפנה חיל האוויר לתקוף מטרות תשתית בעומק סוריה ומצרים ולהשמיד את סוללות הטילים נגד מטוסים. החלטה אישית של האלוף פלד, דנה בהשמדת 14 הגשרים שהמצרים בנו למעבר כוחותיהם בתעלת סואץ. לאחר דיון דיכאוני בבור ה'ירוקים' עם האלוף טל (טליק), ביצע פלד את חיסול הגשרים, במחיר של נפילת שלושה מטוסי פנטום. בנו 'יורם' פיקד באמצע שנות השמונים על טייסת 101, והיה הראשון בחיל האוויר, המפקד כדור שני על אותה הטייסת. מספר הבן: "עמדנו סביב מיטתו והוא נפרד מאיתנו בצלילות ובצורה מדהימה…הוא אמר לנו שיש בסלון פעמון, שקיבל שהיה מפקד חיל האוויר, וביקש שכשימות, נצא החוצה, נצלצל בפעמון ונקרא: מת המשוגע שחשב שהיהודים מסוגלים להקים מדינה". בספרו 'ימים של חשבון' הוא הצביע על סתירה בין מגילת העצמאות לבין חוסר נכונות חלק מאזרחיה להכיר בסמכות המדינה, ולשאת בנטל המשותף. הוא היה בעל חוקה למדינה, שתפריד בין דת למדינה ותגדיר את המושג "ישראלי".

פלד

אל"מ יוסי פלד (לימים אלוף) מפקד חטיבת השריון 205 (ראה ערך), בכפיפות לאוגדת 146 (ראה ערך) של מוסה פלד, במלחמה יום הכיפורים. במהלך הלחימה נעה חטיבתו על זחלים מירושלים ועד לרמת הגולן. ובדרום הרמה ומרכזה השתתפה בקרבות מול הסורים. בנוגע לעתיד הרמה הוא התבטא: "אני מעריך שהסכם עם סוריה אפשרי, וזה לא בהכרח וויתור על רמת הגולן. ברמה יש ריכוז אוכלוסיה, היא חולשת על ריכוזי מים וצירי תחבורה, וירידה מרמת הגולן, בעייני, מסכנת את קיומנו הפיזי…. אל תיקח שום דבר כמובן מאליו. כבד את הצד השני ולעולם אל תיתן לליבך לגבוה ולחשוב ש'אני ואפסי עוד'. צריך לזכור שהערבים רבים מאיתנו, ואם דיברנו כל הזמן על האיכות מול הכמות, אז בזמן מסוים כמות גדולה יכולה להיות תשובה לאיכות".

פנטום

מטוס תקיפה דו-מושבי שכונה 'קורנס'. שימש כמטוס המרכזי והאסטרטגי בארסנל החימוש של חיל האוויר, והוגדר כטוב מסוגו לתקיפת סוללות טילים ופגיעות בעומק האויב. נשא עד 9 טון תחמושת והגיע למהירות על קולית של 2.5 מאך. 125 מטוסים מסוג זה בחמש טייסות שירתו את החיל במלחמת יום הכיפורים.

פעיל

ד"ר (אל"מ מיל') מאיר פעיל, היסטוריון צבאי, התמנה לאחר מלחמת יום הכיפורים לצוות שהוקם במחלקת ההיסטוריה של צה"ל לחקר הניהול האסטרטגי של המלחמה. לדעתו גולדה צדקה כשהחליטה נגד מכת מנע. לא ידענו בוודאות כי תפרוץ מלחמה, וגם העולם לא ידע על ההיערכות ההתקפית של סוריה ומצרים. בשביל לצאת במהלומת מנע צריך תירוץ כזה שהעולם הגדול יקבל, ובראש וראשונה ארה"ב. בשנת 1973 ייסד את תנועת השמאל "תכלת-אדום", שקראה להקמת מדינה פלסטינית ולנסיגת צה"ל מכל השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. מפלגת 'מוקד', שאיחדה את תנועתו של פעיל עם 'מק"י' וכוחות שמאל נוספים, זכתה במנדט אחד בלבד. בבחירות של 1977, לאחר שפורקה 'מוקד', יסד את התנועה של מחנה של"י וזכה לשני מושבים בכנסת. זכור כחבר כנסת פעיל בשמאל, חבר בוועדות החינוך והקליטה ומייסד המועצה הישראלית לשלום ישראלי-פלסטיני.

פקודת סלע

תכנית הצבא להגנה על ישראל במקרה של פרוץ מלחמה. על פי הפקודה חיל האוויר ישמיד תוך 48 שעות את מערך הגנת הטילים נגד מטוסים של מצרים וסוריה, כדי להשיג עליונות אווירית מוחלטת, והיכולת להפנות את כל משאבי האש שלו לטובת השמדת ריכוזי כוחות אויב ופגיעה אסטרטגית במתקנים אזרחיים בעומק ארצותיהם. אל"מ שמואל גורדון, שהיה טייס פנטום במלחמת יום הכיפורים, פרסם בשנת 2008 ספר "שלושים שעות באוקטובר", הדן בהחלטות האסטרטגיות של חיל האוויר בשעותיה הראשונות של הלחימה, ומדוע לא מומשה 'פקודת סלע'. הוא זיהה שני משגים עיקריים: החלפת החימוש בחצי היום הראשון למלחמה -מתקיפת שדות התעופה אל יירוט מטוסים, וכן ביטול מבצע תגר לטובת דוגמן (ראה ערכים).

פריסת טילים סורית

בחודש יולי 1973 החלו הסורים לחפור אתרים חדשים, לקליטת טילי קרקע-אוויר, לאורך הקו שבין דמשק לרמת הגולן. דוח סודי של חיל האוויר, שדן במשמעויות של הזזת הטילים לכיוון הקו הסגול, התריע על הגבלה חמורה של חופש הפעולה למטוסים הישראליים במרחב האווירי הסורי ובחלקים נרחבים של רמת הגולן, וכמשתמע מכך מפחיתה את יכולת חיל האוויר לסייע לכוחות הקרקע במלחמה. ביום חמישי 13 בספטמבר 1973, בתקרית אווירית חריגה הופלו 13 מטוסי מיג 21 של חיל האוויר הסורי. לישראל נפל מטוס מיראז' בודד וטייסו נמשה מן הים. ביום שבו הופלו המיגים הסוריים ייצאה בתזמון מרשים עדכון על ההצעה לקיצור מספר חודשי השירות למתגייסים החדשים. כמו שנשכח על ידי מחלקת המחקר של אמ"ן, כי זמן קצר קודם לכן הסיט המערך הסורי את הטילים נגד מטוסים אל עבר רמת הגולן ותגבר את הארטילריה. מיד אחרי הקרב האווירי נכנסו הסורים למערך חירום מלא.

צ

ציי ערב

כללו 137 כלי שיט. בים התיכון היו עשר צוללות, ארבע משחתות, עשרים ספינות טילים ומעל ל- 30 סירות טורפדו. בים סוף החזיקו המצרים בשתי משחתות, פריגטה אחת וארבע ספינות טילים.

צ'יטה

אל"מ אליעזר כהן, מפקד בסיס חיל האוויר ברפידים שבסיני, בימי מלחמת יום הכיפורים. הוא נקרא להחליף את אמיתי חסון ששהה בחו"ל, ועד שובו הותקף שדה התעופה מספר פעמים על ידי מטוסים מצריים. בהמשך מונה לפקד על המרכז לחיפוש והצלה של חיל האוויר, ולאחר צליחת תעלת סואץ נקרא צ'יטה להכשיר את שדה התעופה פאיד לשימוש צה"ל. אחיו, נחמיה, שנפל ביום הראשון למלחמת ששת הימים, זכה לתואר 'החייל המעוטר ביותר בצה"ל', לצד אהוד ברק ואמיתי חסון, לאחר שקיבל את עיטור המופת וכן ארבעה צל"שים מהרמטכ"ל. נבחר לכנסת ה-15 וה-16 מטעם מפלגת 'ישראל ביתנו'.

צילומי אוויר

בתאריך 28 בספטמבר 1973, אותרו בצילומי אוויר חלק מטנקי הגישור הסוריים ממוקמים קרוב לקו החזית בדרום הגולן, ולצידם מחלקות טנקים מחטיבת השריון הסורית 47, שאמורות לספק חיפוי בעת פריצת המכשול הקרקעי.

צליחת תעלת סואץ

אמצעי הצליחה של חיל ההנדסה הקרבית אפשרו את הזרמת כוחות השריון של צה"ל אל עבר הגדה המערבית של התעלה, שהביאו בסופו של דבר להכרעת המצרים ולהפסקת אש. זאת לאחר שכוחותינו הגיעו עד לקילומטר ה-101 בכביש סואץ-קהיר ולכיתור הארמייה השלישית באזור סואץ. בטרם המלחמה הצליח חיל ההנדסה להיערך למבצע כה מורכב ולהכשיר את כוח האדם ואת מירב הציוד. ב-16 באוקטובר 1973 צלחו סירות הגומי הראשונות, מול מעוז 'מצפן' שמצפון לאגם המר הגדול, את תעלת סואץ והנחיתו באדמת אפריקה את היחידות הראשונות של חטיבת הצנחנים 247 של דני מט. היה זה בתפר שבין הארמייה השנייה המצרית לבין הארמייה השלישית. צליחה זו התעכבה שלושה ימי קרבות, לאור הקשיים במעבר אמצעי הצליחה והגישור לתעלה. בבוקר ה-16 באוקטובר צלחו 27 טנקים מחטיה 421 של חיים ארז מאוגדת שרון את התעלה על גבי תמסחים ראשונים שהגיעו בהינע עצמי ובהמשך על ידי גשר הדוברות שנגרר בסיוע טנקים. כוח צנחנים שעבר לגדה המערבית סייע בחיבורם לראש הגשר. ביום למחרת הגיעו למתחם ההערכות בסמוך למעוז מצמד דוברות הצליחה. קצין ההנדסה של פיקוד דרום השלים את הקמת הגשר עד שעה 16.30 אחה"צ, תוך הפגזות מצריות שלא פסקו. בלילה אחד ממצופי הגשר נותק, הדוברות נקשרו ביניהן באמצעות כבלים וגשרוני טנקי גישור נפרשו מעליהם למתן אפשרות למעבר טנקים. המצרים תקפו באש כבדה, לאורך כל יתרת ימי הלחימה, את הגשרים ופגעו בהם. לוחמי הפלסים תיקנו ותחזקו את הגשרים בקנאות, וזכו לעיטורי מופת ועוז על עמידתם האיתנה.

צנחנים

באחד מטקסי האזכרה לחללי הצנחנים, הטיב להגדירם יצחק רבין: "בתוך כוחות החי"ר בולטת חטיבת הצנחנים הסדירה משכמה ומעלה. הצנחנות בצה"ל אינה רק מקצוע צבאי. צנחנות היא אופי. היא מגלמת את התגשמות חלומה של הציונות לאו דווקא בהקשר ביטחוני הצבאי: אנשים יפים שמפעמת בהם אהבת האדם והארץ, בעלי רמה אישית גבוהה, נחישות עד תום ונכונות להקרבה. זוהי הרוח המייחדת את כל המתנדבים והנחשונים מאז ימי ראשית הישוב ועד עצם היום הזה. זוהי הרוח שהוליכה את ישראל, ובוודאי את צה"ל, לשעותיהם היפות ביותר".

ק

קהילת המודיעין יודעת הכל

מעדותו של הרמטכ"ל דוד אלעזר 'דדו', בפני ועדת החקירה לבדיקת אירועי מלחמת יום הכיפורים, ניכר כי הקונספציה התחילה משורת ההצלחות של המודיעין במהלך שנת 1973, שבמרכזן חדירה עמוקה אל לב מדינות ערב. מבצע "אביב נעורים" בלבנון באפריל 1973 חיזק את אמונת הפיקוד הצבאי כי צה"ל כל יכול, וקהילת המודיעין יודעת הכול. המודיעין הישראלי התקין מתקני האזנה על קווי תקשורת מצריים רגישים ביותר, ולדברי 'דדו' הוא היה בטוח שבזכות חדירה זו הוא יקבל התרעה מספקת.

קהלני

סא"ל (תא"ל מיל') אביגדור קהלני, מג"ד 77 והמפורסם מבין מקבלי אות הגבורה, עלה צפונה בראש השנה יחד עם אל"מ יאנוש, בעקבות החלטת המטכ"ל, עם שתי פלוגות מבצעיות, כתוספת לעיבוי הכוחות של חטיבה 188 ברמת הגולן. בראשון באוקטובר שתי הפלוגות הנוספות של גדוד 77 עלו על טיסה ברפידים ונחתו במחניים; הוסעו למחנה פילון; הצטיידו בטנקי גדוד 96 של חטיבת המילואים 179 והתייצבו ברמה. את תהילתו קיבל קהלני בקרב בעמק הבכא (ראה ערך), שבו הוא מונה למפקד הגזרה, ובזכות תושייתו ואומץ ליבו נמנע כיבוש צפון רמת הגולן.

קו בר-לב

קו הגנה קשיח שביסס את היערכות צה"ל להגנה על חיילנו בחזית הגדה המזרחית של תעלת סואץ בסיני. כלל: 32 'מעוזים' קטנים ומבוצרים לאורך חזית של כמאה ושישים קילומטרים על קו המים; קו עורפי נוסף של 12 מוצבים שנמצאו כעשרה קילומטרים מזרחית לתעלה, על ציר האורך המרכזי לתנועת כוחות שריון ותותחים, שכונו 'תעוזים'; ודרכי גישה מרובות. המערך נבנה מסוף שנת 1968 בעקבות הרעשה ארטילרית מצרית, ומוכר בשמו של הרמטכ"ל דאז. בימי הלחימה הראשונים באוקטובר 1973 התמוטט כל מערך המעוזים בקו הראשון, לבד ממוצב 'בודפשט'. מערך הביצורים נבנה על ידי חיל ההנדסה וחברות בנייה אזרחיות, בהתאם לתכנון של אלוף פיקוד הדרום ישעיהו גביש, ומפקד עוצבת סיני האלוף אברהם אדן 'ברן'. לאלופים אריק שרון וישראל טל היתה גישה הגנתית שונה להתמודדות עם המצרים. לטענתם עדיפה הגנה גמישה, המאפשרת את הזזת תנועת הכוחות במהירות מתעלת סואץ בהתאם לצורך.

קומנדו סורי

יחידה מובחרת ומאומנת, המצוידת באמצעי לחימה מתקדמים, שנועדה למשימות מיוחדות. במלחמת יום הכיפורים כבש גדוד 82 של הקומנדו הסורי את מוצב החרמון הישראלי ביומה הראשון של המלחמה. בתשיעי באוקטובר נחתו במסוקים לוחמי הקומנדו ליד מחנה נפח, ובקרב עם סיירת מטכ"ל נהרגו כארבעים לוחמים סוריים. באותו יום בקרב באזור תל ורדה שממזרח לבוקעתה הדרוזית, נהרג סא"ל יעקב שחר, מג"ד 12 של גולני. בקרב ההבקעה לסוריה הדפו כוחות שריון וגולני התקפת קומנדו סורי והרגו רבים מהם. ב-13 באפריל 1974, בעיצומה של מלחמת ההתשה תקף קומנדו סורי את פסגת שיא החרמון. למחרת כוח בפיקוד רס"ן עמירם לוין העפיל לפסגה, ולאחר קרב עיקש כבש מחדש את המקום.

קול הרע"ם מקהיר

תחנת שידור רדיו מצרית ששידרה תעמולה בעברית. במלחמה נערכו ראיונות עם שבויים ישראלים, ובכך נודע לבני המשפחה כי יקירם בחיים. סא"ל במילואים אסף יגורי, המג"ד שנשבה לאחר ש- 18 טנקים מגדודו הושמדו, היה בכיר השבויים ששידר בקול הרע"ם. גם הרדיו הסורי שידר בעברית, ועודד את המשפחות בארץ שהאזינו לדברי בניהם.

קוניטרה

עיר סורית הרוסה ונטושה ברמת הגולן. נכבשה על ידי ישראל במלחמת ששת הימים, לאחר ששימשה כמרכז מסחרי ותרבותי. בעיר התגוררו עשרים אלף תושבים, שנטשו אותה בעקבות הקרבות. בתחילת הלחימה ב-1973 נכבשה קוניטרה לזמן קצר ע"י כוחות סוריים. בקרבות הנגד הוחרבו חלקים נרחבים מהעיר, ולטענת הסוריים ישראל עשתה זאת בזדון. במסגרת הפרדת הכוחות הועברה העיר לסוריים, אולם אלו העדיפו שלא לשקמה.

קילומטר המאה ואחד

המרחק מקהיר, על כביש קהיר-סואץ. על פי החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 339, להפסקת האש, שנכנסה לתוקפה ב-25 באוקטובר 1973, השלים צה"ל את כיתור הארמייה המצרית השלישית. התייצב על הקילומטר המאה ואחד מקהיר, והחזיק בשטח של 1,600 קילומטרים ריבועיים במערב תעלת סואץ. הסכם 6 הנקודות לייצוב הפסקת האש נחתם בקילומטר ה-101 ב- 12 בנובמבר 1973. ב-18 בינואר 1974, חודשיים מאוחר יותר, נחתם במקום זה הסכם הפרדת כוחות, בין הרמטכ"ל דוד אלעזר וגנרל גמאסי שמונה לתפקיד מפקד הצבא המצרי.

קיסינג'ר

הנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה האמריקני במלחמת יום הכיפורים ודמות מפתח במהלכה. מונה על ידי הנשיא ניקסון לתפקידו בספטמבר 1973, כשהנשיא היה שקוע עד צוואר בפרשת ווטרגייט, וראשו לא היה נתון לטפל בענייני החוץ. ד"ר קיסינג'ר היה היהודי הראשון שכיהן בתפקיד זה בארה"ב, וקדם לכך שנים רבות שבהם היה הגורו של האסטרטגיה המדינית האמריקאית, ויועצם לענייני ביטחון של הנשיאים ג'ון קנדי ולינדון ג'ונסון. על הסכם פריז, שנחתם ב-1973, לסיום מלחמת וייטנאם, זכה קיסינג'ר בפרס נובל לשלום הנרי קיסינג'ר היה צריך להתמודד עם מוצאו היהודי ועד כמה הוא יותר אמריקאי מיהודי. זכורה לו אמירתו, בשיחה שניהל חצי שנה לפני מינויו לתפקיד עם ניקסון: "הגירת יהודים מבריה"מ אינה מטרה של מדיניות החוץ האמריקנית…. ואם יכניסו את היהודים לתאי הגזים בבריה"מ, זו לא בעיה של אמריקה. זו לכל היותר בעיה הומניטארית". בזמן מלחמת יום הכיפור הוא אמר לגולדה: "קודם כל אני אמריקני, אחר כך מזכיר המדינה של ארצות הברית ואחר כך יהודי". גולדה, שרצתה את עזרתו בימים הקשים ההם, הגיבה: "אנחנו קוראים מימין לשמאל". השיחות בעת המלחמה בין ישראל למדינות ערב, וכן הדיונים עם השגריר הסובייטי דוברינין (ראה ערך), התנהלו כולן דרכו. במסע דילוגים בין ישראל, מצרים וברית המועצות, היה קיסינג'ר האדריכל המרכזי להסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים וישראל לסוריה. בשנת 2012 קיבל קיסינג'ר מדליה מנשיא המדינה שמעון פרס: "לא כנשיא אני מעניק לך את המדליה, אלא כאח….אתה מהווה השראה לרודפי השלום עלי אדמות לאורך השנים. היית הדיפלומט הראשון שהבין שצריך כוח כדי לקדם שלום. עברת מכתיבת ההיסטוריה לשינוי שלה… והיית הראשון שהביא שלום לישראל". לא כולם, בציבור הישראלי, שמודעים לרקע שקדם למלחמה ולימים הראשונים של השחיקה הגדולה של צה"ל, עד לתחילת הגעת הרכבת האווירית מארה"ב, מאשרים בסיפוק את דבריו של הנשיא פרס. ישנם האומרים כי מדיניות קיסינג'ר להחזרת הכבוד המצרי, שאבד שש שנים קודם לכן, והדינאמיקה להחזרת השטחים הכבושים והשגת השלום, האיצו את המלחמה או לפחות לא מנעו אותה. קיסינג'ר הצליח לגבור בתוך ממשלת ישראל על כל אלה שהתריעו כי המלחמה בפתח, וכפייתו על ישראל להסכם הפסקת האש נבעה בדיוק כשהארמיות המצריות עמדו על סף קריסה וצה"ל יוכל היה להשיג ניצחון מוחלט.

קיצור שירות סדיר

בעדותו בפני חברי ועדת אגרנט, אמר אלוף פיקוד הדרום במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 – האלוף שמואל גונן (גורודיש), כי בחודשים שקדמו למלחמה שלטה במטכ"ל הנחת יסוד שלא צפויה לפרוץ מלחמה לפחות במשך שנתיים. פרוטוקול העדות של גורודיש נחשף לראשונה אשתקד – 39 שנים לאחר הקשה במלחמות ישראל. להלן הציטוט: "הנחת היסוד בדיון על קיצור השירות הייתה שאנחנו לא עומדים בפני פרוץ מלחמה לפחות בשנתיים הקרובות. ההנחה הזו נמסרה פעמיים על ידי שר הביטחון בדיון במטה הכללי. כל האלופים סברו אותו דבר…. דובר אז על ביטול חטיבת שריון סדירה. זו הייתה האווירה בה תפסה אותנו מלחמת אוקטובר". הרמטכ"ל דוד אלעזר התנגד לקיצור השירות הסדיר ולצמצום התקציב הביטחוני. בעשירי בדצמבר 1972 היגע מידע לאגף המודיעין בצה"ל, על הכנות קונקרטיות של מצרים לצאת למלחמה. דדו נתלה בהתרעות כמוצא שלל רב, ונמצא לו העילה להשעות את קיצור השירות ואת תוכניות הקיצוץ.

קפיטל

שם קוד צה"לי לתרחיש יום קרב ברמת הגולן, כפי שנקבע על ידי פיקוד צפון וחטיבה 188 הסדירה. מדובר על מתקפה סורית מקומית לבין מגננה של כוחותינו. אין קוד זה מחליף את הגדרות קודי – 'חול ים', 'גיר', ו'סלע'.

קרב החווה הסינית

רצף קרבות מעוררות מחלוקות, שהתרחשו בחצי האי סיני בין 15 באוקטובר ל-18 באוקטובר 1973. בקרבות השתתפו כוחות שריון מאוגדה 143 של האלוף שרון וצנחנים מחטיבה 35, מול כוחות משוריינים וממוכנים של הצבא המצרי. האזור היה סמוך לתעלת סואץ ומצפון לאגם המר הגדול, בתפר שבין כוחות הארמייה השנייה לבין הארמייה המצרית השלישית. מטרת כיבוש המסדרון נועדה להעביר את גשר הגלילים וגשר הדוברות לקראת חציית תעלת סואץ מערבה אל תוך מצרים. רק ביום הלחימה הרביעי הצליחו כוחות צה"ל לכבוש ולאבטח את הציר, לאחר קרבות עיקשים ואבדות רבות. המשימה הוטלה על חטיבה 14 בפיקודו של אל"מ אמנון רשף. לפי התכנית היה על החטיבה לנוע מדרום למתחם הכוחות המצריים עד לציר 'לכסיקון' המצוי במרחק קילומטר במקביל לתעלת סואץ, ומשם לנוע צפונה ולתקוף את האויב בהפתעה ממערב למזרח. על חטיבות השריון הנוספות של האוגדה הוטלו משימות רתק והטעיה, גרירת אמצעי הצליחה וצליחת תעלת סואץ. ביום הקרב הראשון השתתפו כוחות רבים, ובהם סיירת שקד. בקרבות אלו נהרגו ב- 15 באוקטובר 122 חיילים, ורובם מחטיבת השריון של אמנון רשף. בליל ה- 16 באוקטובר הוטסו במסוקים לוחמי גדוד 890 של הצנחנים, בפיקודו של איציק מרדכי, מרפידים לקרבת 'ציר עכביש' הסמוך לחווה הסינית. מטרת משימתם, כפי שהוגדרה על ידי המח"ט עוזי יאירי, לטהר את 'ציידי הטנקים' המצריים המצוידים בטילי סאגר ומונעים מכוחות השריון לנוע בציר 'טרטור'. לפנות בוקר של יום המחרת, יצאו שלושת פקודות הגדוד לסריקת השטח ללא תדריך מסודר וללא מידע מודיעיני מעודכן. לאחר שנעו כמה מאות מטרים על הציר נפתחה עליהם אש תופת של מערב מצרי שהתפרס בין שני הצירים. כוח חטיבתי מצרי ערוך ומצויד במקלעי גוריונוב, פצצות מרגמה וטילי סאגר הלם בצנחנים הישראלים ללא רחם. כשעלה השחר ביקש המג"ד סיוע חילוץ מאוגדת שרון. כוח מגדוד המילואים 100 בפיקודו של סא"ל אהוד ברק נע לסייע ללכודים. בקרב שהתפתח בדרך איבד הגדוד 5 טנקים ושני נגמשים, נסוג לאחור וגדוד 142 הגיע במקומו לחפות על חילוץ הנפגעים. בסיכום קרב זה: נהרגו 53 חיילי גדוד 890 ולוחמי השריון, מעל למאה נפצעו וארבעה הוגדרו כנעדרים. בשעות הצהריים של ה-18 באוקטובר, יצאו חטיבות השריון 14 ו-600 צפונה, להתקפת המערך המצרי והרחבת הפרצה שבין שתי הארמיות, על מנת לאפשר את העברת גשר הגלילים בציר 'טרטור' ולאבטח אותו. במקביל כבשו לוחמי סיירת שקד ויחידה 88 את מתחם החווה הסינית כמעט ללא התנגדות אויב. לאחר הכיבוש הונח גשר הגלילים והתווסף לגשר הדוברות, שאפשרו את מעבר הכוחות למערב התעלה.

קרב השריון הגדול בסיני

צה"ל הכיר את הדוקטרינה הסובייטית, שעל פיה נלחמו המצרים, וכי צפוי קרב שריון בעוצמה רבה בשעה ששתי הדיוויזיות המשוריינות בסיוע כוחות ממוכנים וכוחות חיל רגלים מצריים יעברו את ראש הגשר, בדרכם לפריצת כוחות צה"ל בעומק סיני. מידע מודיעיני שהגיע לאמ"ן, ב-13 באוקטובר 1973, אפשר לכוחותינו להיערך מבעוד מועד לקרב ביום שלמחרת. כוחות צה"ל מכל היחידות הלוחמות בחזית סיני, נערכו במארבים לשריון המצרי והשמידו כמאתיים וחמישים טנקים. הקרב המתוכנן נערך במרבית שעות היום עם עדיפות אסטרטגית לכוחותינו. בתרחישי תנועה ואש רבים הצליח המארב מעל ומעבר, ואפשר את כניסת כוחותינו למערב התעלה לצורך מיקוח עתידי עם המצרים.

קרב סרפאום

חיילי צה"ל בפיקודו של סרן אסא קדמוני, שחצו את תעלת סואץ במבצע 'אבירי לב', ב-17 באוקטובר 1973, נעו באזור חקלאי שמצפון לאגם המר הגדול כדי להרחיב את ראש הגשר שעל התעלה. סמוך לתחנת הרכבת של העיירה 'סרפאום' נתקלו במארב מצרי מתוכנן. לאחר קרב יריות מתיש וממושך, נסוג קדמוני חזרה לראש הגשר, בסיוע תגבורת מאוגדה 143, שחילצה את הפצועים וההרוגים. לקדמוני הוענק עיטור הגבורה מאת שר הביטחון: "במעשיו אלה גילה אומץ לב, דבקות במשימה וגבורה עילאית תוך חירוף נפש".

קרייסקי

ברונו קרייסקי, קנצלר אוסטריה היהודי, התעמת עם גולדה מאיר מספר ימים לפני פרוץ המלחמה. היה זה אירוע שהסיח את דעתה של ישראל מההערכות למלחמה, בעקבות השתלטות מחבלים פלסטיניים באוסטריה על רכבת שהובילה עולים מברה"מ לישראל.

ר

ראש גשר

ביטוי המבטא ביצור כניסה לשטח חדש, כדי להשיג בו שליטה. הרבו להשתמש במושג זה במלחמת יום הכיפורים, בחציית תעלת סואץ מזרחה על ידי הארמיות המצריות ועל חציית התעלה מערבה על ידי כוחות צה"ל. המצרים הצליחו לפרוץ את התעלה כבר ביום הלחימה הראשון, והניחו בסה"כ 14 גשרים. ההנדסה החטיבתית של חטיבת המילואים 247, היתה הראשונה, בליל יום ה-15 באוקטובר, שהצליחה לחצות את התעלה מערבה. שמות הקוד שנקבעו: 'אקוואריום' לירידת הצנחנים למים, ו-'אקופולקו' לעלייה בגדה המערבית (ראה ערכים). לרוב, ראש גשר מחזיק ימים ספורים בלבד. לאחר מכן מרחיבים הכוחות התוקפים את שליטתם ומקימים עמדה, או מעבדים שליטה.

רבין

יצחק רבין, רמטכ"ל צה"ל במלחמת ששת הימים ושגריר ישראל בארה"ב עד לשנת 1973, לא נשא בתפקיד רשמי כלשהו בפרוץ מלחמת יום הכיפורים. עם התפטרותה של גולדה מאיר, בעקבות דו"ח ועדת אגרנט לחקר המלחמה, התמודד רבין מול שמעון פרס על הנהגת מפלגת העבודה. יצחק רבין הצעיר זכה בבחירות הפנימיות לניצחון, והתמנה בשלישי ביוני 1974 לראש הממשלה החמישי של מדינת ישראל.

רמפה לטנקים

סוללת עפר מלאכותית המגנה על הטנק משלושה צדדים, מבלי לחשוף אותו גבוה בעמדת אש. הרמפה מתחשבת במבנה הטנק וכושר הישרדותו. ברמת הגולן נבנו הרמפות כך שיאפשרו שליטה באש לתוך שטח סוריה. ליד כל מוצב חיל רגלים הסמוך לקו הסגול הכשירו חניונים למחלקות הטנקים, שתפקידם לאפשר לשעוט קדימה, אל הרמפות הצמודות, עם הישמע ההתרעה ולאבטח את חיילי הרגלים מהכוחות שמעבר לגבול הסורי.

רמת הגולן

נכבשה על ידי ישראל מידי סוריה במלחמת ששת הימים בשנת 1967. סופחה לישראל בשנת 1981 בחקיקת 'חוק רמת הגולן'. בשליטתנו – 1,200 קילומטרים מרובעים בקירוב ועוד 600 בשליטה סורית. היא רמה שטוחה הממוקמת מעל נהר הירדן והכנרת ממזרח, מצפון לנהר הירמוך, מדרום להר חרמון וממערב לחורן. בגולן מקורות מים רבים שנוצרו עקב ריבוי המשקעים והמבנה הגיאולוגי המיוחד. חלקם מופיעים כמעיינות גדולים וחלקם כנביעות שכבתיות. ב- 19 ביוני 1967 עלו כוחות צה"ל לעבר הגולן, בלחצם של ישובי עמק הירדן שסבלו מהפגזות קשות. בסיום המלחמה יוצב קו הגבול הנוכחי, הכולל את חלקו המערבי של הגולן – מהירמוך לאורך נחל הרוקד, וצפונה אל פסגות החרמון. עד שנת 1973 נמשכו תקריות הגבול, פשיטות ומלחמת התשה בין סוריה לישראל. לקראת פרוץ מלחמת יום הכיפורים נערכו הסורים במערכים מבוצרים לאורך הקו הסגול עם שלוש דיוויזיות רגליות ועם 900 טנקים, כשאחריהן כוחות נוספים.

רמת מגשימים

ישוב דתי שהוקם חמש שנים בטרם מלחמת יום הכיפורים. המושב ייזכר בתולדות מלחמה זו כיישוב היהודי היחיד ברמת הגולן, שזכה בכבוד המפוקפק לארח בבתיו חיילים של הצבא הסורי. המקום פונה מנשים וילדים בתחילת הלחימה ונהרס בחלקו בקרבות שריון. בעת כיתור מוצב 'אל-סאקי' הצמוד, הגיעה הפקודה לפינוי מיידי גם של שאר הגברים שנותרו ברמת מגשימים. חברי המושב הנשארים עלו ללא שהות על הטנדרים ונסעו דרומה, לכיוון אל-על. כבר בערב חג הסוכות חזרו חמישה מחברי המשק לבדוק נזקים ולחגוג את החג כהלכתו ("ברוך אתה ה', הפורש סוכת שלום עלינו, ועל כל עמו ישראל, ועל ירושלים") . בעיצומה של מלחמת ההתשה נהרגה חברת המושב מירי ארטילרי סורי.

רפול

תא"ל (לימים הרמטכ"ל) רפאל איתן – "האיש והאגדה" – מפקד אוגדת השריון 36 – עוצבת געש – ברמת הגולן. בבוקר יום הכיפורים, בשעה 10:00, מתקיימת קבוצת פקודות בחפ"ק פיקוד צפון שבנפח, בהשתתפות בכירי המפקדים. האלוף חופי מעדכן בתמונת המצב וההערכה המודיעינית, ומורה לרפול לרדת לימ"ח פילון ולפקח אישית על גיוס חטיבות המילואים 9, 179 ו-679. במהלך קרבות כוחות צה"ל במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת ההתשה במובלעת הסורית, היה זה רפול הדמות הבולטת של המפקדים בשטח, ועל כך מתואר בהרחבה בפרויקט זה. עם תום המלחמה מונה לאלוף פיקוד הצפון, ובאפריל 1978 החליף את מוטה גור ומונה לרמטכ"ל. רפול כיהן בתפקיד חמש שנים תמימות, יותר מכל רמטכ"ל אחר, ובתקופתו התנהלה מלחמת לבנון הראשונה וההסתבכות בפרשת סברה ושתילה. כניסתו לפוליטיקה הרשימה במיוחד, על רקע הצלחתו לשלב שמונה חברי כנסת מתנועתו 'צומת' לכנסת ה-13. לימים קיבל את התפקיד של שר החקלאות ואיכות הסביבה, וכן מונה לסגן ראש הממשלה. בעשרים ושלוש בנובמבר 2004, נהרג רפול, בנסיבות מעוררות מחלוקת, עת נחשול מים גבוה העיפו לים במזח נמל אשדוד והטביעו. ההודעה הרשמית ציינה כי הוא מעד ונפל למים בתוקף תפקידו, כאחראי על הקמת שובר הגלים בנמל היובל. כותב שורות אלו, הכיר את אומץ ליבו קור רוחו ויכולותיו של רפול בתרחישי חירום, ולא מאמין שהייתה זו סתם מעידה והחלקה תמימה. ראש הממשלה, אריאל שרון, פרסם מודעת אבל נוגעת ללב: "סיפורו של רפול הוא סיפורה של הארץ הזאת. משחר נעוריו התייצב רפול באומץ לב נדיר ובמסירות חסרת פשרות, בנכונות אין קץ למען המדינה שבדרך. מסכת חיו מאופיינת בקשר אמיץ וחם לאדמה, בדבקות בהכרה כי יש ללחום ולהגן על קיומה של מדינת ישראל. הוא נטל חלק מרכזי בכל המלחמות והמאבק בטרור תוך שהוא מנחיל לדורות הבאים פרקים מפוארים במורשת אחוות הלוחמים בגבורת ישראל".

רפידים

בסיס לוגיסטי מרכזי של צה"ל במערב סיני, מפקדת אוגדת סיני 252 ובסיס חיל האוויר בח"א 3 במלחמת יום הכיפורים. עם פרוץ הלחימה תקפו, בהפתעה מוחלטת, ארבע רביעיות של מטוסי סוחוי 7 מצריים את שדה התעופה ברפידים. כעשר מהפצצות פגעו במסלול הראשי והשביתו אותו, ללא תגובה מוצלחת של תותחי הנ"מ המקומיים. שני מטוסי פנטום הוזנקו ליירט את התוקפים. הם הצליחו להפיל שבעה מטוסים, אך התקשו לנחות על המסלול המופצץ. לבסוף הצליחו לבצע נחיתת חירום במסלול המשני. לאחר כארבע שעות שופצו המסלולים ושדה התעופה הושמש מחדש.

ש

שאול

רב"ט ניבה שאול היא החיילת היחידה שנהרגה במלחמת יום הכיפורים. ניבה, בת קיבוץ משמר הנגב, שירתה בסדיר בלשכת מפקד כנף בחצרים, לאחר שסיימה קורס למפעילי טלפרינטר. גויסה למילואים בגדוד הקשר 373 (שגם מחבר דו"ח זה שירת בו בסדיר ובקבע), ונהרגה בשמיני לאוקטובר, מפגיעה ישירה בעת הפצצת מטוסים מצריים על מחנה רפידים בסיני .

שאלות פתוחות

מלחמת יום הכיפורים מהווה אירוע בעל חשיבות עליונה בתפיסת הביטחון המסורתית של ישראל, וכדי שנלמד בעתיד ממחדלי העבר, ראוי שניתן לעצמנו תשובות משכנעות לשאלות מעיקות כגון:מה היו השלכות המחדל המודיעיני על יכולת מנהיגי המדינה לבצע הערכת מצב ערב המלחמה, ועל הערכות הצבא בשעות שקדמו לה? מדוע לא היתה התייחסות ראויה להתרעות בסוף חודש ספטמבר 1973 שהעביר המלך חוסיין? כיצד בזבז זמן ושחק אמ"ן את ערך המידע ההתרעתי שהגיע ממקורות שונים בימים שלפני המלחמה? כיצד ומדוע מנע אמ"ן את הפצת המידע בעל ערך קריטי לדרג המחליטים? מדוע לא נמסרו דיווחי אמת ולא דווח למקבלי ההחלטות שאמצעי איסוף מיוחדים של אמ"ן לא פעלו ערב המלחמה? מה היה חלקם האישי של ראש אמ"ן, רמ"ח מחקר ועוזריהם במחדל הגדול? מהם ההבדלים המעשיים בין המושגים "סבירות נמוכה", "הפתעה", "קונספציה", ו"כשל ההרתעתי"? האם כדברי רמ"ח מחקר באמ"ן – הערכה מודיעינית היא לא חברת ביטוח? האם כוח האדם באמ"ן מחקר יודע לנתח נתונים ובעיות?

שארם א-שייח

עיר נמל ובסיס של הצי המצרי בדרום חצי האי סיני. מצויה לחוף מפרץ אילת ובסמוך למצרי טיראן (השייכים לערב הסעודית ומוחכרים למצרים). בתקופת השלטון הישראלי, היה בסמוך הישוב 'אופירה' – בירת מרחב שלמה ששכנה על צוק יפהפה המשקיף למפרץ. הישוב הוקם כחלק מהתפיסה הביטחונית והכלכלית שמפרץ אילת ומצרי טיראן יישארו בשליטה ישראלית בכל הסדר עתידי עם מצרים. זכורה אמירתו של דיין: "עדיפה שארם א-שייח' בלי שלום על שלום ללא שארם א-שייח". מיד עם פרוץ המלחמה, התנהל הקרב האווירי הראשון, של שני מטוסי פנטום מטייסת 107 עם כ- 16 מטוסי מיג מצריים. הקרב היה בגובה נמוך, ובסופו הופלו שבעה מטוסי קרב מצריים. שני הפנטומים נחתו על טיפות הדלק האחרונות. שני הטייסים ושני הנווטים קיבלו את עיטור המופת, על שיקול הדעת וקור הרוח שהוכיחו במעשיהם .

שובך יונים

תכנית המגננה של פיקוד דרום לתרחיש של פתיחה במלחמה על ידי המצרים בסיני וצליחת כוחותיהם בתעלה. במקור תוכננה בחירום עם שתי חטיבות שריון מלפנים וחטיבה שלישית כעתודה זירתית מאחור. ואולם, נסיבות פתיחת המלחמה ועיתויה מנעו את ההערכות המתאימה בשעת פתיחת האש. תכנית המגננה שהתבססה על עיכוב המצרים בקו המעוזים לא עלתה יפה. המצרים צלחו את התעלה וגשריהם שנפגעו על ידי חיל האוויר הישראלי תוקנו במהירות. תכנית 'שובך יונים' התבססה על שלושה קווי הגנה: המעוזים המגובים במחלקות טנקים על קו תעלת סואץ, קו שני של כוחות שריון במרחק של עד עשרה קילומטרים מהתעלה וקו עורפי שלישי המוחזק על ידי חטיבת שריון נוספת בין 'ביר תמדה' לבין רפידים.

שוט קל

טנק צנטוריון בריטי משופר, יליד שנות החמישים ששודרג על ידי תעשיית הביטחון הישראלית. אחד משני סוגי הטנקים ששירת את צה"ל במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973. השני הוא טנק שהשתתף בגזרה המצרית בלבד מסוג פטון מג"ח (מרכבת גיבורי חיל). טנק צנטוריון ללא שיפורים מסוג שוט מטאור שימש את חלק ממערך המילואים במלחמה. לטנקים הישראלים מסוג שוט-קל היה את הגנת הפלדה הטובה ביותר בזירות הקרב. התקנת תאי זיווד בצריח ופלטות בזוקה בצדי המתלה מנעו חדירת מטענים חלולים והגנו על הלוחמים. כמות התחמושת ברצפת הצריח אפשרה אחסנת פגזים רבה יותר משל הטיראנים של האויב. בכל הקשור להנדסת האנוש לצוות הלוחמים של הטנק הישראלי היה יתרון, וכן בתיבת ההילוכים האוטומטית הנוחה לתפעול מול הממסרה הידנית בטנקי הטיראן.

שייטת 13

הקומנדו הימי נערך בכשרות מבצעית מוחלטת למלחמת יום הכיפורים. בפשיטה מוצלחת על נמל פורט סעיד, במבצע שכונה "ליידי", הושמדה ספינת טילים וכלי שיט נוספים. שלוש פעמים נוספות תקפה שייטת 13 בנמל ע'רדקה המצרי בהשמידה שני סטי"לים.

שלו אבנר

תא"ל אבנר שלו, היה ראש לשכתו של הרמטכ"ל בעת מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973. גולדה מאיר, ראש הממשלה, התוודתה בפניו כי ביום השני למלחמה, כשנודעו לה מימדי האסון, היא החליטה להתאבד. בועדת החקירה לבדיקת אירועי המלחמה, ביקש רא"ל דוד אלעזר את נוכחותו של שלו בחדר, כדי לסייע לו בהצגת אלפי עמודים של פרוטוקולים ומסמכי מודיעין.

שלו אריה

תא"ל אריה שלו ראש חטיבת מחקר באמ"ן במלחמת יום הכיפורים. מנתונים שהצטברו והועמדו לרשות אמ"ן, עוד כשבוע לפני פרוץ הלחימה, עלתה תמונה מדאיגה שעל פיה הצבא הסורי נמצא במערך חירום, וכי על פני הדוקטרינה הסובייטית מערך כזה מאפשר מעבר ללא הכנות נוספות למתקפה. גם ידיעה שהתקבלה מהסי-איי-איי האמריקאי על מסר שהעביר המלך חוסיין לגולדה נפסל על ידי אמ"ן: "זה הכול תרגילים". בדיון מיוחד בלשכת הרמטכ"ל בנושא הערכת המצב בחזית הסורית, עלה כי הפרשנות שנתן ראש אמ"ן מזערה את החששות: "סוריה לא תצא למלחמה בלי מצרים…..ואפילו אם מצרים תצא למלחמה, אין כל ביטחון שהסורים יצטרפו מיד, אלא רק לאחר שידעו שהמתקפה המצרית הצליחה. ומכוון שאין כל אילוץ על מצרים לצאת עתה למלחמה, אין היא מתכוונת לעשות זאת ולכן סיבת ההכנות הצבאיות בסוריה אינה מלחמה". תא"ל אריה שלו היה גם האיש שהציג בדיון מיוחד בלשכת ראש הממשלה, בשלישי באוקטובר, את תמונת המודיעין, כאשר החליף את ראש אמ"ן אלי זעירא החולה. בדיון טען שוב כי הסבירות למתקפה מזערית. עם תום המלחמה קבעה ועדת אגרנט הממלכתית כי תא"ל שלו "נושא באחריות למשגה החמור ביותר של המחלקה שבראשה הוא עמד, ומשום כך אין הוא יכול להמשיך בשירותו באמ"ן".

שמות למלחמה

שמות שונים ניתנו למלחמת יום הכיפורים שזעזעה את ישראל ואת המזרח התיכון בשנת 1973: מלחמת אוקטובר, המלחמה הגדולה, מלחמת פרשת המים, מלחמת יום הדין, המלחמה הליניארית, המלחמה הטראגית, מלחמת ההפתעה והטראומה,מלחמת ניפוץ המיתוסים, מלחמת המחדל, המלחמה המיותרת, המלחמה שניתן היה למנוע, מלחמת אי לקיחת האחריות, מלחמת שכר הלימוד הגבוה, המלחמה שלא שווה את המחיר, מלחמת השמונה עשר ימים באוקטובר, המלחמה שתפסה אותנו עם המכנסיים למטה, המלחמה השלומיאלית, המלחמה היקרה, מלחמת חטא הגאווה, רעידת אדמה באוקטובר, הביזיון של גולדה, מלחמת רמדאן ועוד כיד הדמיון. כל נותן שם והתרשמותו האישית הוא.

שמחוני

סא"ל (אלוף במיל') אורי שמחוני, קצין האג"מ של פיקוד צפון במלחמת יום הכיפורים. בימים האחרונים של הלחימה החליף את מח"ט גולני, אמיר דרורי, שנפצע בקרב על החרמון. לימים פיקד על חטיבת גולני, בה"ד 1, שימש בתפקיד קצין חי"ר וצנחנים ראשי, עוזר ראש אג"מ, ראש מחלקת ההדרכה ונספח צה"ל בארה"ב.

שרון

האלוף אריק שרון, מפקד אוגדת המילואים 143 (ראה ערך) במלחמת יום הכיפורים. דומה, כי על חלקו של שרון ועל כישוריו בביצוע המהלכים שהובילו לניצחון על צבא מצרים נכתב הכל, וגם בפרויקט זה שרון מוזכר למכביר. בארבע שנותיו כמפקד פיקוד דרום הוא זכה להכיר את סיני על בוריה, ולכן היו לו עימותים מקצועיים וענייניים עם גורודיש (ראה ערך). אריק שרון התנגד להקמת המוצבים בקו בר-לב, וטען כי עדיפה ההגנה הדינמית כשהכוח העיקרי נערך בבטחה מאחור. עם פרוץ הלחימה ביקש שרון מגורודיש לפנות תחילה את המוצבים בתעלה ולחסוך בחיי אדם. גורודיש, נטול הניסיון, סירב לבקשתו והתוצאות המרות, של בידוד המוצבים ללא גיבוי ויכולת חילוץ בזמן, מוכרות לכל עם ישראל. אוגדת שרון ניהלה את המלחמה בגזרה המרכזית, בין אסמאעיליה לבין האגם המר הגדול . במהלך היממה הראשונה מאבדת אוגדת סיני הסדירה 200 מתוך 300 הטנקים שברשותה. אריק שרון, שועל הקרבות הראשי של צה"ל, סבור כי מהלכי אלוף הפיקוד והרמטכ"ל שגויים בתרחישי הקרבות בסיני, ומנסה לשכנעם בצדקת הדרך שלו. זה הוביל לקונפליקטים ואף לניסיון להדיח את שרון ביום הרביעי למלחמה, בשל יזום הקרבות בגזרתו והלהיטות שהפגין להעברת כוחות צה"ל אל מעבר לתעלה, לעורף המצרי. מהלכי הקרבות מפורטים בעבודה זו בהרחבה, ויש בסיס איתן לאמירה הציבורית – "אריק שרון מלך ישראל". אריק שרון ייזכר כאחד הבולטים, מבין מפקדי צה"ל לדורותיו, שהוכיח אומץ לב וגבורה בשדה הקרב. שרון היה גיבור גם במרחב החיים האזרחיים, שבהם אין מדים ובדרך כלל גם לא דרגות. לדעת רבים היה זה אריק שרון גיבור המלחמה, שידע להתאים את עצמו לתנאים המשתנים בחזית הדרומית. הוא הבהיר למפקדיו, ללא חשש מהמחיר האישי שישלם, תוך כדי הקרבות, כי הקונספציה של מערכת הביטחון הישראלית קרסה כבר בתחילת ימי הלחימה, וצריך לחשוב ולעשות אחרת. והוא עשה זאת.

שרמן

הטנק המיושן ביותר של צה"ל שהשתתף במלחמת יום הכיפורים. הוא זכה לימים טובים יותר במלחמת העולם השנייה, ועבר מקצה שיפורים נרחב בארץ. טנקי השרמן הוכחו כנחותים מול טנקי האויב.

ת

תוצאות הקרבות ברמת הגולן

למרות ההפתעה בפרוץ המלחמה ותנאי הפתיחה הנחותים של צה"ל בימי הקרב הראשונים, הורחקו הכוחות הסוריים מרמת הגולן. בשטח הרמה הושארו 867 טנקים סורים ועוד אלפי כלי רכב וציוד מגוון. מאלה, כ-200 טנקים סוריים נותרו בעמק הבכא. במהלך קרבות הבלימה והתקפת הנגד נגרמו לצה"ל מרבית אבדותיו בחזית הצפונית. בין הנופלים בקרבות היו שבעה קצינים בתפקידי מג"ד ומעלה. אוגדה 210 של דן לנר נותרה בסיום מתקפת הנגד עם פחות ממאה טנקים כשירים, ובחטיבה 7 של אוגדה 36 נותרו 32 טנקים כשירים בלבד.

תורת קרב ההגנה

במחקרים שנערכו לאחר מלחמת יום הכיפורים, לצורך הפקת לקחים, הועלה כי נעלמה מתכניות אימוני הצבא מאפייני 'תורת קרב ההגנה'. כותב על כך עמנואל ולד בספרו 'קללת הכלים השבורים': "הישגיו של צה"ל במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים הושגו בצורת לחימה התקפית…..היתה השפעה מצטברת של הזנחת טיפוחה של תורת ההגנה בצה"ל….פגעה במיומנות המקצועית הצבאית של מפקדים בכל הרמות והובילה אותם לפתח אלתורים..ולהמציא פטנטים מפוקפקים של הגנה".

תותחים

צה"ל איבד במלחמת יום הכיפורים 25 תותחים. למצרים הושמדו כ-300 תותחים ו-34 סוללות טילי קרקע-אוויר. הסורים איבדו כ-250 תותחים ותשע סוללות של טילי קרקע-אוויר.

תותחי היספנו-סיווזה

תותחים מיושנים, ששירתו את צה"ל עוד בימי מלחמת העצמאות בשנת 1948, ונועדו במלחמת יום הכיפורים להגן על בסיסים ומתחמי כוחות מפני תקיפות מטוסי אויב. מדובר על צמד תותחים בקוטר 20 מילימטרים פרימיטיביים המכוונים אופטית על ידי המפעיל.

תותחי L70

תותחים מכווני מכ"ם נגד מטוסים בקוטר 40 מילימטר. הוכנסו לשימוש מבצעי בצה"ל עוד כעשור לפני מלחמת יום הכיפורים, ונועדו למנוע תקיפות מטוסי אויב על מתקנים אסטרטגיים ומפקדות ישראליות.

תחריר 41

תוכנית מפקדות מצרי, שבמסגרתה נעו כוחות אל עבר תעלת סואץ שבסיומה תוכננו הכוחות לחזור לבסיסם ב-4 לאוקטובר 1973. במועד המתוכנן לא חזרו מרבית הכוחות לבסיסם. הייתה זו תוכנית הטעיה מתוחכמת להערכות להתקפה יומיים מאוחר יותר.

תוכנית ההגנה על רמת הגולן

פיקוד צפון נערך לתרחישים שונים של מענה לאירועים העלולים להתרחש ברמת הגולן – זה מתחיל בתגובה אפשרית לאירועים מקומיים באמצעות כוחות הסדיר שבשגרה; ממשיך בתוספת חלקית של טנקים וסוללות ארטילריה בעת ניסיונות כוחות סוריים להשתלט על אזורים מוגבלים או לחטוף חיילים; וכשהאירועים מחמירים, מתווספים תוך 12 שעות ארבעה גדודי טנקים ושתים עשרה סוללות ארטילריה, ומחלקים את הרמה לשתי גזרות חטיבתיות; ובמקרה של התרעה למלחמה כוללת, מגייסים תוך 36 שעות שתי אוגדות מילואים, כתוספת לכוחות שהוכנסו בתרחישים הקודמים.

תוכנית הלחימה הערבית

מנהיגי מצרים וסוריה תכננו עוד בשנת 1972 את המלחמה בישראל, בנטלם סיכון מחושב לאור מגבלותיהן מול כוחו המרתיע של צה"ל. המועד נקבע לחודש מאי 1973 ונדחה לאוקטובר, לצורך השלמת הצטיידות הצבא הסורי בציוד חיוני, כגון: טנקי גישור לתעלות הנ"ט (נגד טנקים) וסוללות טילי קרקע-אוויר. צבאות ערב יצאו למלחמה מצוידים: בשבע אוגדות שריון (דיוויזיות), שלוש אוגדות ממוכנות, תשע אוגדות חיל רגלים, 4,350 טנקים, 998 מטוסי קרב ו- 23 ספינות טילים בים התיכון.

תוכנית 'שריטה'

תוכנית חיל האוויר הישראלי, שנועדה למצב שבו המלחמה נפתחת בקטסטרופה, בהפתעה, כשכוחות הקרקע טרם סיימו את גיוס המילואים. במקרה כזה חיל האוויר אמור להפעיל תוכנית סיוע. במלחמת יום הכיפורים הושמעה ביקורת על התנהגות החיל וסדרי העדפות שלו. מפקדי השדה הציגו גשרים אסטרטגיים וחיל האוויר לא טרח להפציצם. וגם אם כן, רק כשהרמטכ"ל אנס אותם לכך.

תל סאקי

אתר מורשת קרב בדרום רמת הגולן, הנמצא כאלף שלוש מאות מטרים מערבית לקו הפסקת האש עם סוריה. מתנשא לגובה של כשלושים מטרים מעל לסביבה, ועד למלחמת יום הכיפורים הוצב בו מכ"מ מסוג 'קשת' לאיתור תנועת מחבלים. בבוקר יום כיפור השישי באוקטובר הוכרזה ברמת הגולן 'כוננות ספיגה', ואל התל נשלחו חמישה לוחמים מגדוד הנח"ל המוצנח 50 ונהג נגמ"ש במילואים, לנסות לאתר ירי ארטילרי סורי במידה ויתחיל 'יום קרב'. מפקד הגדוד יורם יאיר 'יה יה' (לימים אלוף), שרק קיבל על עצמו את התפקיד, פעל בקור רוח, כדרכו בכל מהלך המלחמה ברמת הגולן ובגזרה הדרומית. בפלוגה א' של גדוד 50 היו שלושה מפקדי מחלקות: מנחם אנסבכר אשר פיקד על הכוח בתל סאקי, בני חנני אשר נהרג בניסיון החילוץ של לוחמי התל. המ"מ השלישי היה יוסי גור אשר פיקד על מוצב 116, שממוקם היום מזרחית לגדר המערכת. בפרוץ הלחימה ניתכה אש ארטילרית כבדה על כל מוצבי רמת הגולן, אלפי חיילים סוריים ומאות טנקים פרצו את גדר הגבול והתקדמו לשטח הישראלי. אחד הקרבות הקשים התנהל בתל סאקי. הסורים התאמצו לכבוש את המוצב, הטילו רימוני יד וירו פנימה פצצת RPG. בתחקירים שנערכו לאחר המלחמה התברר כי הסורים לא התקדמו דרומה לעבר הישובים הישראליים, בחושבם כי בתל סאקי הוצב כוח גדול. נוכח הקרב שהתפתח והדיווחים באלחוט ממנחם אנסבכר, שלח המג"ד כוח של שני נגמ"שים, כדי לחלץ את הנצורים בבונקר שנותרו ללא אספקה וכמעט ללא תחמושת. אל הבונקר אף הצטרפו בגפם פליטי לוחמי השריון מהקרבות בסביבה, ומספר החיילים הגיע בבונקר לעשרים ושמונה. לאחר כישלון החילוץ הראשון, שעלה בחייהם של 12 לוחמים, נשלח כוח חילוץ נוסף שאף הוא לא הצליח לסייע ונסוג גם הוא עם אבדות. רק ביום השלישי ללחימה, הצליח המג"ד עם כוח שלישי להגיע למוצב ולחלץ את הלוחמים לאחר ששהו בבונקר כשלושים שעות.

תמסחים

כלי רכב אמפיביים מתוצרת גרמניה, שנרכשו מעודפי הצבא האנגלי במצב ירוד שחייב עלות גבוהה לצורך השמשתם לצרכי צה"ל. כלי רכב אלו יכלו לנוע בכוחות עצמם ולצלוח תעלות מים באמצעות מצופי גומי מתנפחים בדפנות. נועדו לגישור בסיוע מספר תמסחים המחוברים אלה לאלה, ולהובלת מטענים על פני המים כדוברות או כמעברות במעמס של עד 60 טון. התמסחים המגושמים היו פגיעים לכוחות אויב ולא היה די מהם כדי לאפשר מעבר מסיבי של כוחות מעליהם.

תנאי השטח בסיני

בחלקה הצפוני של סיני, ממזרח לתעלת סואץ, הקרקע הייתה ביצתית ותנועת כלי רכב הוגבלה מאוד. ברוב חלקי הגדה המזרחית לתעלה, הקרקע היא חולית ועבירה לטנקים ולנגמ"שים בלבד. במרחק של כעשרים קילומטרים מחלקה הדרומי של הגדה, מצוי רכס הררי עם שני מעברים: הצפוני הוא מעבר הגידי והדרומי מעבר המיתלה. רכס הררי זה, המכונה 'קו המעברים', ממשיך דרומה עד אזור ראס-סודר.

תעוזים

מוצבים מבוצרים שנמצאו בסיני כעשרה קילומטרים מזרחית לתעלת סואץ, ונועדו לשמש קו הגנה שני לאחר קריסת קו המעוזים שלאורך התעלה. האלוף אריק שרון יזם את הקמתם של התעוזים על ציר האורך המרכזי, שנועד למעבר כוחות שריון ותותחנים – ציר שכונה 'דרך החת"ם'. התעוזים נבנו בשלושת הגזרות, לפי פירוט שמותיהם: בגזרה הצפונית – מרור, מרתף, יורם, טרקלין; בגזרה המרכזית – הברגה, נוזל, טלוויזיה, כישוף וחורבה; בגזרה הדרומית – צידר, נוצה ומצווה.

תעלה נגד טנקים

לאורך קו הפסקת האש בתום מלחמת ששת הימים בשנת 1967, נחפרה תעלה נגד טנקים במטרה להוות מכשול קרקעי מלאכותי שיעכב את ניסיונות הסתערות הצבא הסורי מערבה. באוקטובר 1973 היתה תעלה נגד טנקים פעורה לכל אורך קו הגבול הסורי, למעט במקומות בהם מכשולים טבעיים ייתרו את הצורך בה, כדוגמת ערוץ הרוקאד בתצורת הקניון שבין תל א-סאקי ודרומה.

תעלת סואץ

נמתחת לאורך 162 קילומטרים בין הערים פורט-סעיד אל העיר.סואץ במצרים, ונועדה לאפשר מעבר מקוצר של אוניות בין אירופה ואסיה. תעלה מלאכותית זו, שרוחבה נע בין 100 ל- 200 מטרים, שימשה כקו הגבול שבין ישראל למצרים ממלחמת ששת הימים ב-1967 לבין מלחמת יום הכיפורים ב-1973. בתקופת מלחמת ההתשה הוקמו בגדה המזרחית מעוזים ותעוזים כחלק מקו ההגנה המפורסם 'קו בר-לב'. בימי הלחימה הראשונה ב-1973 צלחו כוחות מצרים את התעלה אל עבר חצי האי סיני, ובמהלך מושכל חצו כוחות צה"ל אל עבר הגדה המערבית המצרית של תעלת סואץ. בעקבות ביצוע הסכם הפרדת הכוחות, נפתחה התעלה למעבר אוניות רק בשנת 1975, ובכלל זה לספינות ישראליות. התעלה הורחבה ומאפשרת מעבר של 80 ספינות ביממה. מעבר המים מים סוף אל עבר הים התיכון, הפרה את האיזון בטבע ואפשרה לזנים רבים של דגים לעבור לאזורנו.

תפקיד התקשורת במלחמה

לתקשורת תפקיד כפול: הגנה על בטחון המדינה, מניעת מידע מיותר מן האויב, שמירה על האינטרסים הלאומיים ושמירה על מורל ציבור האזרחים מחד; ומאידך, לשמש ככלב השמירה של הדמוקרטיה, לשמור על חופש המידע וליידע את הציבור בזמן אמת. ידיעה תקשורתית חייבת לעמוד במבחני אמינות, דיוק ושמירה על צנעת הפרט. במלחמת יום הכיפורים ב-1973, ריכך דובר צה"ל את המידע לתקשורת הישראלית, והרמטכ"ל – דוד אלעזר – אף נימק זאת' בועדת אגרנט' כי היתה זאת תקופה של שיגרה מתוחה: "היו לנו הרבה מאוד תקופות שהצבא הסורי והצבא המצרי היו במערכי חירום והיו יכולים לעבור להתקפה בתוך שעה-שעתיים". עוד הסביר הרמטכ"ל: "אנו בכל זאת תמיד נקטנו בקונספציה, שלמעבר למלחמה מהיערכות חירום יש הרבה סימני לוואי – הערכה מדינית שזה עומד לקרות, הסבר מדיני, ידיעות פוזיטיביות וסימנים באמצעי המודיעין". בעבודת מחקר שנערכה בנוגע לסיקור המלחמות וניתוח השוואת התקשורת לפני ואחרי מלחמת יום הכיפורים, עלתה ההשערה כי המחדל במלחמה זו היווה נקודת מפנה בהשפעת אופן הסיקור התקשורתי בישראל. השינוי שחל הוא מתקשורת מגויסת לתקשורת חוקרת וביקורתית יותר.

תקיפת חיל האוויר המצרי

מתקפה אווירית מתואמת ומשולבת של מצרים וסוריה, בשעה 13:55 של השישי באוקטובר 1973, פתחה למעשה את מלחמת יום הכיפורים. 222 מטוסי קרב מצריים השתתפו במתקפה. המטוסים חדרו לסיני בגובה נמוך ונהנו מהפתעה מוחלטת בהעדר כיסוי מכ"מ ישראלי מלא. מטוסי יירוט הוזנקו במקביל למטוסי הקרב, להגנת המפציצים כנגד מטוסי חיל האוויר הישראלי. בנוסף הונחתו באמצעות מסוקי סער, כוחות קומנדו מצריים רבים בעומק כוחות צה"ל המדוללים. המתקפה נחשבה במצרים כהצלחה גדולה. הנשיא סאדאת ששכל את אחיו הטייס, אמר לימים "המהלומה האווירית הוכתרה בהצלחה גמורה ומדהימה….ישראל איבדה כליל את שיווי המשקל". הותקפו היעדים: שדה התעופה ביר תמדה עם ארבע רביעיות של מטוסי תקיפה, שדה התעופה רפידים עם ארבע רביעיות של מטוסי סוחוי 7, יחידת בקרה אווירית יב"א 511 בג'בל אום-מרג'ם (שבה נהרג בן כיתתי – אלכס זיסקוביץ), שדה התעופה אופיר עם כשלושים מטוסים, סוללת טילי הוק באופיר עם שלוש רביעיות מטוסי מיג 21, יחידת הבקרה הדרומית 528 עם מפציץ טופולוב 16, אום חשיבה עם שמונה מטוסי מיג 21, יחידת הבקרה המערבית עם שמונה סוחוי 7 ושני מפציצי טופולוב 16, מעוז בודפשט עם מטוסי סוחוי 7 ומטרות נוספות.

תקיפת חיל האוויר המצרי ותוצאותיו

המתקפה שתוארה להלן הפתיעה ברמת תעוזתה, עוצמתה ותחכומה. הפגיעה ביחידות הבקרה האווירית והשמדת חלק מהמכ"מים הביאה לקושי בבקרת הלחימה ושלחה את חלק מטוסינו ללא מטרות תקיפה מוגדרות. כתוצאה מהעשן שעלה מבסיס יב"א הדרומי, והחשש מהשתלטות הקומנדו המצרי עליו, נהרגו שני חיילי צה"ל מאש כוחותינו. פוטנציאל ההרס של המתקפה היה גבוה, אולם בשל החטאת רוב הפצצות את מטרתן הפגיעה הוגדרה כקלה יחסית והנזק למסלולים בשדות התעופה הפעילים תוקנו עוד ביום התקיפה.

תרגיל 14 של הצבא המצרי

תרגיל מצרי מוסווה בהזזת כוחות צבא רבים לעבר תעלת סואץ, שהתפתח למלחמה כבדה בעוד המודיעין הישראלי לא חזה תרחיש זה. בוועדת החקירה של השופט אגרנט לכשלי המלחמה, העיד אלוף פיקוד הדרום 'גורודיש', שנכנס לנעליו של אריק שרון רק שלושה חודשים קודם לכן שממשלת ישראל לא ציפתה לפחות שנתיים למלחמה יזומה על ידי מצרים, ואף תמכה בקיצור השירות הצבאי. דברי אלוף פיקוד הדרום: "אנחנו קיבלנו מידע שמצרים עורכת תרגיל עד השביעי באוקטובר, וייחסנו את כל התנועות לתרגיל, כולל הזזת ציוד לצליחת התעלה מכיוון קהיר. בעקבות התרגיל המצרים היו בכוננות עליונה בשבוע הראשון של אוקטובר. ראינו שהחיילים המצרים הולכים בלי קסדות ונשק, בניגוד למצבי כוננות בעבר ממלחמת ההתשה…העלנו מעט את הכוננות במוצבי התעלה, לא כי חשבנו שתהיה מלחמה אלא כדי להיות ערניים".

תרחישים ומועדים בגזרה הדרומית בסיני:

6 באוקטובר – יום שבת: בשעה 14.05 בצהרים פתחו כוחות מצרים וסורים במתקפה מסיבית וכבדה לאורך כל קווי החזית. בו בזמן החלה התקפה אווירית וירי של טילים בליסטיים מסוג פרוג 7. טנקים מצריים טיפסו על הרמפות שממערב לתעלה וירו בכינון ישיר על המוצבים והתעוזים הישראליים. באמצעי צליחה וגישור כבד הצליחו המצרים לצלוח את התעלה במוקדים רבים, תפסו ראשי חוף והחלו להניח גשרים. סוללות העפר הישראליות שנועדו להגן על החיילים פוררו באמצעות סילוני מים שירו תותחי מים.

בכוח הצליחה המצרי השתתפו חוליות ציידי טנקים שארבו לשריון הישראלי שחש לעזרת המעוזים, והשמידו את מרבית טנקי הפלוגה שנעה בגזרה הצפונית. בגזרה המרכזית נלחם גדוד 182 ובדרומית גדוד 52. הפקודה שניתנה הייתה להמשיך את הלחימה על קו המים בטרם פינוי המעוזים, דבר שגרם לאובדן רב. בסוף היום הראשון ללחימה שלטו כוחות מצריים ברוב המעוזים, כבשו את אזור תעלת סואץ והמשיכו בתנועתם מזרחה. המצרים הטיסו במסוקים כוחות קומנדו לעורף חיילי צה"ל בסיני ובמפרץ. כ-20 מסוקים הופלו ומרבית הכוחות הפולשים הושמדו.

7 באוקטובר – יום א': המצרים המשיכו להזרים כוחות רבים שכללו גם טנקים וארטילריה, דרך 13 ראש גשר, וביססו את אחיזתם ממזרח לתעל סואץ. המצרים התפנו להתקפות על המעוזים, ורבים מהם נפלו לידם. לוחמי המעוזים דיווחו למפקדות בקשר נתונים חשובים על ניהול הקרב. חלקם לחמו בגבורה, אולם לא עלה בידם לעצור את ההסתערות. המצרים אחזו ברצועה ברוחב שלושה קילומטרים ויותר מזרחה מן התעלה ומנעו את חילוץ הלוחמים הישראלים. אוגדה 252 סבלה מאבדות רבות, וניצבה ביומה השני של המלחמה עם מאה טנקים בלבד.

יום זה היה קשה במיוחד. בצפון סיני לחמה חטיבתו של גבי עמיר בסיוע כוח בפיקודו של סא"ל יעקב לפידות, שלחם מבלוזה לכיוון צפון בדרך בודפשט. בגזרה המרכזית לחמה חטיבה 14 לבדה כשהיא מתוגברת בכוח נוסף מגדוד 79. המצב בגזרה זו החמיר והמצרים הספיקו לפרוס עשרה גשרי מעבר על תעלת סואץ. בגזרה הדרומית לחמה אוגדה 252 עם שלושים טנקים בלבד מחטיבת 401. במשך היום המשיכו להילחם נגד המצרים שחצו את התעלה מדרום לאגם המר.

לקראת ערב הצליחו המצרים להעביר כ-400 טנקים נוספים דרך הגשרים, דיוויזיות חיל רגלים, נשק נגד טנקים, כוחות ארטילריה ואספקה לוגיסטית. בשעות אלו נערכו כוחות המילואים של צה"ל בכביש הרוחב. מול הכוח המצרי הצולח עמדו כעת שלוש אוגדות ערוכות, המצוידות ב-500 טנקים ישראליים. כוח זה היה המניע המרכזי לעבור למחרת בבוקר למתקפת נגד.

בה בעת כוחות מהארמייה המצרית השלישית נעו דרומה לעבר ראס-סודן, וכוחות קומנדו פעלו בדרום סיני. עם ערב הנחיתו המצרים כוחות נוספים. אנשי המרחב התארגנו וקודמו לעבר אבו-רודס וחוף המפרץ. פונו האזרחים מאבו-רודס, וכוחות מחטיבת הצנחנים נשלחה לראס-סודן כדי לפעול נגד כוחות הקומנדו המצרים. הקרבות והמרדפים במרחב שלמה נמשכו כל ימי המלחמה.

במהלך היום החלו להגיע אוגדות המילואים לאזורי הקרבות; אוגדה 162 של אברם אדן (ברן) הופנתה לגזרה הצפונית, אוגדה 143 של אריק שרון הוקצתה לגזרה המרכזית והכוחות שנותרו מאוגדת סיני המותשת הופנו לגזרה הדרומית. אלוף הפיקוד גורודיש הציע לרמטכ"ל לצאת עם כוחות המילואים החדשים להתקפה שתכלול את צליחת תעלת סואץ, אולם התבקש בשלב זה להתמקד בהגנת הקו בלבד.

בישיבה אצל ראש הממשלה הציג הרמטכ"ל את האפשרויות להמשכה של המערכה בסיני, ובהן: הערכות בקו ההגנה החדש ומניעת פריצתו, צליחת התעלה או הערכות בקו שממנו יתאפשר תוך זמן קצר לצאת להתקפת נגד. בדיון והערכת מצב שהתקיים לאחר חצות במפקדת פיקוד דרום, בנוכחות: הרמטכ"ל, אלוף הפיקוד, מפקדי האוגדות ויצחק רבין שסייע לרמטכ"ל, הוחלט לצאת עם בוקר להתקפת הנגד על ראשי הגשר המצריים לפני שאלה יתארגנו. הרמטכ"ל הנחה שאין להתקרב לתעלת סואץ בגלל כוחות חיל הרגלים הגדולים שמצויים שם. הגישה לתעלה תבוצע רק לאחר החלשות המצרים, וחצייתה לצד המערבי רק במקרה של התרסקות האויב.

הרעיון של הרמטכ"ל בתכנית ההתקפה הואץ בעקבות הכוחות המוגבלים יחסית שהעבירו המצרים לגדה המזרחית. ראשיתה של התכנית דנה בעצירת תנופת ההתקפה המצרית והשמדת כוחותיהם בגזרת הארמייה השנייה בגדה המזרחית, לאחר מכן להשתלט על קטע מוגבל בקצה הדרומי של הגזרה שיוכל לשמש בסיס לצליחה לגדה המערבית. על פי התכנית, האוגדות של ברן (162) ושרון (143) היו צריכות לפעול במדורג ולא בו זמנית.

8 באוקטובר – יום ב': המצרים המשיכו לבסס את אחיזתם וכוחות חיל רגלים עסקו במיקוש השטח, התחפרות והתבצרות מואצת. למצרים היו 600 טנקים שהועברו לגדה המזרחית, ואילו לצה"ל היו 500 טנקים בלבד. בשעה 4:30 בבוקר קיבל האלוף אדן, מפקד אוגדה 162, אישור לפתוח בהתקפת הנגד. האוגדה נפרסה על כביש הרוחב בלוזה-טסה, והמידע המודיעיני שעמד לרשותם על הפריסה המצרית היה חלקי בלבד. נאמר לאוגדונר להתרחק, מקו תעלת סואץ ומהרמפות המצריות הגבוהות בגדה המערבית, שלושה קילומטרים לפחות, למניעת פגיעות מירי נגד טנקים.

חטיבות אוגדה 162 פתחו עם בוקר במתקפה על ראשי הגשר של הארמייה המצרית השנייה בגזרות הצפונית והמרכזית של תעלת סואץ. בעיצומה של התקפת הנגד נדרש האלוף אדן להשתלט על שלושה גשרים מצריים: באיסמעיליה, בפירדאן ומצפון לאי אל-בלאח. היה זה שינוי מהתכנית המקורית והתברר כי לא התבסס על מידע מודיעיני עדכני. משבוסס להגיע הסיוע האווירי התקדמו כוחות מערבה, וחלק מהגדודים נקלעו למלכודת אש בתוך פרק זמן קצר מכל הכיוונים. אש מכל הסוגים – טילים נגד טנקים, טנקי שריון וארטילריה. רק לקראת הצהרים התברר לאדן כי חטיבותיו אינן מתקדמות בהתאם לתכנית וכי התרחקו מכוחות האויב.

בצהרים חידש בשנית האלוף אדן את התקפתו. הפקודה שניתנה לחטיבה 217 הייתה לנוע במהירות לעבר הגשר המצרי באזור הפירדאן ולהתפרס במערב תעלת סואץ. גם בהתקפה השנייה לא היה גיבוי אווירי ומהר מאוד הבינו כי נכנסו בלא מודע אל לב ליבו של מערך מצרי ולמלכודת אש הרסנית. המתקפה הייתה בבחינת כישלון צבאי, כאשר 72 טנקים נפגעו וחיילים מגדודו של סא"ל אסף יגורי והוא עצמו, נלכדו על כוחות מצרים ונלקחו לשבי.

המתקפה נכשלה, קו החזית התייצב כעשרה קילומטרים מזרחית לתעלת סואץ, ולהערכת מומחים זו הייתה המכה הקשה והכואבת ביותר שספג הצבא במלחמה כולה. טובי הלוחמים והמפקדים לא הצליחו להביס את המצרים משטח סיני. בנוסף, התגלו חיכוכים מביכים בין המפקדים הבכירים, שהמשיכו להדהד זמן רב לאחר תום הקרבות.

אוגדה 143 של שרון הונחתה בבוקר לנוע בציר הרוחב דרומה, לעבר אזור סואץ ולתקוף מדרום צפונה באור יום את הארמייה השלישית. אריק שרון שהבחין בחושיו המיומנים כי אוגדה 162 נכשלה במשימתה, ביקש מגורודיש למנוע את הירידה דרומה, אך ציית להוראת אלוף פיקוד דרום ויצא למשימתו. חטיבה 421 של אל"מ חיים ארז פנתה אל ציר המיתלה, וחטיבה 14 של אל"מ אמנון רשף החלה לנוע אל עבר הגידי. ביום זה האלוף שרון דרש לצלוח את תעלת סואץ אך האלוף גונן סבר שאין העיתוי מתאים לכך.

אחר הצהריים, כשהובהר גודל הכישלון בגזרה המרכזית, הוחזרה אוגדה 143 לייעודה המקורי בניסיון לסייע לאוגדה 162 של 'ברן'. אוגדת שרון לחמה בשריון המצרי דרומית לאוגדת 'ברן' והדפה את המתקפה המצרית. גם בגזרות המלחמה האחרות נערכו באותו יום קרבות שריון. אוגדה 252 של אלברט מנדלר ניהלה קרבות בגזרה הדרומית, וכוחותיו של קלמן מגן פגעו בכמה עשרות טנקים מצרים בגזרה הצפונית. בערב הוכח כי המצרים הצליחו להתגבר על התקפת הנגד הישראלית, הרחיבו את ראשי הגשר עד למרחק של כ-10 קילומטרים מהתעלה ונערכו עם 750 טנקים בגדה המזרחית.

9 באוקטובר – יום ג: המצרים ביססו את ראשי הגשר שלהם וניסו להרחיב את אחיזתם באמצעות כוחות חיל רגלים ושריון, תוך הפעלת סיוע ארטילרי רב והפעלת מערכות נגד מטוסים. הם העבירו דלק ומים לצרכי לוגיסטיקה לאורך התעלה, הקימו מגננים לנ"ט ומיקוש נרחב. על כוחות צה"ל הוטל לבלום את המצרים ולמנוע שחיקת כוחות. מהלכים אלו נועדו לצבירת כוחות לקראת מבצע צליחת התעלה.

זירת הלחימה חולקה בין האוגדות: אוגדה 252 חלשה על הציר הצפוני, מהים התיכון ועד מזרחית למעוז קנטרה ומילנו. ביום זה נכשל ניסיון החבירה עם מוצב בודפשט לאחר הסתערות עקרה על עמדות קומנדו מצריות; אוגדה 162 חלשה מגזרת אוגדת מגן ועד הכביש המרכזי שכונה 'ציר טליטמן'; אוגדה 143 חלשה מציר טליטמן ועד לדרום האגם המר הגדול. שרון נדרש לשמש כעתודה פיקודית ולהימנע מכל יוזמה התקפית, אולם כוחות מחטיבה 421 של חיים ארז ניסו לחזור לעמדותיהם מיום הקודם ושילמו בדמים.

חיילי מעוז פורקן, ששמעו על נפילת מעוז חיזיון, החליטו להיחלץ בכוחות עצמם בחסות הירח המלא. הם נעו בין הכוחות המצרים לעבר כוחות צה"ל. כוח מחטיבה 14 פרץ דרך חטיבה 421, שתקפה את מוצב חמוטל באותה העת, וחבר עם כ-30 מחיילי המעוז ב-10:00 בבוקר. החילוץ נעשה בתיאום עם שרון מפקד האוגדה, ואמנון רשף המח"ט שעמד בראש כוח החילוץ, שהורכב משלושה טנקים וארבעה נגמ"שים. בפעולת החילוץ היו שני נעדרים ומספר פצועים. בסיכום יום הלחימה, שהתנהלה לכל רוחב החזית, נפגעו 80 מתוך 400 הטנקים הישראלים בסיני.

10 באוקטובר – יום ד: בגזרת אוגדה 162 של 'ברן' ניסו המצרים לחדש את התקיפה, ולהשתלט על דרך החת"ם והמתחמים השולטים על מערב סיני. חילופי האש לא הופסקו, ולמצרים נגרמו ביום זה אבדות רבות. כוח מחטיבת 421 של אוגדת שרון נשלח לתקוף את רכס חמוטל שממערב לטסה, ולחפש בטנקים הישראלים השרופים את חללי צה"ל מהקרבות של יום הקודם. הכוח ספג מטח טילים ומספר טנקים נפגעו.

בלילה פשט כוח רגלי מוטס לג'בל עתקה בחוף המערבי של תעלת סואץ. הכוח הפתיע את המצרים ופגע בחיילים רבים בכביש סואץ-קהיר, וכן בתחנת מכ"ם ובציוד אלקטרוני. בגזרת הארמייה השלישית נמשכה זרימת כוחות מצריים רבים מזרחה, והיוו איום של ממש על אוגדה 252 בפיקודו של אברהם מנדלר. בעורף האוגדות הוקמה אוגדה חמישית בפיקודו של ראש מה"ד מנחם מרון. האוגדה תוכננה להקמת קו הגנה שני, במידה וצה"ל היה נזקק להגנה במעברים.

לאחר כישלון ההתקפה הישראלית בסיני, ב-8 באוקטובר, החליט הרמטכ"ל למנות את רא"ל (מיל) חיים בר-לב לפקד על החזית המצרית. המינוי נעשה בעקבות המחלוקות שהתגלעו בין מפקדי הגזרות ואלוף הפיקוד. מתוך אירועי ה-9 באוקטובר למד הרמטכ"ל 'דדו' כי אריק שרון לוחץ לצלוח את תעלת סואץ בניגוד לתכנון של אלוף הפיקוד, ולכן קיבל את אישורו של שר הביטחון במינוי של מפקד חזית בעל סמכויות מיוחדות לשדרוג הפיקוד והשליטה בחזית מורכבת זו..

11 באוקטובר – יום ה: המצרים ריכזו את המאמץ הרב שלהם בגזרות המרכזית והדרומית של תעלת סואץ. בגזרת אוגדה 252 הצליחו המצרים להתקדם מזרחה ותפוס מאחז נוסף. בקרב שהתפתח עם כוחות קומנדו מצריים נפגעו חיילי צה"ל רבים. חטיבות אוגדה 143 המשיכו להחזיק בקו הקדמי, וביום זה היו תקריות בודדות בלבד. עיקר התכתשויות השריון התרחשו עם אוגדה 162. המצרים, בכוחות אוויר וטנקי T-62 מתקדמים, ניסו לקדם כוחות. האוגדה הדפה את התוקפים במחיר גבוה של אבדות ונזקים.

חיל האוויר הישראלי ביצע ביום זה מעל לשישים גיחות תקיפה, נגד ריכוזי שריון שאיימו לנוע לדרום הגזרה במזרח התעלה וכן באזור איסמעיליה וקנטרה. המצרים התמקדו בהגנת השמים שלהם ב-368 גיחות של מטוסי קרב, מול 32 גיחות תקיפה על חילות היבשה הישראלים הסיני. המצרים איבדו בקרבות האוויר: שבעה מטוסי מיג 21, 7 סוחוי ושלושה מסוקים.

12 באוקטובר – יום ו: חיל האוויר הישראלי תקף ריכוזי שריון מצריים וכוחות שנערכו לפריצה לכיוון ראס-סודר. הפצצות שיבשו את ההערכות המצרית לתקיפה ולשתק חמש סוללות קרקע-אוויר. ביום זה יצאו מטוסי ישראל ל-150 גיחות תקיפה ולמאה גיחות פטרול ומודיעין. צה"ל איבד מסוק אחד, ולמצרים הופלו ארבעה מטוסים.

המצרים המשיכו להתבסס ממזרח לתעלת סואץ ולפגוע במערכי ההגנה של צה"ל. באוגדה 252 התגלתה חדירה של כוח חיל רגלים מצרי צפונית לצומת המיתלה. גדוד מחטיבה 401 שבפיקוד אל"מ דן שומרון יצא לכיוון הכוח המצרי והדפו. באוגדה 162 נהדפו שתי התקפות מצריות, וביתר הגזרות נשמר שקט מתוח.

ככל שחלפו ימי העימות נטה הפיקוד הדרומי ב'דבלה' לצלוח את תעלת סואץ בגזרת מוצב 'מצמד'. התכנית הובאה להחלטת ראש הממשלה, שר הביטחון, השרים אלון וגלילי ונציגי המטה הכללי. שר הביטחון והרמטכ"ל צידדו בתכנית, בניגוד לדעת סגן הרמטכ"ל, האלוף ישראל טל, שסבר שצליחה בשטח רווי אויב תחייב הבקעה מקיזת דם.

ההחלטה להיכנס לקרב המכריע של המלחמה בסיני לא היתה פשוטה. המצרים החזיקו היטב בשטחים שנכבשו לאורך התעלה, ואילו צה"ל לאחר עמידה בתשעה ימי לחימה מתישים נותר עם מלאי תחמושת וחלפים מצומצמים. לכך יש להוסיף את מגבלת ציוד הצליחה שנותר עדיין מרוחק מזירת המערכה. הרמטכ"ל סייר בקו החזית, שוחח עם החיילים והתרשם כי הגייסות ערוכים לקבל את פני ההתקפה המצרית.

13 באוקטובר – יום שבת: עם בוקר פתחו המצרים בהתקפה לעבר כוחות אוגדה 252 בצומת הגידי בהשתתפות כוחות רבים. מטרתם הייתה להעמיק את אחיזתם ממזרח לתעלה, אך בזכות ניהול אש נכון ושילוב כוחות האוגדה נכשלה ההתקפה. בצהרי היום נהרג מפקד האוגדה, אלברט מנדלר, מפגיעה ישירה בנגמ"ש שלו. הידיעה התקבלה בתדהמה גדולה. קלמן מגן החליפו, והפיקוד על כוח 'נמר' בצפון התעלה הועבר לתת- אלוף ששון יצחק.

חיל האוויר הישראלי תקף כוחות שריון וכלי רכב מצריים במרכז התעלה ובדרומה. כמו כן הוא תקף את כוחות חיל הרגלים המצריים ממערב למיתלה ואת הכוחות ליד פורט-סעיד. בשעות הבוקר המאוחרות נכנע מעוז המזח לאחר עמידה בגבורה במשך שמונה ימים. היה זה אחרון המעוזים שנפל, לאחר שחמישה מלוחמיו נהרגו ועשרים ואחד מחייליו נפצעו.

תחילה היו אמורות הארמיות השנייה והשלישית המצריות לתקוף ביום זה ולכבוש את כל מערב סיני עד לקו טסה-ביר גפגפה-מיצרי הגידי והמתלה, ולהשמיד את כוחות צה"ל בגזרה. הרמטכ"ל המצרי שאזלי התנגד למתקפה עקב הקושי לרכז את כוחותיהם ממזרח לתעלה. אולם דעתם של הנשיא סאדאת ושל שר המלחמה איסמעיל עלי גברו על נימוקי הרמטכ"ל, והמתקפה הגדולה נדחתה למחרת.

14 באוקטובר – יום א: ביום זה חלה התפנית המיוחלת. במהלך הימים שחלפו הכניסו המצרים כאלף טנקים למזרח תעלת סואץ, וכוחות צה"ל נערכו לקראתם. העמדות הישראליות נערכו מראש בעמדות שולטות, לאחר תגבור הכוחות בצוותים חדשים והחזרת טנקים פגועים לפעילות מבצעית. המטרה היתה לשבור את התקיפה המצרית, להסב להם אבדות רבות ככל האפשר ולצלוח את התעלה מערבה אל עבר קהיר.

המתקפה המצרית החלה בשעה 6:30 בבוקר לאורך כל קו העימות, ובגזרה הצפונית תקפו מטוסים מצריים את בלוזה. המאמץ הישראלי התמקד בהדיפת ההתקפה המצרית. החטיבות המצריות יצאו ממטריית ההגנה האווירית שלהם והפכו ליעד קל להשמדה על ידי מטוסנו. המצרים ספגו אבדות כבדות ומתקפתם נבלמה בכל הגזרות. יום זה היה המוצלח ביותר לכוחות צה"ל, והבשילו התנאים לצליחת תעלת סואץ ומעבר למתקפה. אבדותינו היו מזעריות ואילו המצרים איבדו ב-14 באוקטובר (הארור מבחינתם) מעל 250 טנקים.

בהתקפה המצרית שולבו טנקים, טילים וכוחות חיל רגלים. כוחות אוגדה 143 של שרון נפרשו על הגבעות שחלשו על המרחב. הדיוויזיה המשוריינת ה-21, עם שתי חטיבות טנקים, יצאה מאזור 'החווה הסינית' תחת מסך עשן ואבק לעבר אוגדת שרון. חטיבה מצרית אחת תקפה באזור חמוטל את חטיבה 421 של חיים ארז, וחטיבה מצרית שנייה תקפה באזור תעוז חמדיה ותעוז מכשיר את חטיבה 14 של אמנון רשף. זה היה אחד מקרבות השריון בשריון הגדולים ביותר בתולדות צה"ל. כמאה טנקים מצריים הושמדו ולכוחותינו נגרמו אבדות מועטות.

טנקים של חטיבה 3 המצרית נעו משעות הבוקר בתוך וואדי 'מבעוק' בחסות הפגזה ארטילרית. לעמדות שמצפון לוואדי הגיעו פלוגות מחטיבה 401 של דן שומרון, והחלו לכתוש עם כוח החרמ"ש מחטיבה 875 של אריה בירו את חלקו הקדמי של הטור המצרי. לחיל האוויר הישראלי נותר רק להשמיד את יתרת הכוחות המצריים, ובכללם את טנקי חטיבה 22 ושרידי החטיבה הממוכנת 1.

בשעה 8:00 בבוקר הסתער כוח מצרי נוסף מהארמיה השלישית לעבר מעבר הגידי. שתי התקפות על המעבר נכשלו, ובצהרים ניתנה פקודה לכל ארבעת הכוחות המצריים לסגת אל ראשי הגשר בסואץ. כוח האוגדה המוקטנת 'נמר' של ששון יצחקי, הדף את המצרים בשתי התקפות נגד והשמיד כ-40 טנקים. יום הלחימה הזה עלה למצרים באובדן של 250 טנקים, יותר מכל ימי המלחמה עד כה.

15 באוקטובר – יום ב: בערב קודם לכן, בשעה 22:40, נערכה בפיקוד קבוצת הפקודות למבצע 'אבירי לב'. כאתר צליחת תעלת סואץ נקבע שטח מעוז מצמד באזור דוור-סואר, שהיה בתפר שבין הארמיה המצרית השנייה לבין הארמיה השלישית. על אוגדה 143 של שרון הוטלה משימת הצליחה וייצוב ראש הגשר בגדה המערבית. לאחר מכן, אוגדה 162 היתה אמורה לעבור על הגשרים, לנוע דרומה, לחסל סוללות טילים, לתפוס שדות תעופה ולנתק מעופה את הארמיה השלישית.

מאוחר בלילה החלה הגלישה מן הסוללה במזרח התעלה אל המים, אולם רק למחרת, בשעה 01:25 לפנות בוקר, הצליחה חטיבת הצנחנים בפיקודו של אל"מ דני מט לחצות את תעלת סואץ בסירות גומי, ולתפוס את ראש הגשר בגדה המערבית ללא התנגדות מצרית של ממש. הצנחנים החלו לפגוע בכלי רכב ובחיילים מצרים רבים, עד שראשוני הטנקים החלו באמצעות הדוברות לחצות את התעלה ותגברו את הכוח של אריק שרון. כל אותה העת ניסו המצרים לתקוף את ראש החץ, אך הדבר לא עלה בידם.

חטיבה 421 של חיים ארז היתה אחראית לגרור ולאבטח את הדוברות בציר עכביש ואת גשר הגלילים של 'לסקוב' בציר טרטור. אליה צורפו יחידות גישור וכוח מסיירת שקד. החטיבה יועדה גם לפגוע בבסיסי טילי קרקע-אוויר ולהרחיב את ראש הגשר בתעלה. תנועת חלקי הגשרים לתעלה עברו בחלקם בפאתי מערכים מצריים המצוידים בנשק התקפי רב.

חטיבה 14 של אמנון רשף, נשאה בעיקר הנטל של לחימה חזיתית להרחבת מסדרון התנועה בהצלחה מוגבלת. היא הצליחה לרתק את המצרים אך לא לכבוש את שטחיהם. ריתוק המצרים אפשר לחטיבה 421 של חיים ארז להגיע לגדת התעלה באזור הצליחה ולהעביר גדוד טנקים בפיקודו של סא"ל גיורא לב. במהלך הפריצה אל לב המערך המצרי, עבר גדודו של סא"ל עמרם מצנע את צומת טרטור-לקסיקון, התפרס ונע לכיוון צפון-מערב לאזור שמצפון 'לחווה הסינית'. להפתעתם הם נקלעו בין הדרגים המנהלתיים של שתי הדיוויזיות המצריות. הכוח הישראלי ספג נפגעים, התגבר על ההתנגדות והגיע לציר אושה.

16 באוקטובר – יום ג: "יום ההכרעה". סגן אלי כהן, מפלוגת ההנדסה של הצנחנים היה הראשון שכף רגלו דרכה על אדמת אפריקה המצרית. הכוח הכין את החוף המערבי של התעלה לנחיתה, וכוח צנחנים בפיקודו של סא"ל דן זיו החלו לצלוח את התעלה. קריאת הקוד שהושמעה במכשירי הקשר "אקופולו", על ההצלחה במעבר למצרים, פרקה מתח רב מהרמטכ"ל ומסגל הפיקוד הבכיר. הצנחנים מחטיבה 247 של דני מט, שחצו את התעלה, נערכו לפשיטה על סוללות הטילים ופתיחת השמים להשגת עליונות אווירית למטוסי חיל האוויר.

התמסחים היו הראשונים שהגיעו לתעלה, ובשעה 06:55 נחת על החוף המערבי הטנק הישראלי הראשון. גדוד הטנקים, בשיתוף הצנחנים, יצא לפשיטה ממערב לחיץ החקלאי. בדרכו השמיד מפקדות של כוחות מצריים עורפיים וארבעה בסיסי טילים נגד מטוסים. מערך הפיקוד המצרי עדיין לא קלט את משמעות צליחת התעלה על ידי כוחות צה"ל, והמשיך במהלך היום לרכז את מאמציו ממזרח לתעלת סואץ, ללא מאמץ של ממש לחסום את המסדרון אל אזור הצליחה.

גולדה מאיר, ראש הממשלה, התייצבה לראשונה מתחילת הקרבות בפני הכנסת ודווחה על המהפך בזירת הקרבות – ממצב של מגננה בשתי חזיתות בהפתעה מוחלטת, למתקפה של צה"ל מעבר לקווי הפסקת האש של שנת 1967. היא בחרה לסיים את נאומה בדברי שבח על תכונות חיילי ומפקדי הצבא הישראלי: "לחימה כזו אפשר להבין רק אם זוכרים את טבעו ותכונותיו של הנוער שלנו, רק אם מבינים שאנשינו מודעים לשליחותם בהיסטוריה היהודית כממשיכי מורשת הגבורה של הדורות וכמגנים על ביתם, על נפש יקיריהם ועל קיום עמם ומדינתם".

17 באוקטובר – יום ד: גדוד 890 של סא"ל יצחק מרדכי נשלח למשימת השמדת חוליות ציידי טנקים בצירים 'טרטור' ו'עכביש' המובילים לאזור הצליחה בתעלה. יחד עם יחידות השריון שלחמו לכיבוש המערכים המצריים השולטים, נפתחה לפנות בוקר התקפה לילית משולבת, שכונתה לימים: "הקרב על החווה הסינית". במשימה זו ספגו כוחותינו אבדות רבות, אולם בחיפוי התקפה זו נגררו חלקי הגשר לתעלה ובבוקר החלו בהרכבתו.

היה זה אחד הקרבות הקשים ביותר של הצנחנים במלחמת יום הכיפורים. בשעה 02:45 הגיע הגדוד לתעלת ההשקיה ונתקל באויב מטווח קרוב. הצנחנים נכנסו למארב של דיוויזיה מצרית, שנערכה היטב והכתה בהם ללא רחם. עשרות צנחנים נהרגו בקרב הזה, וגם הפעם היו המפקדים הראשונים להיפגע. במשך כל הלילה נמשך חילוץ הפצועים, אל תלולית חול שכונתה "גבעת הפצועים". לקראת בוקר נמנו במקום עשרות רבות של פצועים. לאובדן הזה נוספה תחושה כבדה של כישלון ואי עמידה במשימה.

המצרים החלו להגיב, בנסותם לנתק את כוחות צה"ל הצולחים משני צידי התעלה. בו בזמן, שולבו: הפצצות אוויריות מצריות, ארטילריה כבדה וירי אינטנסיבי של טילי קרקע-קרקע על אזור הצליחה. שיתוף פעולה מוצלח בין אוגדה 143 לבין אוגדה 162, הביא להשמדת חטיבת השריון המצרי 25, אבטחת בניית הגשרים בתעלה ופגיעה בכוחות המצרים נוספים שניסו למנוע את יכולת מעבר הכוחות הישראליים.

18 באוקטובר – יום ה: ביום זה נערכו קרבות קשים בין כוחות מצריים משולבים בשריון וצנחנים, לבין כוחות מאוגדה 162 של האלוף אדן, באזור החיץ החקלאי. הצנחנים של אל"מ דני מט מח"ט 247, ששולבו בקרבות, פגעו בכוחות חיל רגלים וקומנדו מצריים. אחד ההישגים החשובים באותו היום היה חיסולן של סוללות הטילים נגד מטוסים על ידי אוגדה 162 בסיוע מוחשי של חטיבה 421 של חיים ארז. הדבר אפשר את מתן סיוע חיל האוויר הישראלי לאזור שממערב לתעלה.

19 באוקטובר עד 24 באוקטובר : עד להפסקת האש התרכזה פעילות צה"ל בהעמקת הכיבוש במערב התעלה, הרחבת ראש הגשר משני עבריו והרחק הגשרים שנפרסו אל מחוץ לטווח התותחים. אוגדה 162 של האלוף אדן פנתה דרומה לעבר ג'בל ג'ניפה וכתרה את הארמיה המצרית השלישית, אוגדה 252 של האלוף קלמן מגן נעה מערבה לכיוון קהיר, ואוגדה 143 של האלוף שרון המשיכה להרחיב את ראש הגשר צפונה אל עבר איסמעילייה.

פריצת הכוחות הישראלים על עבר מרחב העורף המצרי, האיץ את דבר הצורך בהפסקת אש. ביומיים של שיחות אינטנסיביות בין ארה"ב וברית המועצות, הסכימו המעצמות לכפות הפסקת אש על הצדדים מיידית. מועצת הביטחון של האו"ם פרסמה את החלטה 338, ולפיה תופסק האש מיד במזרח התיכון, ומדינות ערב וישראל יחלו בשיחות שלום בחסות סובייטית ואמריקאית. בשעות האחרונות שלפני כניסת הפסקת האש, ב-22 באוקטובר, המשיכו כוחות צה"ל לשפר את ההישגים והתקדמו בציר סואץ-קהיר עד לקילומטר ה-101 מהבירה המצרית.

ההיתקלויות עם יחידות מהצבא המצרי לא פסקו גם לאחר מועד הפסקת האש, והממשלה אישרה לצה"ל להשלים את משימותיו. אוגדת שרון כבשה את פאתי איסמעילייה, ושתי האוגדות הנוספות השלימו את כיתור הארמיה השלישית. ב-24 באוקטובר פעלה אוגדה 162 של ברן בעיר סואץ, אולם הכוחות נתקלו בהתנגדות בלתי צפויה שהסבה עשרות נפגעים לכוחותינו ביומה האחרון של המלחמה.

תרחישים ומועדים בגזרה הצפונית ברמת הגולן:

6 באוקטובר – יום שבת: ההתקפה הסורית הראשונה נפתחה בשעה 13:55, בהפגזה ארטילרית כבדה, מסוללות תותחים ומטוסי קרב סוריים, על מפקדות ומתקנים צבאיים ברמת הגולן. במהלך שנמשך חמש דקות בלבד מוטחים 25,000 פגזים משמונה מאות קני ארטילריה ומרעידים את בזלת הגולן. התכנית הסורית, בשלב הראשון של הלחימה, נועדה להכשיר את המעברים על התעלות נגד טנקים, להבקיע את קו ההגנה של כוחות צה"ל ברמת הגולן, לכבוש את המוצבים הקדמיים לרוחב הגבול, להכשיר רצועת ביטחון מעבר לקו הסגול, לכבוש את מוצב החרמון ולהנחית כוחות קומנדו לשליטה על גשרי הירדן.

חטיבות הרגלים הסוריות חדרו, בחיפוי אש ארטילרית, לגזרת – מוצב 116; ציר הנפט; תל עכשה ושעף א-סנדיאן מצפון ומדרום למוצב 111; ובאזור מוצב 112 בין רפיד וכודנה. לאחר שחצו את התעלות העמוקות נגד טנקים, התמקדו הסורים בפינוי שדות המוקשים ובניסיונות להתקדם מערבה. המוצבים הישראלים לאורך הקו הסגול וגדודי הטנקים המועטים שתגברו אותם הופגזו והותקפו. קרבות עיקשים ניהלו בכוחות הסורים, אולם פגיעה בחלק מהטנקים שלנו והעדר תחמושת מנעו את סתימת הפרצות, וחלק מהמוצבים נותקו מכוחות צה"ל האחרים.

הכוחות שנערכו להגן על הגולן כללו שני גדודי חיל רגלים במוצבי הקו מהחטיבה המרחבית בפיקודו של אל"מ צבי בר, ושתי חטיבות שריון עם 177 טנקים בלבד. כוחות אלו הצליחו לבלום את המתקפה הסורית הראשונה ולהשמיד אמצעי גישור וטנקים רבים. אולם, בכל זאת הצליחו חיילי רגלים סורים לחדור ולהגיע למבואות קוניטרה. כבר בשעה הראשונה למלחמה נפל מוצב החרמון הישראלי. עשרות חיילי קומנדו סוריים שהונחתו משלושה מסוקים, הפתיעו את חיילי בסיס המודיעין, ולאחר קרב קצר הכניעו אותם. חיילנו נלקחו בשבי, וציוד אלקטרוני משוכלל הועבר לסוריה.

בשעות הערב המוקדמות החלה ההתקפה הסורית השנייה, בפתחת קוניטרה ובאזור צומת רפיד שבדרום רמת הגולן. הסורים הצטיידו באמצעים לראיית לילה וניצלו את יתרונם על פני כוחות צה"ל. חטיבה 7 בפיקודו של אל"מ אביגדור בן-גל (יאנוש), הצליחה לבלום את שתי החטיבות הסוריות ב'עמק הבכא', שבין הר חרמונית ורכס הבוסטר. פלוגה נוספת השמידה טנקים סורים רבים מדרום לעיר קוניטרה. חטיבה 188 בפיקודו של אל"מ יצחק בן-שוהם קיבלה אחריות על הגזרה הדרומית. בקרבות קשים ובמסגרות קטנות והולכות הצליחו הטנקים להשהות את התקדמות הסורים, לאחר שספגו הפגזות קשות ופגיעות רבות.

בשעה 23:00 התמוטט קו ההגנה בגזרה הדרומית, וכוחות סורים גדולים החלו להתקדם מצומת רפיד אל הכפר חושנייה בכיוון צפון מערבי, ואל תל סאקי ורמת מגשימים שבדרום מערב. בשעה הזאת נותרו פזורים לאורך כל הגזרה כ-30 טנקים בלבד, חסרי תחמושת מספקת וללא עתודה נוספת. במהלך הלילה נכנסו לזירה מעט כוחות ישראלים נוספים, ובהם שני הטנקים של צביקה גרינגולד 'כוח צביקה' שנעו כדי לחסום את ציר הנפט ופגעו בטנקים סורים רבים. לאחר חצות עבר החפ"ק הפיקודי מנפח להר כנען, והפיקוד על רמת הגולן הועבר לתא"ל רפאל איתן – מפקד אוגדה 36.

7 באוקטובר – יום א: לפנות בוקר פונה כל דרום הגולן מישראלים, ובכללם המוצבים וישובי האזור. הסורים החדירו בלילה את דיוויזיית השריון הראשונה והעמיקו את אחיזתם במרכז הרמה ובדרומה. הכוחות הסורים הגיעו לקצביה ולרמת מגשימים בדרום, ולהר יוסיפון וחושנייה במרכז. בה בעת לנסות לכבוש את מפקדת אוגדה 36 בנפח, ואף הצליחו להגיע עד הכפרים דהלמיה ואינדיאנה הסמוכים לנפח.

הסורים נעו אל כיוון הכנרת בשלושה צירים: ציר יהודיה המגיע אל גשר אריק מצפון לכנרת, ציר מעלה גמלה וציר אל-על. בציר מעלה גמלה הגיעו הסורים עד לשבעה קילומטרים בלבד מדרום הכנרת, לאחר שעקפו את מוצבי צה"ל בדרום הרמה. חיילי מוצב 116, תל סאקי ותל פרס – נותקו מיתר כוחותינו, והצליחו להיסוג מערבה בלילה ולמחרת בבוקר. בשעות הבוקר אזור פתחת כודנה נפרץ לחלוטין והסורים נעו בו באין מפריע. את חיילי מוצב 116 לא ניתן היה לחלץ והם נותרו מכותרים בעת מעבר הסורים סביבם.

מטוסי חיל האוויר הצליחו לשבש ולרתק את התקדמות טורי השריון הסורי, בעשרות גיחות תקיפה, תוך התעלמות מסכנת סוללות טילי הקרקע-אוויר הסוריות. חטיבת השריון 188 בפיקודו של יצחק בן-שוהם ניהלה קרבות עזים מול השריון הסורי במספר רב של היתקלויות והשמידה טנקים רבים. הסורים ניסו לכבוש את נפח, במטרה לנתק את העורק המרכזי מקוניטרה לגשר בנות יעקב ולאפשר את הפגיעה בחטיבה 7 מעורפה. תוך כדי הקרב מול הסורים שניסו להשתלט על צומת נפח ומפקדת האוגדה, התהפך הטנק של בן-שוהם. בקרב הזה נפלו המח"ט, הסמח"ט וקצין האגם החטיבתי. חטיבה 188 ספגה במלחמה בצפון את עיקר הפגיעה, ולאחר נפילת מפקדיה הבכירים היא שבה לפעול רק לאחר שיקום שערך מעל לשבוע.

חטיבות המילואים שגויסו עלו בהקדם האפשרי כדי לתפוס את פתחי הצירים היורדים לכנרת. אל"מ אורי אור מח"ט חטיבת המילואים 679, עם עשרים טנקים בלבד, נשלח על ידי מפקד האוגדה לגזרה שמדרום לקוניטרה, תפס עמדות על הקו הסגול וניהל קרבות אש מוצלחים בשריון הסורי. אוגדה 210 של דן לנר קבלה את האחריות על דרום הגולן. האוגדה פוצלה לכוחות משנה שפעלו בצירים ויעדים שונים. היחידות לחמו בציר הנפט, אזור קצבייה, חושנייה ואל-על. בבוקר החליט הרמטכ"ל להפנות את חטיבת המילואים 146 של משה פלד לצפון, ולשתפה בהתקפת הנגד.

בשעות אחר הצהריים מצב פיקוד הצפון היה בכי רע, עת נודע ליצחק חופי 'חקה' כי חטיבה 188 נכחדה כמעט לחלוטין וכי אין לו כל כוח עתודה שיעצור את הסורים מלנוע אל עבר הגליל. חטיבה 146 עלתה צפונה ופתחה למחרת בהתקפת הנגד בצירים הדרומיים של הרמה לכוון חושנייה ותל פארס. יחד עימה פעלה, במרכז הרמה, גם אוגדה 210 של דן לנר, שדחקה את הסורים מזרחה והשמידה עשרות טנקים.

8 באוקטובר – יום ב: הסורים ניצלו את פני השטח באזור הר יוסיפון, והחלו לתקוף מאינדיאנה צפונה לעבר מחנה נפח. מולם ניצבה חטיבת הטנקים של אורי אור, ובקרב שריון בשריון היא הצליחה להביס את הסורים לכיוון הכפר חושנייה. החטיבה נעה במרחב שמדרום לנפח וכבשה את סינדיאנה ואת הכפר דהלמיה, עד שהופסקה התקפתה ממצוקת מחסור בתחמושת.

זרוע המאמץ של אוגדה 146, שבראשה חטיבה 9 ואחריה חטיבה 205, נעה על ציר אל-על רמת מגשימים. ממערב לה, על כביש מעלה גמלה נע כוח נוסף מחטיבה 4. חטיבה 670 בפיקודו של אל"מ גדעון גורדון נעה באגפה הימיני של אוגדת פלד, על כביש המערכת ליד הקו הסגול, כדי לטהר את השטחים שייתפסו. גדודי החרמ"ש של החטיבות, למעט חטיבת גורדון, הושארו בעמק הירדן כדי לא לחושפם לאש הארטילרית הסורית הכבדה.

בסוף יום הקרבות המתיש, התקדמה אוגדה 146 של מוסה פלד, כלפי צפון-מזרח, בעשרה קילומטרים ויותר. במרחב שמעל רמת מגשימים לחמו טנקי שרמנים מיושנים של כוחותינו מול טנקי T-62 חדשים והשמידו כשישים טנקים סורים. ממזרח למעלה גמלא התקדמה חטיבה 4 ופגעה בעוד 15 טנקי אויב. חטיבה 205 של יוסי פלד איגפה ממערב את תל סאקי וחילצה את החיילים שהיו מנותקים בו מראשית הלחימה. גדודי החטיבה נתקלו באש סורית חזקה ליד תל ג'וחדר שבקצה כביש הנפט, וירו על מרחב זה עד שהאש ממנו נחלשה.

שלושת האוגדות של צה"ל בלמו ביום השלישי ללחימה את התקיפה הסורית, ודחקו את כוחות האויב לתוך כיס דמוי טרפז – בשטח של כ-50 קמ"ר – ממערב לקו הסגול. אוגדה 210 של דן לנר, שמנתה רק את חטיבה 179 של שריג, בלמה את הסורים בציר יהודייה והתקדמה עד לגבעות החולשות על ציר הנפט. בשל מצב זה יזמו הסורים למחרת שתי מתקפות אחרונות בניסיון להשפיע על מהלכי הקרב.

בבוקרו של השמיני באוקטובר היה ניסיון ישראלי ראשון, של חטיבת גולני, לכבוש את מוצב החרמון. היה חשש גדול לחיי החיילים שהסתתרו במחסני ובמחילות מיזוג האוויר שבמוצב, וכן לגורל ציוד המודיעין האלקטרוני. לסורים עמד יתרון הגובה ועובדת היותם מחופרים היטב בעמדות שנבנו מסלעים. המח"ט, אל"מ אמיר דרורי, בסיוע כוח רגלי ניסה לכבוש מחדש את כתף החרמון ולחבור למוצב הישראלי. אולם, נוהל קרב חפוז והיעדר מידע מודיעין מתאים הסב לכוחותינו אבדות רבות ואילץ את דרורי לסגת. רק שבועיים מאוחר יותר, במבצע קינוח, הצליח צה"ל לכבוש מחדש את המוצב הישראלי לאחר שהחיילים הנותרים נפלו בשבי ונלקחו לסוריה.

9 באוקטובר – יום ג: הסורים ניסו לשנות את מהלך הקרב, ופתחו במתקפה נוספת מחושנייה אל עבר מחנה נפח, ובמתקפה שנייה נגד חטיבה 7 של יאנוש בפתחת קוניטרה. כוח סורי פתח בהתקפה רבת עוצמה בגזרה הצפונית, שכללה הפצצת מטוסים על עמדות הטנקים והתותחים והרעשה ארטילרית, בניסיון להבקיע את הדרך לכיוון קיבוץ אל-רום ולפרוץ לעומק הרמה. הסורים הנחיתו במסוקים כוח קומנדו מצפון לנפח וכוח נוסף הגיע ברגל לבוקעתה.

בלילה ספגה חטיבה 7 של בן-גל אבידות של טנקים מירי של גדוד קומנדו סורי, שחדר מצפון לעמק הבכא. בבוקר הונחתה על החטיבה ההתקפה החזקה מכולן. תחת מסך של עשן ואש, ניצבו מול כשלושים טנקים של חטיבה 7 – כוח אדיר סורי, שכלל: 100 טנקים מתקדמים מסוג T-62 מדיוויזיית השריון השלישית, שטרם השתתפה בלחימה, ועוד כשבעים טנקים מדיוויזיה 7. הלחימה התחוללה בעמק שבין רכס הבוסטר לבין החרמונית ברוחב של כשלושה קילומטרים. הסורים התקדמו תוך גרימת אבדות לכוחותינו ונסיגתנו מהשטחים השולטים על העמק.

אביגדור בן-גל, מפקד החטיבה, ריכז את יתרת הטנקים המדוללים וכמעט נטולי תחמושת, תחת פיקודו של מג"ד 77 – סא"ל אביגדור קהלני. באותה העת הצטרפה לחטיבה תגבורת של 11 טנקי מילואים מאוגדת 36. קהלני הוביל את הטנקים לשטחים שולטים על עמק הבכא, מול מוצא וואדי א-שברק, והשמיד טנקים סוריים רבים מטווחים קצרים ביותר. במקביל, פלוגת הסיור החטיבתית לחמה בכוח קומנדו סורי בקרבת הכפר בוקעתא וספגה אבדות רבות. בהמשך חוסל הקומנדו הסורי על ידי חיילי גדוד 12 של גולני, בסיוע פלוגת טנקים מחטיבה 679 של אורי אור.

בבוקר פתחו אוגדה 146 של משה פלד ואוגדה 210 של דן לנר בהתקפה על הכוח הסורי בחושנייה, שאוישה ע"י הדיביזיה המשוריינת הראשונה ודיביזיית הרגלים החמישית. חטיבה 679 עסקה במרבית היום בבלימת ההתקפה הסורית האחרונה לכיוון מחנה נפח, ואחה"צ הועברה לפיקודה של אוגדה 210 להמשך קרבות השריון ממערב לחושנייה. בסיועו של חיל האוויר, נכבשו שטחים ליד צומת רפיד ותל פרס הסמוך לו.

לפנות בוקר החליטו במטכ"ל לשבור את רוח הלחימה הסורי ולאפשר לצה"ל להתפנות למגננה בחזית המצרית. היה גם חשש מהתערערות שווי המשקל שנוצר במידה והירדנים היו מחליטים להצטרף לקרבות. מסיבות אלו החליטו לפגוע בעוצמה בסורים ולהוכיח למנהיגיהם שיש להם עוד מה להפסיד. מטוסינו הפציצו את תחנות הכוח והממסר, מפקדת חיל האוויר, המטכ"ל הסורי, ופגעו בתשתיות כלכליות. באותו יום הופלו 12 מטוסים סוריים, מתוכם שבעה מטוסי מיג-21 ושני מסוקים שעמדו להנחית חיילי קומנדו.

10 באוקטובר – יום ד: כוחות צה"ל דוחקים את הסורים, מחסלים את כיס חושנייה ותוקפים אל מעבר לקו הסגול. כוחות מחטיבת הצנחנים 317 השתלטו על העיירה קוניטרה וטיהרו אותה מחיילים סורים. בבוקר כבשה אוגדה 146 את אתר מפקדת הדיביזיה הסורית הראשונה ואת הכוחות שמסביב לחושנייה. שתי חטיבות מאוגדה 210 דחקו את יתרת הסורים אל מעבר לקו הסגול, ובשטח הותירו הסורים אחריהם מאות טנקים, תותחים, נגמ"שים, משאיות וציוד רב נוסף. בניסיון לנצל את ההצלחה, יצאו כוחות מהאוגדה להתקפה אל מעבר לקו הסגול בניסיון להשתלט על שורת מוצבים סורים, ובראשם תל-קודנה שממזרח לחושנייה.

בשעות הערב התקבלה במטכ"ל החלטה לפתוח בתכנית הפקעה בעומק סוריה ולהוציאה ממעגל הלחימה. בזירה הצפוני חל מפנה, כשנודע שהעיראקים נעים אל עבר החזית, ואף הירדנים שלחו כוח סיוע. הובהר למפקדים הישראלים כי נחוצה הכרעה מהירה, כדי להפנות את הכוחות לזירה הדרומית. התכנית התבססה על הערכה המבצעית, כי עדיף לפעול בשטח נטול הגנה צפופה סורית בדרך לדמשק; בגזרה צרה ככל האפשר; מוגבהת לשליטה; ומאובטחת משמאלה על ידי מורדות החרמון, שמהן לא ניתן להפעיל שריון.

11 באוקטובר – יום ה: מאמץ כוחות צה"ל התמקד בגזרת ג'ובתא אל-חשב מזרחית לברכת רם. גיחות רבות ערכו ביום זה מטוסי חיל האוויר נגד הסורים בגזרת הפריצה. הם תקפו סוללות טילי קרקע-אוויר, סוללות תותחנים, ריכוזי שריון ומפקדות. המטוסים יצאו לתקוף את שדות התעופה בסוריה, כדי למנוע מהרכבת האווירית הרוסית לצייד את הסורים במלאי נוסף של טילים. לאחר פעולת הכנת השטח על ידי מטוסי הקרב החלה ההבקעה היבשתית. בסיומו של יום הקרב סיכמו בפיקוד הצפון כי ההישגים קירבו את הצבא אל יעדי ההכרעה.

בשעה 13:00 החלו כוחות חטיבה 179 של רן שריג לנוע לצומת אחמדייה משני צירי הכביש המוביל מקוניטרה לדמשק. הגדוד ספג אש עזה, ו-18 מתוך 19 הטנקים נפגעו. גדוד שני פרץ לאורך הכביש והגיע לצומת ח'אן ארנבה. ארבעה כוחות מחטיבה 679 של אורי אור תכננו להשמיד את המערך הסורי מעורפו באזור ח'אן ארנבה, להגיע לתל-דהוד ולהתקדם לצומת מעץ. בקרבות העזים נפגעו רבים מלוחמינו.

12 באוקטובר – יום ו: מול כוחות צה"ל נערכו 340 טנקים סוריים, ועוד כ-500 טנקים גוננו על דמשק. במטכ"ל נערכו להגעת חטיבת שריון עיראקית שהייתה כבר בדרכה לדמשק, ושאפו לייצב קו בסעסע עוד בטרם הגעת החטיבה לחזית. בשעות הבוקר התקדם קהלני עם גדודו לאזור מזרעת בית ג'ן. התפתח קרב קשה בטווחים קצרים, שנמשך עד הצהריים. בשעה 14:00 נכבשה בית ג'ן, והמאמץ התרכז בכיבוש תל-שמס.

במהלך היום השקיעו הסורים מאמץ אווירי רב, לתקוף את כוחות היבשה ולנהל קרבות אוויר. ביום זה איבדו הסורים 20 מטוסים, שמחציתם היו מסוג מיג-21. חיל האוויר הישראלי ערך 270 גיחות – לסייע לכוחות הקרקע במזרעת בית ג'ן וכן ממערב לקטנא. ביום זה המשיך חיל האוויר לתקוף את הכוחות העיראקים, את החרמון הסורי, את החרמון הישראלי שנכבש ע"י הסורים וכן שבעה שדות תעופה סוריים.

בבוקר כוח בפיקודו של סא"ל יוסי בן-חנן החל לנוע אל עבר תל-שמס, החולש על הציר המקשר את קוניטרה לדמשק. התקדמות הכוח הואטה לאחר קרב עם טנקים סוריים, המלווה בתקיפה אווירית וטילי סאגר. בן-חנן נסוג לאחור והצליח להפתיע את הסורים ותקף אותם מעורפם. גם ניסיון זה כשל, וארבעה טנקים נפגעו למרגלות התל. בשטח נותר המג"ד ונהגו עם הרוגים ופצועים נוספים. צוות חילוץ מסיירת מטכ"ל, בפיקודו של יוני נתניהו, חילץ את המג"ד הפצוע ואת נהגו.

13 באוקטובר – יום שבת: הקרב עם הכוח העיראקי הסתיים בהשמדת 40 טנקי אויב וללא אבדות לכוחותינו. העיראקים נעו אל עבר חניוני הטנקים הישראליים, מצוידים בטנקי T-55 ו- T-62 עם אמצעים לראיית לילה. כוחות אוגדה 210 של דן לנר טמנו להם מלכודת וחיכו עד כניסת העיראקים עמוק לתוכה. עם שחר פתחו שריונאי השרמן, מחטיבה 9 של מוטקה בן-פורת, באש בטווחים של מאות מטרים. מטוסי חיל האוויר תקפו בעומק, וביחד עם החטיבות הנוספות שהשתתפו הביסו את העיראקים.

יחידת פשיטה מסיירת צנחנים הגיעה לפנות בוקר במסוק אל כביש דמשק-רוטבה, הציבה מערב לכוח תגבור עיראקי – שנע כ-27 קילומטרים צפונית-מזרחית לדמשק -ופגעו בו. משימת צה"ל ביום זה תוכננה להגיע לטווח התותחים על דמשק בסעסע. אוגדת דן לנר נעה דרומה והתמקמה על התלים מרעי, אל-מל, קרין ומסחרה. אולם, העייפות הרבה של כוחותינו והעיכוב מהלחימה עם העיראקים מנעה להשלים את המשימה.

14 באוקטובר – יום א: בשעות לפנות בוקר הושלם כיבוש תל שמס, על ידי חטיבת הצנחנים 317 של חיים נדל. גדוד צנחנים נע ברגל מצומת מעץ, סמוך לחצות התפצל לשני כוחות, ולאחר הנחתה ארטילרית הסתערו על עמדות המיגון ועל התל עצמו. המח"ט, באותו העת, חסם את עורף התל מתגבורות סוריות. למעשה בכיבוש תל שמס הסתיימה תקיפת צה"ל ברמת הגולן, לבד ממוצב החרמון הישראלי שנותר עדיין בידי הסורים לשמונה ימים נוספים.

15 באוקטובר – יום ב: מטוסי חיל האוויר תקפו ריכוזי כוחות סוריים ועיראקיים מצפון ומדרום אזורי לחימת השריון, ופגעו במיכלי דלק בלטקיה ובטרטוב שבחוף הסורי. בתקיפות אלו איבדו שני מטוסי סקייהוק. מטוסים סורים תקפו בתל-שמס ובאזור כפר נאסג'. אוגדה 210 של דן לנר המשיכה לפגוע בדיביזיה העיראקית שנערכו לקרב בין תל-שמס לבין דיר-אל-עדס. העיראקים איבדו כ-20 טנקים ואילו הסורים המשיכו בהפגזות ארטילריות על כוחותינו. עוד נודע על הצטרפותה של חטיבה ירדנית שהתמקמה בתל-חארה.

16 באוקטובר – יום ג: כוחות צה"ל נערכו על התילים השולטים בגולן, שהקלו על השמדת כוחות אויב תוקפים. ביום זה הנחיתו כוחות מצבאות סוריה, עירק וירדן – ללא תיאום ביניהם – מתקפה על כוחותינו במובלעת הסורית שברמת הגולן. בשעות הבוקר תקפו העיראקים ממזרח את תלי ענתר וקרין שהוחזקו על ידי חטיבה 205 של יוסי פלד. בקרב זה נערכו 30 טנקים ישראליים מול 130 טנקי T-55, והדפו את התוקפים לאחר שהשמידו 30 טנקים סוריים.

גדוד טנקים מחטיבה 7, שנע לעבר דיר אל-עדס, סייע לשבור את ההתקפה העיראקית לאחר שפגע בטנקים ובמשאיות רבות. בתשע בבוקר התקדם כוח ירדני לעבר תל-מסחרה. חטיבה 179 של רן שריג בלמה אותם: 20 טנקים הושמדו והשאר נסוגו לאחור. משעות הצהריים תקפו הסורים את כוחות אוגדה 36 בתל-שמס ובמזרעת בית-ג'ן. התקפות אלו נהדפו לאחר אבדות כבדות שנגרמו לסוריים.

חיל האוויר תקף ביום זה: 19 גיחות בעומק המערך הסורי, במגמה לשבש את הספקת הנשק הסובייטי לצבא סוריה, כן בוצעו 13 גיחות כנגד מטרות סוריות באזור מזרעת בית-ג'ן. לחיל האוויר הישראלי לא היו אבדות. הסורים תקפו ב-54 גיחות את כוחותינו בציר סעסע-קוניטרה ובתל-שער, ואיבדו תשעה מטוסים.

17 באוקטובר – יום ד: הארטילריה הישראלית פעלה כנגד מטרות בעומק מערך הצבא הסורי, ובלילה הופגזו מחנות צבא שמדרום לדמשק. חיל האוויר תקף גשרים ומפעלים באזור לטקיה, שיירות אספקה ואת הכוחות העיראקים שליד דיר אל-עדס. גדוד קומנדו עיראקי תקף בלילה כוח מחטיבה 205 במורד הדרומי של תל-ענתר, אך נסוג לאחר שסבל באבדות. הסורים שבו לתקוף באזור תל שמס ומזרעת בית-ג'ן, אך נהדפו בהתקפת הנגד של לוחמי חטיבת גולני. ביום זה איבד חיל האוויר מטוס אחד, ולסורים הופלו שבעה מטוסים.

18 באוקטובר – יום ה: הסורים המשיכו להפגיז במטחים ארטילריים את תל שמס ואת כוחות צה"ל באזור מזרעת בית-ג'ן, והישראליים השיבו באש, אולם יום זה היה רגוע יחסית. אוגדה 146 של משה פלד החליפה את אוגדה 210 של דן לנר, שהוצאה למנוחה והתאוששות. כוחות צה"ל שהתבססו במובלעת הסורית, בטווח ארבעים קילומטרים מדמשק, קוממו את צבאות ערב שחפצו להחזיר את השטח הכבוש.

19 באוקטובר – יום ו: לאחר ניסיון כושל, שלושה ימים קודם לכן, להחזיר את השליטה במובלעת לידי כוחות סוריים, שילבו הערבים כוחות ושוב תקפו את כוחות צה"ל במובלעת. לסורים הצטרפו: קורפוס שלם של חילות המשלוח מעירק, דיביזיית מוקטנת מירדן, חטיבה מרוקנית וסיוע מקובה וצפון-קוריאה. גם ניסיון זה כשל וצבאות ערב סבלו מאבדות רבות.

21 באוקטובר – יום שבת: ממוצאי השבת, אל תוך הלילה התנהל הקרב הקשה לכיבוש מוצב החרמון הישראלי, ובתום 12 שעות קרב חזר המאחז הסורי האחרון בשטחי הקו הירוק לידי צה"ל. המבצע כונה "קינוח", והוא היה המבצע המוטס הגדול ביותר מאז מלחמת העצמאות. השתתפו בו כל מערכי החיל, ובכללם: מטוסי יירוט להבטחת שמים נקיים ממטוסי אויב, מטוסי סיור לאומדו מודיעיני של הערכות הסורים, מטוסי קרב. ומסוקים להטסת לוחמי חטיבת הצנחנים אל החרמון הסורי.

חטיבת הצנחנים 317 של חיים נדל הונחתה בחרמון הסורי ותקפה מהעורף את המערך הסורי במוצב הישראלי, ואילו חטיבת גולני בפיקודו של אמיר דרורי תקפה ממרגלות החרמון לעבר המוצב הישראלי. הקרב, שרובו היה פנים מול פנים מול יחידות קומנדו סוריות, התנהל במשך הלילה, ובסיומו נכבש המוצב וההישג הסורי האחרון במלחמה היה כלא היה. אחד הלוחמים אמר לתקשורת את המשפט הבלתי נשכח: "זה העיניים של המדינה".