בני אביעד הוא חוקר ומרצה בכיר לטכנולוגיות התחבורה החכמה והרכב המודרני. סופר, עורך תוכניות לימודים ואוטוריטה בתחומו שהנחיל את משנתו לכלל משתמשי הדרך והכביש בישראל. התגייס לשיקום החינוך המקצועי והטכנולוגי, ובחר לשנותם משני הכיוונים – מהרגולציה הממשלתית ומעבודת שטח רוויית שליחות ונחישות במטרה.

אוטודידקט ופורץ דרך שהשקיע אלפי שעות מחקר ולימוד עצמי: בתורת הרכב, בטיחותו, תחזוקתו והתנהגותו. ביקר בתערוכות, בקונגרסים ובמפעלים המובילים ברחבי העולם, ומרשמי מסעותיו המרתקים שיתף רבים. הכשיר והסמיך דור שלם של אלפי מומחים המניעים את גלגלי התחבורה: מורי נהיגה, קציני בטיחות בתעבורה, חוקרי תאונות דרכים, שמאי רכב, בוחני רישוי, מנהלי מוסכים, הנדסאים, מרצים לחינוך תעבורתי, מנהלי ציי רכב בכירים ונהגים מקצועיים.

בני אביעד בעל יכולת מוכחת ונכונות לעשייה, הוא ידען ומלא כרימון, שהעשיר את אופקיהם של כל הנקלעים ליצירתו. צבר ניסיון טכנולוגי ומעשי נרחב: בהנדסת ייצור, תכנון מכונות, פיתוח מכלולים אוטומוטיביים, בקרת איכות ואחזקת מערכות מורכבות ביחידת המחקר והפיתוח של צה"ל, בתעשייה הפרטית ועתירת הידע. "אומן" במכונאות ומוסמך לניהול מקצועי של מפעל לשירותי תחזוקת רכב.

ניהל את תחום הרגולציה לשינוע מטענים וחומרים מסוכנים של משק התובלה היבשתית; ועמד בראש מחלקת רכב ופיתוח (מפקח ארצי להסמכת מנהלי מוסכים, שמאים ובוחנים) – במשרד התחבורה והבטיחות בדרכים – משנת 1988 ועד 2021. כתב 70 ספרים מקוריים במגוון נושאים ובהם את מיטב הספרות הרשמית לחינוך טכנולוגי ותעבורתי בארץ (מפעל חיים).

פרק מס' 333 בפסיפס החברתי

פרק מס' 333 בפסיפס החברתי: נפרד בחיוך ועדיין על שתי רגליים אחוריות, לאחר 33 שנות אתגר ומעש, מהחברים הנפלאים שרכשתי ומהמשרות המכובדות שביצעתי במשרד התחבורה והבטיחות בדרכים. סיום תפקיד, ייעוד ויעדים, הגשמת חלום, שאיפות ומציאות, סיכום משימות, השארת מורשת ומבט לאחור בגאווה.

הפז"מ המיוחל מתוכנן להגיע בדיוק בזמן המתאים. אזכה בקרוב, לראשונה בחיי, לצאת לחופשה אמיתית, כדי לשמוע את ציוץ הציפורים ואת גלי הים: נטול מחויבויות רשמיות, החתמה יומית של כרטיס עובד, דאגות פרנסה קיומיות וזכות לסכם את תוצאות המשימה הלאומית שהתחייבתי ליישמה; נפרד בחיוך ועדיין על שתי רגלים אחוריות ויציבות, לאחר 33 שנות אתגר ויצירה ייחודית בישראל, מהכורסה הנוחה ומהמשרות המפנקות במשרד; אבל לעולם לא אשכח את הייעוד והיעדים שלשמם נועדתי ולמענם אמשיך לתרום מניסיוני ומסקרנותי. אתמקד גם בעתיד במיגור הנגיף שגורם לתאונות דרכים וקידום התחבורה בישראל, וכמו שהקורונה הציבה לנו מראה מול הפרצוף ונדרשנו לשמור מרחק ולעטות מסכה, כך גם אתרום בלקיחת אחריות על החיים שלנו בכביש ועל הסובבים אותנו.

הקורונה, המלווה אותנו בשנה האחרונה, יצרה גם אצלי מהפך תודעתי, שניתן להתחיל להתנער בהדרגה מהמיתוס שהעבודה היא ערך מקודש. אולם, קצות אצבעותיי עדיין מדגדגות להמשך יצירה ותרומה לחברה ולעולם הרכב והתחבורה בישראל, ואלו ימצאו אפיקים אחרים: בהרצאות, השתלמויות, כתיבה טכנית, עריכת תכניות לימודים ויעוץ מקצועי. שני תפקידים מרכזיים וארוכי טווח ביצעתי: מנהל מחלקת רכב ופיתוח במנהל התנועה, שכלל גם פיקוח ארצי על מערך ההכשרות והסמכות של מנהלי מוסכים, שמאים ובוחני רישוי; ומנהל תחום מטענים ושינוע חומרים מסוכנים (משק התובלה היבשתי). לקינוח עמדתי גם בראש תחום הרגולציה באגף הפיקוח והבקרה שהוקם לאחרונה. משעמם לא היה אף רגע.

במהלך השנים הארוכות עבדתי תחת 16 שרים וממלא מקומם ו-16 מנכ"לים ובכללם זמניים, ועובדת הישרדותי הממושכת אינה מובנת כלל וכלל. היו תקופות פוריות ומוצלחות יותר והיו גם פחות. זכיתי להכיר אנשים נפלאים ובעלי מקצוע מיומנים, שסייעו לי ללמוד מעשית, תוך חדירה למעמקי תחומי פעילותם, למען כתיבת בחינות הסמכה למנהלים מקצועיים וכתיבת עשרות ספרי הלימוד המקוריים. לשיתוף פעולה מוצלח זכיתי גם מהנהלות האיגודים והמוסדות הציבוריים, ובהם: איגוד המוסכים, איגוד מכוני רישוי, איגוד קציני בטיחות בתעבורה, איגוד השמאים, איגוד יבואני הרכב, איגוד חברות הביטוח, מועצת המובילים והמסיעים, המוסד לבטיחות ולגיהות, מכון התקנים, הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, משטרת התנועה וגופי הביטחון, הרשות הלאומית להסמכת מעבדות, המנחה הלאומי של המשרד להגנת הסביבה, המכון לאמצעי הוראה, האגף להכשרות מקצועיות במשרד העבודה ועוד גופים לרוב.

המעגל טרם נסגר ונותרתי עם הרבה תובנות המחייבות עדיין פתרונות בדרגים ממשלתיים וציבוריים גבוהים יותר. המשימות הלאומיות היו מאתגרות, אך לצידן היו גם אלפי פעילויות שזיפיות ומשרדיות, ובהן טיפול אישי באלפי תרחישים שונים ובאלפי מקבלי שירות. נהניתי מהעשייה המרובה, אולם היו גם תקופות קצרות שבהן לא ליקקתי דבש. היו בחדרי וסביבי ישיבות סוערות ולעתים אף מרתקות, הרבה אגו של נציגי גופים ממלכתיים ופרטיים מילא את האוויר בחדרי ובחדרי הישיבות שהשתתפתי בהן, אבל אני נשארתי מאופק כתמיד. מעולם לא הרים עלי איש את קולו, מעולם לא איימו עליי או הפכו שולחן במשרדי, מעולם לא צעקתי על איש, ותמיד – אבל תמיד – מי שיצא מחדרי יצא עם חיוך גדול של שביעות רצון ועם תחושה של אוזן קשבת.

לאחר מלחמת יום הכיפורים, שהייתה הקשה במלחמות ישראל, שבה שירתי כקצין צעיר ונמרץ, הופצה בעיתונים מודעה עם הסיסמה: "היה אתה בסדר, כולם יהיו בסדר, הכל יהיה בסדר". הסיסמה הזאת אומרת לאדם בפשטות – קח אחריות על חייך, על סביבתך ועל החברה שבה אתה חי. מימרה כזאת מחנכת את האדם לאחריות אישית, להגשמה אישית ולאקטיביזם. אל תסמוך על כך 'שאלה שם למעלה' יעשו את מה שצריך, ואילו אתה תכעס ותתלונן על שאינם עושים את מה שמצופה מהם בעיצוב מדיניות, קבלת החלטות נכונות וביצוען. מעשית, אם כל אחד יעשה את הדברים שנכון לעשותם, החברה כולה תהיה טובה יותר. הבסיס לכל שינוי חברתי הוא קודם כל הפרט. במהלך השנים נחשפתי לכל כך הרבה אנשים טובים ותורמים לחברה הישראלית (את חלקם אף תיעדתי בפסיפס החברתי), ואשמח לשמור על קשר עם רבים מהם.

כמו הרבה אירועים דרמטיים בחיים, גם השתלבותי בשירות הציבורי ובמשרד התחבורה, לאחר קריירה מוצלחת בתעשייה הביטחונית והפרטית, החלה במקרה מאירוע מכונן קיצוני. היה זה בעקבות תאונת דרכים מחרידה שבה נהרגו עשרה פרחים שהכרתי מקיבוץ חפציבה. התאונה הקטלנית התרחשה בכביש התענכים ב- 31 ביולי 1986. מיניבוס שהסיע את הנערים בחזרה מנופש בחוף פלמחים התנגש עם סמיטריילר ליד קיבוץ יזרעאל וכל העשרה נהרגו במקום. רגישות חברתית היא מילת מפתח בעולמי, וכאבם של כל משפחות השכול נגע לליבי.

התאונה הנוראה הדירה שינה מעיניי ובמהלך שנה ערכתי בדיקת עומק, בה בחנתי את השיטות ואת אמצעי ההכשרה ותוכניות הלימודים הקיימות בארץ. כמו כן, בדקתי את הספרות המקצועית שהייתה נהוגה בישראל. התוצאות העלו הרבה קוצים, מדבר ושממה. את סיכום הממצאים והלקחים המאכזבים, העליתי בכתבים ושלחתי אותם, כאזרח שאכפת לו, לשר החינוך דאז – יצחק נבון, ולשר התחבורה – חיים קורפו. בעקבות אותו מכתב ולאור ניסיוני הטכנולוגי והחינוכי העשיר, זומנתי לפגישת הכרות ראשונית עם אריה רובין – מנהל אגף הרכב המיתולוגי, שבעקבותיה הוצע לי להצטרף למשרד התחבורה ולתרום ממיומנותי ומכישוריי.

לפגישת ההכרות עם אריה רובין הוקצו עשר דקות מיומנו הדחוס. בפועל, בתום שבע שעות רצופות ויצירת כימיה כנה בין שנינו, שאל אותי המנהל הבכיר – "מה החלום שלך?" עניתי לו ללא היסוס כי ברצוני לכתוב ולערוך מחדש את ספרי הלימוד המיושנים ואת תוכניות ההכשרות שלא התאימו לרוח התקופה (היה זה עוד טרם הופעת האינטרנט, ועד אז למדו מספריו של אינג' מינץ – שהופקו במקור בשנות החמישים באיטליה, תורגמו לפולנית ולאחר מכן לעברית). לאחר שהצגתי את חזוני, הלם אריה רובין על שולחנו כמוצא שלל רב: "אתה המקצוען שאני מחפש, ואנא דווח מייד למסגרת הארגונית שאתה עובד בה על סיום עבודתך בחברתם לטובת השתלבותך בשירות הציבורי".

זה לא היה פשוט לוותר על משרתי הנוחה והרווחית בקריית ויצמן למדע ברחובות, לטובת תנאי שכר נמוכים משמעותית בשירות הציבורי. אומנם, לזכותו של אריה רובין ייאמר כי אושרה לי עבודה פרטית לאחר שעות הפעילות הרשמיות במשרד, אך גם כך השכר היה דחוק מול דרישות סל ההוצאות של משפחה צעירה עם שלושה ילדים. התייעצתי והתחבטתי ארוכות עם אחד האנשים החכמים והמנוסים ביותר בישראל, שליווה אותי שנים רבות גם לאחר מכן – אינג' יצחק רז (בן דוד), ששימש באותה תקופה כיו"ר הסתדרות המהנדסים ויו"ר לשכת המהנדסים בישראל. במכלול השיקולים שהועלו החלטתי לנסות, מתוך ידיעה שעומד בפניי מסלול נסיגה, והחל משנת 1988 התמקדתי בטיפול דומיננטי אישי במניעת תאונות דרכים ובפיתוח הידע; עריכת עבודת תחקיר יסודית בלימוד מעמיק בשטח בכל נושא; ולהניב את היוזמות של משרד התחבורה להטמעת חידושי טכנולוגית הבטיחות העולמית בזמן אמת. ההתחלה הייתה קשה, כי התרגלתי לנורמות עבודה, בתעשייה הביטחונית והפרטית, שמחייבות תוצאות מהירות ועבודה מרובת שעות. נכנסתי לתפקידי באגף הרכב כמו פר צעיר ונמרץ שרוצה לכבוש את כל העדר. אולם, מהר מאוד הבהירו לי כי השיטה בשירות הציבורי היא שונה, ועדיף שאאמץ את משנתו של הפר הזקן – "פרה, פרה".

כמנהל, בתפקידי האחרון, גישתי הייתה להשתמש לא רק במוח ובנשמה, אלא גם לרדת לשטח, להכיר מקרוב את משק התובלה, לעשות קילומטרז בין חברות השינוע ובמיוחד אלו המובילות חומרים מסוכנים. השתדלתי להתמיד ולהיות חסיד הדיאלוג, שמיעת הזולת ועידוד הכפופים אליי להביע את דעתם ללא מורא, גם אם אלו סותרות את דעתי. סלדתי משיטת ניהול שלוקה בטיפוח סביבה של חנופה ויס-מנים, שמונעת את נכונות העובדים להתבטא באמת שלהם. אהבתי ללמוד מניסיונם של האחרים, ובמקום לרבוץ שנים באקדמיה למדתי כל החיים במנות קטנות. ובמקום להתמקד בידע לא רלוונטי, להראות יכולת למידה, עבודה בצוות והתמודדות עם אי-ודאות.

אלו תכונות הייתי שמח להוריש למחליפיי, או לפחות מתיימר לבקש שיהיו נחלתם: סבלנות ואיפוק אך אסרטיביות כשצריך, להיות שאפתן ולהסתכל על החיים בצורה ברורה ובלבן של העיניים, ולעתים גם להיות עקשן ובעל דעות עצמאיות לגביו וגם לזולת, להעז להגשים, לחלק את המשאבים בין מספר תחומים, להיות נועז, פורץ דרך ושובר מוסכמות וכללים, בעל רצון לכבוש יותר יעדים ולהרוויח את החיים, רוצה להשפיע ולאחוז בכל מה שקורה במהלך היומיומי וגם העתידי מבלי לדרוך על המקום, להשכיל לחפש דרכי לימוד יצירתיות ומדליקות, לא להתקומם מכך שאחרים אוכלים את פירות העץ שאתה שתלת, לשמש דוגמא אישית והשראה לסובב אותו, להבין שמה שהיה הוא לא מה שיהיה ואין רלוונטיות בלי הטלת ספק אמיתית.

לצורך קבלת החלטות נבונות צריך המנהל לנתח נתונים באמצעות אלגוריתם של אלפי נתונים. אבל אין מה לעשות – אנחנו חיים בעידן המדע, וזאת עובדה. מושגים כמו: טרה-בייטים ואקסה-ביטיים, אבטחת מידע והצפנה, ביג-דאטה והאינטרנט – הופכים להיות חלק מאוצר המילים שאנחנו משתמשים בהם מדי יום. וככל שאנחנו צוברים יותר מידע, גובר הצורך למצוא כלים שיעזרו לנו להשתמש בהם, אחרת נלך לאיבוד. כדי להיות מנהל מוצלח בשירות הציבורי עליך להיות תמיד על תורן הספינה, להביט לרחוק, לזהות כשלי שוק ולהיערך לבאות. במהלך השנים מצאתי את עצמי כמוקד ידע ומידע לאומי בתחומי מינהל היבשה. אלפי טלפונים ומיילים של אזרחים ובעלי מקצוע הציפו את משרדי בבקשת מידע והפנייה בנושאים מגוונים, כגון: שינוע מטענים וחומרים מסוכנים, רישוי, שמאות, תחזוקת רכב, ריקולים, אחריות ייצרנים, ביטוח, צרכנות נבונה, היסטוריה של תעשיית הרכב הישראלית, ביטוחים ומגמות טכנולוגיות. השתדלתי לענות בנימוס לפונים, ובמיוחד לאילו שהופנו אליי דרך מרכזי המידע הארציים.

להיות עובד מדינה ועובד הסקטור הציבורי, בעידן של היום, זה כבר לא מה שהכרנו לאורך דורות בעבר. ביטחון תעסוקתי הוא לא הנחת יסוד והפנסיה התקציבית, שזכיתי עדיין שתהיה נחלתי, נעלמה מהנוף. כל עובד חדש חייב לקחת אחריות על פיתוח הקריירה שלו, להשתנות ולפתח מיומנויות כדי להיות תמיד רלוונטי בארגון ובעולם התעסוקה בכלל. כל עיסוק לאומי משפיע על חיי החברה בישראל, וזו זכות לדעת שביכולותיך לתרום לחיי הפרט והמדינה. נחשפתי לא אחת גם לפעילות ולמשימות חורצות גורלות, ויכוחים לגיטימיים ולעיתים אף עימותים (במיוחד בדיוני וועדות הכלכלה בכנסת), אך עליך לשמור על הברק בעיניים ולהשתמש בכל ארגז הכלים שהצטיידת בהם. לעתים אף לשכנע, גם גורמים נוספים, שהאחריות המקצועית המונחת על כתפיך נועדה להבטיח את תקינות התהליכים ויעילותם.

הרווח הגדול, כמשרת ציבור, הוא ביכולתך לקצר תהליכים ולהפחית את הנטל הביורוקרטי. בתחומי פעילותי – בשלושים ושלוש השנים החולפות – השתדלתי להתייצב בחזית הידע במגוון תחומים, היות וקבלת ההחלטות מתבצעת על סמך נתונים, ידע עדכני ורלוונטי המבוססים על שיתוף פעולה ולמידה השוואתית מארגונים מקבילים בעולם. הקפדתי להתחבר למומחי ידע, מכוני מחקר וארגונים בינלאומיים, במטרה נחרצת: להביא ידע עדכני מחוץ לארגון, ניתוח מעמיק של נתונים, קביעת קריטריונים ובחינת חלופות.

אין זה סוד ש"זכיתי" להיות הישראלי שהקדיש הכי הרבה מזמנו הפנוי – במאות לילות לבנים – ללימוד, מחקר וכתיבה חינוכית; והשקיע מכספו הפרטי, למימון עשרות רבות של מסעות חובקי עולם, כדי להכיר מקרוב וממגע אישי את כל חידושי הטכנולוגיה והמגמות העתידיות בעולם הרכב והתחבורה. מעל ל- 100,000 דולר – מעמלי ועל חשבון רווחה משפחתית – עלו הרפתקאותיי ב- 33 השנים החולפות, בהפיכת תחביב למקצוע עם ייחוד ותשואה לצידו. ותודה מיוחדת לזוגתי המוצלחת (שמוציאה שם טוב לפולניות), שאפשרה לי להגשים חלום ילדות. את הידע הנרכש מהביקורים בעשרות ממפעלי הרכב המובילים בעולם ומהתערוכות הטכנולוגיות, ובמיוחד לפני חדירת האינטרנט לעולמנו, תרגמתי לשפה מעשית של כתיבת עשרות ספרי לימוד רשמיים של המדינה; לבניית מאות מצגות מקוריות; ולהרצאות ייחודיות בפני דור שלם של אלפי מומחים, המניעים את גלגלי התחבורה והבטיחות בישראל.

היום, בסיום 33 שנות עשייה ויצירה ייחודית, יכול אריה רובין לחייך בסיפוק בקברו, ולומר – "צדקתי בטביעת העין בשילובך במערכת". הוקרה יש לי לרבים, שליוו אותי מקצועית וחברתית לאורך השנים, ובמיוחד לציפי אריה האהובה (כאחות תאומה לי) ולשמעון ולינסקי ז"ל – המנטורים שלי במשרד התחבורה, שעמדו לצידי תמיד בהכוונה ובמילה טובה. כמו כן, מהצוות הנוכחי שלי אזכור תמיד לטובה את כולם, ובמיוחד את: מוטי אסל – יד ימיני לאורך שנים רבות ומחליפי בתפקיד; וכמובן את לימור חן, הנסיכה המקסימה שלנו, שבלי החיוך המתוק שלה על הבוקר אי אפשר להתחיל את היומית. תודה והערכה לחבי בז צ'פניק, העורכת האחראית על שנתנה לי פינה קבועה במגזינים המקצועיים שלה לשתף את הקוראים בחידושי הטכנולוגיה, וכמובן לאחיה הצעיר – מני בן זכריה ז"ל – מנכ"ל מגה מוטור והעורך הראשי של מגהמה ומגה מוסך, שזמן קצר לפני שנהרג בתאונת מטוס עוד הגיע לפגוש אותי ולתעד בצילומים את התערוכה הבינלאומית בפרנקפורט שבגרמניה.

תמיד שמרתי מרחק מחשיפה תקשורתית ציבורית, גינוני כבוד וחשיבות עצמית. הקפדתי להיות הנמלה החרוצה שמסייעת לכל מנהל בתפקידו מבלי לחפש קרדיט לתוצאה הסופית. הפעם הראשונה שנחשפתי, והופתעתי מאוד מהמחווה שהעניק לי הערוץ הממלכתי בטלוויזיה, היה זה בתוכניתו הבלתי נשכחת של יגאל רביד – "המפתחות בפנים" (ראו ביוטיוב). בתוכנית הדגל של יום העצמאות העמידו עשרה מומחים ודמויות מיוחדות שקשורים למורשת ההיסטורית של כלי הרכב בישראל – מראשית ימי המדינה ועד לעידן הנוכחי. סביר להניח שנבחרתי למקום הראשון של המשפיעים וכדמות המזוהה במיוחד, בזכות המיזם האינטרנטי שערכתי, לראשונה בעולם – "מכוניות ישראליות עם היסטוריה", וכן תיעוד מפגשיי עם דודי – אפרים אילין – חלוץ תעשיית הרכב בישראל.

הוסמכתי להדרכה בגיל 19, עוד בשנתי הראשונה בשירותי הצבאי, ומאז צברתי אלפי שעות הדרכה בחינוך טכנולוגי ומקצועי, ובהן הכשרת דור שלם של אלפי מומחים המניעים את גלגלי התחבורה: מורי נהיגה, קציני בטיחות בתעבורה, חוקרי תאונות דרכים, שמאי רכב, בוחני רישוי, מנהלי מוסכים, הנדסאים, מרצים לחינוך תעבורתי, מנהלי ציי רכב בכירים ונהגים מקצועיים. כעת, ברוח התקופה וכדי לשמור על רלוונטיות, התעמקתי בלימוד ובניית מצגות הדרכה חדשות לעולם התחבורה העתידי. הכנתי מערכי הכשרות ייחודיים בהכרות עם הדור הבא של הרכבים: האוטונומיים, המקושרים, מחוברים, משותפים, חשמליים ומונעים בתאי דלק. דגש אני מעביר בהרצאותיי החדשות על פתרונות הסייבר מחברות ה – ITS הישראליות והעולמיות, וכן הרגולציה הנדרשת מהרשויות. נאמן בדרכי למה שאמרה אליס בארץ הפלאות, "צריך לרוץ מהר יותר כדי להישאר במקום".

נשתמע בעתיד באחת מהרצאותיי – בסמינרים ובהשתלמויות החינוכיות – הצפויות להתקיים בחודשים הקרובים ברחבי הארץ.

תגובות לכתבה שהופיעה ברשת החברתית

רק על עצמי לספר… ידעתם, וכשהגאווה גוברת על הענווה. תודה לכן ולכם על מאות ברכות ההוקרה החמות, בתום 33 שנות אתגר ומעש בשירות הציבורי, ומאות לילות לבנים נטולי שינה – למען מימוש חלום.

מדהים עד כמה אנשים טובים התברכנו בהם, שיודעים להעריך ולפרגן למפעל חיים של דמות ייחודית (ובתקווה שלא חד-פעמית) בשירות הציבורי, שהקדיש את מרצו וכישוריו למשימה לאומית שנועדה לקדם את החינוך הטכנולוגי בענפי הרכב, התחבורה והבטיחות בכבישים. אירועי סיום תפקידי, לאחר 33 שנות עשייה, יצירה והגשמת חלום – היו גדולים עליי בכמה מספרים!!! חשתי מבוכה מול עוצמת ההערכה והחיבה שזכיתי לה, ועל כך תודתי לכולם.

זה נכון, שלאורך הקריירה המקצועית, החינוכית והחברתית הארוכה שלי נגעתי בלבבם של אלפים – במגוון רב של תחומים. אולם, לכל כך הרבה התייחסויות אוהדות, ובמיוחד בעוצמתן: הן באירועי הפרידה מהתפקיד שהתקיימו בתל-אביב ובירושלים, והן בתגובות הערכה והערצה שהועלו בכתב מעמיתים וחברים – לא ציפיתי כלל. כעת, עם סיום משימתי הרשמית רבת האתגרים, אשמח להעביר את שרביט – "שמורת הטבע של התחבורה בישראל" – למי שיתנדב להוביל את המטען היקר לליבי ביום המחר.

מדור זה בפייסבוק, לאוהבי המורשת הישראלית, ניתח ופרגן בתשע השנים החולפות את דמותם ואישיותם של חברים אישיים שלי, וכן דמויות מופת נוספות בחברה הישראלית שקשורים אליי או שנחשפתי מקרוב לפעילותם. להפתעתי, מעל ל- 700 תגובות וברכות כתובות קיבלתי בעקבות הכתבה – מספר 333 בפסיפס החברתי לאוהבי המורשת הישראלית וטקס סיום תפקידי: בדף הפייסבוק, בווטסאפ ובדואר האלקטרוני. רגע לפני חג החירות זכיתי להיות אדם חופשי ולהביט אחורה בתחושת סיפוק: חלמתי, הגשמתי ועמדתי ביעדים!

אני נמנע שיטתית מהאדרה עצמית, אך הפעם – באופן חריג ולאור סיום פרק משמעותי כל כך בחיי – ארשה לעצמי לציין בגאווה את מקצת תגובתם בכתב, ובשם אומרם, של עמיתים וחברים, שמכירים אותי ומלווים אותי חברתית ומקצועית. רק על עצמי לספר…ידעתם:

צבי עינת (סופר, מתרגם, עורך לשוני וגרפיקאי): "בני אביעד הוא דמות של הישראלי היפה, איש עשייה וחינוך מוטורי מוביל, בעל הרקורד העשיר ביותר בישראל בכתיבה והדרכה טכנולוגית בתחומי הרכב והבטיחות. מפעל חייו המוכח נועד לקידום והשמה של החינוך בארץ ולהפחתת הקטל בכבישים. חוקר ומרצה, חייכן, סבלני ומסביר, בעל אינטגריטי במובן המקיף של האמרה…אהבת הארץ היא ערך עליון בעיניו ושירת שנים את המדינה באהבה ובנאמנות. אומנם ענק זה פורש ממשרד התחבורה, אך כדרכו ועל פי החינוך שספג, לא רק שתרם בעבר אלא נועד להעשיר ולחדש בתחומו גם ביום המחר. כאיש שנולד עם ההגה ביד, ימשיך במסלול לו נועד, כלשון המנטרה שקבע: 'מתנה לחיים' – איך לחזור הביתה בשלום… אודה ואשתבח בהיכרותי עם איש מיוחד זה. ואני כיהודי מאמין, מודה לה' על כך שההשגחה העליונה זיכתני להיפגש עימו. אסיים בברכה להמשך עשייה, ושתרווה צמא להמצאות ופטנטים, ועוד ספרים מרתקים ומצילי חיים".

אינג' אבנר פלור (סמנכ"ל תנועה בכיר – משרד התחבורה): "בני היקר, תודה רבה לך. שמחתי להכיר אדם כמוך, מקצוען ובעל אישיות"; שמעון סודאי (יו"ר איגוד קציני הבטיחות בתעבורה): "אתה איש יקר שלא נח לרגע. עמוד האש של ענף הרכב והתחבורה בישראל. אתה יחיד ומיוחד, ישיר ומקצוען, לא מעגל פינות, יורד לפרטים ומטיב להקיף במקצועיות רבה בתכנים. בהרצאות שהנך מעביר בהתלהבות ניכרת כהרגלך השקעתך במצגות נפלאות. ספרי הלימוד והמקצוע שבהם השקעת אלפי שעות כתיבה הם נכס צאן ברזל. בני, אתה האור והמודל בו הייתי מצפה לראות גם את יתר מנהלי משרד התחבורה. מאחל לך עוד המון שנים של עשייה ותרומה לחברה בישראל ולקציני הבטיחות בתעבורה. מי ייתן ופועלך להווה מודל לחיקוי.

נצ"מ בדימוס מאיר אור (בוחן תאונות ראשי וראש מחלקת התנועה במשטרת ישראל – לשעבר): בני היקר, אנחנו מכירים כבר שנים רבות. אתה אחד האנשים הבולטים שהיה לי כיף לעבוד איתם. הידע הרחב שלך בתחום המקצועי הוא אוצר מדהים, וטוב שאתה מצליח להעביר אותו דרך אוסף הספרים המקצועיים והחינוכיים שכתבת לאורך השנים ולהשאיר מורשת ראויה ונכבדת. אתה אדם מיוחד, מקצוען שאין שני לו, אבל קודם כל אתה אדם נעים הליכות, בעל סבלנות רבה וחיוך מקסים המקרין שלווה. מלבד מקצועיותך הרבה, מה שחיבר אותי אליך זה מי שאתה. חבר יקר, המוכן לסייע בכל עת. אדם בעל איפוק אין קץ ונינוחות. בקיצור, חבר אמיתי. המון הערכה והוקרה לפועלך. בהחלט השארת מורשת והטבעת חותם גדול ומשמעותי במשרד התחבורה. זכור שזה הזמן בעיקר להקדיש גם לעצמך, לטייל ולהנות. מאחל לך להמשיך להגשים את כל חלומותיך".

נצ"מ נועם בגיינסקי (מחליפו של מאיר אור בתפקידיו במשטרת התנועה, ותלמידי המוכשר בקורס קציני בטיחות בתעבורה): "בני היקר, עם צאתך לדרך חדשה, שהיא לא באמת חדשה – המון, המון הצלחה ובריאות. מעכשיו תוכל להקדיש את זמנך ומרצך רק למה שאתה רוצה, מתי שאתה רוצה וכמה שאתה רוצה. אנחנו מכירים שנים רבות וחולקים תחומי עניין משותפים מעולם הרכב. לאורך כל שנות ההכרות דיברנו וחשבנו תמיד מה ניתן לעשות וכיצד ניתן לצמצם את תאונות הדרכים ואת הקטל בכבישים. אתה, בתפקידיך במשרד התחבורה ובכל העשייה העצומה שלך בתחום ההדרכה והספרות המקצועית, ואני בתפקידי בתחומי חקירת תאונות דרכים והתנועה במשטרת ישראל. היה לי לעונג רב לפגוש בך כל פעם מחדש, אם זה בכנסים מקצועיים, בהרצאות ובאין ספור דיונים במשרד התחבורה לאורך השנים. כולי תקווה שנמשיך להיפגש גם בעתיד. איחולי הצלחה והגשמת כל החלומות שעדיין לא מצאת עבורם את הזמן. עלה והצלח".

רונן לוי (יו"ר איגוד המוסכים בישראל) "בהצלחה רבה בהמשך דרכך. יישר כוח על תרומתך המשמעותית לתנועה ולבטיחות בדרכים בישראל. מכולנו באיגוד"; אריה אשד (מנכ"ל איגוד המוסכים): "מאמין ומקווה שתמשיך לתרום לענפי התחבורה גם בעתיד, כפי שתרמת וקידמת במהלך 33 שנות עבודתך במשרד התחבורה"; גבריאל ברבי (יו"ר ענף הצמיגים באיגוד המוסכים, ומנכ"ל מקור הצמיג והפרונט בבאר שבע): "אתה איש מדהים, והחומר שממנו אתה עשוי נדיר בסביבתנו הדורסנית. הערכים לאהבת האדם, הנתינה האינסופית והרגישות כל כך מאפיינים אותך. היה מכונן לעבוד יחדיו. אין ספק כי חותמך הוטבע לעד בענף הרכב. בשם כל חברי איגוד המוסכים בישראל, ובפרט חברי ענף הצמיגים, אנו מאחלים לך את הכי טוב שבעולם. תודה לך על הכל".

גבי בן הרוש (יו"ר מועצת המובילים): בהצלחה, בני יקר, לך ולמשפחתך. בריאות ואושר"; גבי נבון (הרשות הארצית לתחבורה ציבורית): "גם אני זכיתי לעבוד איתך תקופה, ולמדתי ממך הרבה בתחום המטענים ובתחומים אחרים. אני בטוח שגם עכשיו תמשיך בעשייה בנושאים שאתה כה אוהב"; אודי עציון (ידיעות אחרונות): "תמשיך להחכים אותנו, כמו שתמיד עשית; אביבה בן רפאל (מרצה מרתקת, חברה מוערכת, אשת חינוך והישראלית הראשונה שקיבלה את אות האבירות ממלכת אנגליה): "כמו תמיד, המשקיען הבלתי נדלה. מגיע לך את כל ההערכה שבעולם ובוודאי את פרס ישראל על מפעל חייך.

ציפי אריה (מנהלת מחלקת הסמכת מנהלים מקצועיים ומוסכי שירות במשרד התחבורה): "בני היקר, לבי עימך. אתה היהלום של משרד התחבורה. היה לי העונג להכיר ולעבוד עימך כ-30 שנה. אלוהים בירך אותנו בחבר נאמן, מדהים, אנושי ונעים הליכות. תמשיך לחייך, להאיר את הסובבים אותך, ללמד, ליצור ולהעשיר את הדור הצעיר. זה ייעודך בחיים. כתיבתך המרתקת מעלה בי זיכרונות רבים שחרוטים בי על שעות העבודה הרבות שהשקעת בפעילותך, עת שימשת בתפקיד המפקח הארצי לרכב ופיתוח של משרד התחבורה ויו"ר וועדות ההסמכה למנהלים מקצועיים. הענקת לכולם אוזן קשבת, וכאשר היו כעסים בוועדות הגבת תמיד בחיוך ואמרת שזה יעבור להם, לאחר שיבינו את הבעיה הבירוקרטית שעומדת בפניהם והדרכים האפשריות והחוקיות להתמודדות עם המכשול. תמיד שמרת מרחק מהתקשורת ומגינוני כבוד. חשיבה נבונה היא ערך עליון שלך. השתדלת תמיד ללמד, להדריך ולהשפיע על הדור הצעיר בתחום החינוך הטכנולוגי.

אני מאמינה, שאריה רובין – מנהל אגף הרכב המיתולוגי צדק בטביעת עיניו ששלף אותך מפעילותך בתעשיית עתירת הידע בקרית ויצמן ברחובות, והטמיע אותך בתחום הרכב במשרד התחבורה. אני בטוחה שכל עשייתך משפיעה עדיין ותשפיע לעוד שנים רבות על כל העוסקים בתחום. תמיד תיעדת וכתבת דברי ידע עוצרי נשימה. ספריך השפיעו על דור שלם של תלמידים. אין איש שיוכל במשרד התחבורה להיכנס לנעליך. אתה גדול ויצירתך ופועלך השפיעה ומשפיעה על רבים. על תשכח שנשארנו משפחה אחת…אתה עמוד התווך של המשרד. אין מי שיכול לעבוד כמותך. עשית עבודה של 10 אנשים. לא צייצת ולא הלנת מעולם. תמיד עם חיוך וביטחון שכל אתגר קטן עליך. המשרד הפסיד איש יקר. בהצלחה בכל שתעשה בעתיד. תהנה מכל רגע בחיים. חיבוק חם של דב ממני".

לימור חן-מספי (נסיכת משרד התחבורה): "אוהבת אותך המון, המון. אנשים כמוך כבר אין…איש בעל כישרון מדהים, מקצועי וחשוב מכל – הלב שלך שאין להרבה אנשים. יישר כוח. שמחתי על שקבלת תעודת הוקרה מיוחדת מהנהלת המשרד על פעילותך המקצועית, יוזמה ומסירות בביצוע תפקידך. נהניתי לקרוא גם את גיליון הערכה והמשוב המושלם, מבחינת ניקוד, שזכית לקבל, על תפקודך לאורך השנים. ניקוד ששקלל את: המקצועיות, היוזמה, החדשנות, קשרי העבודה, ערכי העבודה, כושר ניהול, יחסי אנוש, הזדהות ומחויבות עם ייעדי המשרד. אוהבת אותך מאוד, וכך גם כל הצוות. לא ניפרד לעולם ואתה תישאר לנצח בן משפחה קרוב עבורי"; דנית קפהן (משרד העבודה ואימא של לימור): "איש יקר. שמחתי להכיר אדם נפלא כמוך. עם נתינה, אכפתיות ולב כל כך ענק. שולחת לך אור וטונות של אהבה".

מוטי אסל (יד ימיני ב-15 השנים האחרונות ומחליפי בתפקיד): "אני לא יודע כיצד אתה יכול לסכם את השנים האלו בפוסט אחד. לדעתי, זהו אחד המאפיינים של הקסם שלך. כאחד שעבד איתך בתחום מטענים מיומי הראשון במשרד, עוד בימי אבישי מיכאלי – אני הראשון להודות ששתי התכונות העיקריות המאפיינות אותך הן סובלנות וידע אינטלקטואלי. כאחד שעבר את כל המסלול בתחום, מאז שהייתי פקח בשטח ועד היום, שאני המנהל, תמיד קינאתי בך על שתי תכונות אלו. אבל, אם להיות אמיתיים ולצערי הרב, כנראה שלא אצליח להגיע לרבע מהידע שלך. אני בהחלט מקווה בשבילך, שהמעבר מתפקיד הנמלה החרוצה שמאפיינת אותך לחיי רוגע יעבור בשלום, והכי חשוב שתיצור לך סדר יום שתמיד תהיה סיבה טובה לקום בבוקר".

דלית רגב (מנהלת אגף פיקוח ובקרת רכב): "במשך מעל לשלושה עשורים, שבהם תרמת למשרד התחבורה, ונתת את כל כולך למען הצלחת המערכת ועשיה למען האזרחים, הגיע הזמן לומר לך שלום. עכשיו זה המקום שלנו להביע את הוקרתנו והערכתנו הרבה על עשייתך הברוכה ותרומתך לשירות המדינה. 'הדואג לימים זורע חיטה, הדואג לשנים נוטע עצים והדואג לדורות מחנך אנשים'. מאחלים לך שהדרך החדשה הנפרשת בפנייך תטמון בחובה רגעים מרגשים, הגשמת חלומות וחוויות משמחות עם המשפחה. ובשם כל עובדי האגף – אוהבים ומעריכים אותך.

כרמלה דניאל-מגן (מעצמה חברתית ומלכת-האם של משרד התחבורה): "בני היקר, תענוג ונעים לקרוא את ההיסטוריה המרהיבה שלך במשרד התחבורה. אין ספק שעשייתך המרובה קידמה ותרמה את ענף הרכב. כתבת ספרים מקצועיים וחינוכיים רבים ותחסר לנו מאוד בנוף התחבורתי. אולם, אני בטוחה שתמשיך בחיים הפרטיים המוצלחים בעזרתה ובתמיכתה של פנינתך. היו לנו חוויות משותפות בחברות שלנו רבת השנים, ובמיוחד בנסיעה המשותפת, המרתקת והמרגשת כמארגני המשלחת של המשרד למחנות ההשמדה בפולין. הכל נעשה באדיבות, בנימוס, תוך חיוך ואהבת הזולת. אין ספק שאתה האדם המקצועי ביותר שידעה משפחת התחבורה. צא לדרך חדשה, מאתגרת ועם חוויות יפות. מאחלת לך בריאות איתנה ואושר מהמשפחה הנפלאה שלך. תמשיך לטייל בארץ ובחו"ל, וכמובן לא אוותר על המשך קריאה בפסיפס החברתי לאוהבי המורשת הישראלית, בו אתה כותב בצורה הנאותה והיפה ביותר. אנחנו לא נפרדים ונשמור על קשר ושותפות. תצליח בכל אשר תעשה. אוהבת".

דפנה עין דור (מנהלת אגף מיקרו-כלכלה במשרד התחבורה): "בני היקר. שאפו על העשייה ובהצלחה בהמשך. זכור כי אנחנו מטיילים לא כדי לברוח מהחיים אלא כדי שהחיים לא יברחו לנו"; אתי וילנאי-לני (מנהלת אגף הסברה ברשות הלאומית לבטיחות, סופרת מקורית וממונה על מעמד האישה במשרד התחבורה): "עשית דרך נפלאה במשרד התחבורה, בני יקירי. נהניתי לשלב את המאמרים המקצועיים והרהוטים שלך בערוצי התקשורת הפנים משרדית. אין ספק שאתה בתחומך המומחה בה' הידיעה בארץ בנושא רכב ובטיחותו. תמשיך לעשות חיל ובהצלחה.

דורית שמעוני (הרלב"ד): "בהצלחה גדולה בהמשך דרכך, ומצפה לעוד סיפורים מרתקים בפסיפס החברתי לאוהבי המורשת הישראלית; נירית לוי (אגף הרכב במשרד התחבורה): "אתה איש יקר ומיוחד שאותך לא נשכח"; סלמא לאלא (המורה, מנהלת בית הספר ובוחנת הנהיגה הראשונה במגזר הדרוזי): "בני ידידי היקר… אתה היהלום בכתר משרד התחבורה…מילותיך באירוע הפרידה בתל-אביב מלאו אותי גאווה ושמחה. היה לי את הכבוד להכיר אדם מוכשר, מקצועי ושופע עשייה לטובת הזולת. מאחלת לך הצלחה, כהרגלך… ושהחיוך המקסים שלך תמיד יאיר את פניך".

דומיניק שלום (ראש ענף שירותי תחזוקה) "זוכרת את היום שהגעתי למשרד, לפני 31 שנים, ופגשתי איש מקסים, עם חיוך תמידי ואנרגיה מדהימה. לא אשכח את החוויות שעברנו יחד במלחמת המפרץ, פרויקטים מקצועיים, וכיצד שיתפת אותי בכל ספר חדש שכתבת ובכל הרצאה מיוחדת…איש יקר, זכות גדולה היתה לי להכיר ולעבוד איתך. תודה על חברות אמת שרכשנו, ופנסיה בשבילך היא רק מילה. תמשיך לכתוב, ליצור ולהעשיר אותנו בידע האין סופי שלך. באהבה גדולה ממני".

עמיר נאור (אל"מ מיל', וגיבור מלחמת יום הכיפורים): "שמחתי להכירך ולבלות בשיחות ארוכות על החיים המקצועיים. מאחל לך תקופה נוספת של עשייה בשילוב הנאה ככל שתחפוץ, תמריא ואל תחשוש. השמים הם הגבול. בברכת חברים"; ג'וסף פאריס (מהנדס תקינה): "בני איש יקר ועשיר בידע ועשיה. תודה על תקופה משותפת שלנו ביחד, ונשמור בהמשך על קשר"; נאוה זזון: "דרך צלחה ופורייה, כפי שהיה עד כה. נתגעגע"; ד"ר משה בקר (מומחה הבטיחות המוביל בישראל, ושותפי בצוות התכנית הלאומית הרב-שנתית לבטיחות בדרכים): "ברכותי. אני משוכנע שניסיונך וכשרונך יתרמו עוד רבות בתחומי הרכב והבטיחות בדרכים בישראל.

אינג' יונה פרנקל (לשעבר סא"ל ביחידת הפיתוח של צה"ל וראש תחום תקינה במשרד התחבורה): "התרומה והידע שהעברת לנו היו משמעותיים להעלאת המקצועיות, הכרת תחומי הרכב והמפעילים שלו. המשך כך גם בעתיד". ; ד"ר ענת בר כהן (האגף להכשרה מקצועית ולפיתוח כוח אדם במשרד העבודה הרווחה והשירותים החברתיים, ונמלה חרוצה כלבבי שערכה מקצועית את ספרי הלימוד האחרונים שלי): "בני היקר, בשעה טובה פרשת ממשרד התחבורה, אחרי שנים רבות של עשייה ותרומה, מלא אנרגיה ועם לו"ז מלא להמשך עשייה בשנים הקרובות. מאחלת לך המשך הנאה ותרומה".

פניאל מונטבליסקי (המומחה מספר 1 בישראל למחוונים וטכוגרפים, וצלם טבע מחונן): "חבר יקר. המוני תודות לך על תרומתך בנושאי הרכב השונים. איזה מספר פרק מסכם מצאת לך אלוף – 333. תודה רבה לך על מי שאתה, 'בן אדם'. תודה על שהקדשת גם עבורי מזמנך, אם בכתיבתך ואם במפגשים בין שתי משפחותינו. לעונג היה לנו. אני מאחל לך לאחר 'פשיטת המדים' הצלחה, ובעיקר הנאה מרובה ממה שתבחר להמשיך לעשות עם זוגתך התומכת והנהדרת".

דורון כהן (מומחה דיאגנוסטיקה ואלקטרוניקה): "מוזמן להמשיך להיות חלק מהמהפך שענף הרכב מצוי בו באיגוד המוסכים"; נעים יוסף (המנטור הראשון שלי בענף הצמיגים): "כמי שהיה יחד איתך מיום כניסתך למשרד התחבורה, אני יכול להעיד על בולדוזר שקט שכבש את כל המטרות לפי הסדר שקבעת. ישר כוח אחי ושמור על משפחתך ועל החופש".

צפריר שטרק: "בני חבר יקר, ההיסטוריה שלנו מתחילה אי שם בנס-ציונה הקטנה, כשהאבות שלנו היו חברים קרובים. דרכנו הצטלבה שוב בעיסוקנו המשותף בענף הרכב. נפלה בחלקי הזכות להתייעץ, לשוחח ולהתמודד איתך בבעיות מקצועיות, כשלכל דבר מצאת פתרון. שיתפת אותי מקצועית בכתיבת האוגדן המקיף בנושא צמיגים לרכב, שאמור לצאת לאור בהקדם על ידי איגוד המוסכים. גיליתי אדם יסודי, ישר, מדויק, אינטליגנטי, רחב ידע ואופקים. למדתי ממך המון. מאחל לך הצלחה בהמשך הדרך ותמיד אני פה בשבילך".

שאלתיאל גולני (הנהלת איגוד קציני הבטיחות): "אתה איכותי, כמותי וייחודי. ועל כך תבורך"; פנינה שמריהו (חברה לעבודה) "ברצוני להודות לקב"ה שנתן לי את הזכות להכיר ולעבוד איתך. אתה אדם מדהים ובעל אישיות מיוחדת. רוצה לאחל לך בריאות ופרנסה טובה. שתהיה תמיד שמח ומאושר. מי ייתן ותמיד תהיה בני אביעד המקסים והאהוב"; מיכל מזרחי (מנכ"לית משא בטוח – הדרכות ובטיחות): "בני היקר והאהוב, אתה יחיד ומיוחד".

אמנון אשד (המכון הישראלי לחוות דעת מומחים ובוררים): "אתה ואנחנו לא נפרדים, ותמיד נבקש להקשיב וללמוד ממך. המון תודה על הידע שהעשרת אותנו לאורך השנים מניסיונך ונקפיד לשמור על קשר"; מיה אלקבץ (רכבת ישראל): "בני היקר, היה תענוג לעבוד לצידך כעשור. אתה בהחלט אדם מרשים, מלא בידע, חולק חוויות ואיש שיחה מהמם. תמיד מחייך, תמיד אדיב ומנומס. פשוט תענוג גדול. אני מבטיחה שאתה ופנינתך תמשיכו לחרוש את העולם, לצבור ידע וחוויות אינסוף. תמשיך לחלוק וללמד אותנו באמצעות הטכנולוגיה החכמה. בהצלחה רבה. אוהבת".

דוד ברזילי (מומחה לדיאגנוסטיקה. מכון מונדיאל): "יישר כוח. ריגשת אותי מאוד. אני זוכר את היום שהתחלת לכתוב. באת אליי למוסך בבאר-שבע מלא מוטיבציה כדי לאסוף חוברות 'במרכב', שבהן חומרים מקצועיים בתחום הרכב. פעלת רבות ותרמת לקידום הענף. עשית זאת בכישרון רב ובאהבה לאחר שנוכחת שאין בתחום זה ספרות מקצועית ראויה. ערכת וכתבת ספרים איכותיים רבים, ספרים ששימשו ועדיין משמשים כספרי לימוד בכל המכללות. משוכנע שתמשיך לתרום, להדריך וגם לכתוב בסטטוס החדש שלך. אוהב ומעריך מאוד; אבי קוסטו (מדריך טיולים ויבואן נתמכים): "תודה על שנים יפות ושיתוף פעולה נפלא. היה לי עונג רב לעבוד איתך".

מאיר אלרם (מנהל מחלקת ההדרכה של קופרטיב אגד ומנהל אגף ברלב"ד): "נפגשנו בכמה צמתים בדרכנו המקצועית. חותמך ענק"; עירית לב הר-גבאי (עיריית תל-אביב): "וואו בני. מפעל חיים מעורר השראה! המשך מוצלח בדרכך"; ד"ר צבי ברק (מנכ"ל קבוצת גישות): אני משוכנע שתמשיך בהצלחה לייצר ולהשפיע. קח זמן בכיף לעצמך ולמשפחה ותהנה מכל רגע. הרבה בריאות"; אל"מ מיל' עדי צוקרמן (חיל הים ועוזר השר): "לאור עבודתנו המשותפת והמוצלחת במהלך השנים, מאחל לך אושר ושתמשיך בפעילותך הברוכה.

אשר נתיב: "למדתי להכיר אותך משיחותנו הארוכות, שבכל אחת מהן למדתי משהו חדש. מקריאה אדוקה ב"אבני הדרך" המרתקות שפרסמת, אתה איש נדיר עם סיפור חיים שראוי להתגאות בו. לו רק היית פחות נדיר בשירות הציבורי – כל המדינה הזאת הייתה נראית אחרת לגמרי"; עו"ד שלמה מזרחי (מנכ"ל משא בטוח הדרכות ובטיחות): "ברכות לעתיד לבוא. שהיצירה והעשייה שהנחלת לדורות עברו ימשיכו לדורות הבאים, ותמיד תהיה לנו לעזר רב גם בעתיד לבוא. הידע והמקצועיות שבך לא יסולא בפז".

שולמית פוני: "גם אני שמחתי להיות חלק מהעשייה המרובה שלך, כשעבדתי במחלקת ההסמכה. תמיד היית אוזן קשבת ועם הרבה ידע. תהנה מכל רגע ורגע גם בחיים האישיים"; אריה שרל (מומחה המחשבים של המשרד ויוצר מוכשר): "נפלה בחלקנו הזכות והעונג לעבוד איתך הרבה שנים. שמחנו מאוד להכיר אותך ולעבוד לצידך. לא נשכח איזה אדם מוכשר, מקצועי ומסודר אתה בעבודה. למדנו ממך המון ועזרת לכל אחד בשמחה. תיהנה במסלול חייך החדש ותפיק ממנו את המירב. בהצלחה בכל. היית ותישאר לכולנו חבר יקר. לא נפרדים – רק משנים סטטוס".

שמעון אברהם (לשעבר ראש תחום בכיר לשירותי תחזוקת רכב): "הצלחה בדרכך החדשה. דרך ארוכה עברנו יחדיו, ואני בטוח שהספר החדש 'בטיחות וגיהות בעבודה במוסכים' שיצא לאור בקרוב, יהיה ברמה מקצועית גבוהה, כיתר הספרים שכתבת, שחלקם היה לי הכבוד לקרוא"; שמעון אלקיים: "מעבר לתרומתך הענקית בענף הרכב, הייתה לי הזכות להכיר אדם מקסים עם חיוך תמידי, מתנהג בנימוס, אוהב לעזור לזולת, ועם ידע רב בתחומי הרכב בכל שקשור לחידושים בכל העולם. אין לי ספק שתמצא את עצמך עסוק גם ביום המחר".

ירדנה כהן (הממונה על תלונות הציבור): "בהצלחה בדרכך החדשה – איש יקר, מעניין ונעים הליכות. תחסר לי מאוד"; יוסי כהן (מנהל חטיבת ההנדסה באגד): "זכות גדולה נפלה בחלקי להכירך. אדם משכמו ומעלה, מלח הארץ, מורה, מדריך, מקצוען ומעל לכל מנטש. תהנה בעשייה גם בהמשך השנים".

קטי מורלי – (מנהלת תחום תאום, נהלים ורישוי במשרד התחבורה (: "בני היקר, איזו כתבה מרגשת וסקירה היסטורית של משרד התחבורה. העלית את זכרו של אריה רובין שהיה מגיע ללשכה המשפטית חליפות לבקרים, ואת ציפי אריה המקסימה. אין ספק שעברת כברת דרך. אכן משרד התחבורה זכה בעובד מקצועי ביותר והיית שותף להחלטות חשובות. המשך את עשייתך בעולם הרכב המרתק והדינמי, שלא נותן לך להשתעמם לרגע ומשאיר אותך צעיר לנצח. אתה מלך".

מיכל מזרחי (מנכ"לית משא בטוח – הדרכות ובטיחות): "בני היקר והאהוב, אתה יחיד ומיוחד"; אבישי דרורי (אגף ביטחון וחירום): "בני אחי, אתה איש מיוחד…החבר הראשון שלי שהצטרפתי לפני 20 שנה למשרד התחבורה…אתה אדם מיוחד ומלא כרימון"; שרונה זילכה (מנהלת ענף שמאי רכב): "בני היקר והמיוחד. בטוחה שתמשיך לפעול וליצור עוד ועוד, כי כזה אתה. היתה לי הזכות להכיר אדם רב פעלים, רב ידע ועשיה. אתה ממש שף בתחומי התמחותך, ועם זאת אדם נפלא, רגיש, חייכן וחד עין".

לילך תדמור (חברת נבחרת ישראל ואלופת ישראל בהתעמלות לשעבר, פסיכולוגית חינוכית ובת משפחה נערצת): "בני היקר והאהוב…היטבת לתאר את מפעל החיים שלך…חייבת לחזק את האישיות הכובשת בה ניחנת…את החיוך המחבק שלך – אותו זכאי לקבל כל מי שפוגש אותך… אתה מקצוען יחיד ומיוחד!!!"; עמית אביעד-עדס: "דוד בני היקר, ברכות חמות להצלחה בהמשך דרכך. אתה איש אשכולות ובעל ידע רב בכל התחומים. אין לנו ספק שזו רק ההתחלה. אוהבים אותך מאוד, כולנו"; כפיר עדס: "דוד בני היקר. כל הכבוד על פועלך ועשייתך המקורית לאורך השנים. תהנה מהחופש המיוחל".

שי אולי: "ללא ספק, השארת חותם לדורות בתחום עשייתך במשרד התחבורה"; אבי זאן: "זכיתי בשנתיים האחרונות ללמוד ממך המון, ואין כמו שיחת מסדרון לא רשמית כדי ללמוד על פועלך ועשייתך רבת השנים"; ספי דיין (מנכ"ל EV MOTORS): "בני היקר, אחד האנשים המוכשרים והמקצועיים שהיו במשרד התחבורה. אדם נעים הליכות, דרך ארץ וצנוע. שמחתי להכירך מקרוב ב- 30 השנים שחלפו, ללמוד ממך המון, להתייעץ איתך ולקרוא את כל הספרים המקצועיים שכתבת בשקיקה רבה. בני ידידי, יש לך עוד הרבה מה להציע בעולם הרכב והבטיחות בארץ ובעולם. מעריך ומוקיר אותך המון".

יורם פז: "עם כל השמחה בפרישה מתפקידך הבכיר בשירות הציבורי, בסוף נותר חלל ריק של געגועים וזיכרונות, עם כמיהה עמוקה לימים של פעם שלא ישובו. אין ספק שמכלול כישוריך והידע המקצועי שניחת בהם יסייעו בידיך גם בעתיד"; נאורה ברק (קצינה במשמר הגבול): "זכית אתה וזכינו אנו בך. מאחלת לך חיי תוכן מלאים מעכשיו והלאה, לא פחות מכפי שהיו עד כה"; רותם לב (רקדנית מוכשרת, מורה למחול ובת משפחה אהובה): "תמשיך בכתיבתך, ובהיותך אדם כל כך נעים וטוב לסובבים אותך".

מרדכי צדיקי (מנכ"ל בטיחות משולבת): "תודה רבה על הכל. בני אביעד עובד ציבור שאוהב את הציבור. חבל שאין עוד הרבה כאלה"; יקי שקלר: "תודה על התרומה האדירה שלך. מקווים שנמשיך להחכים באמצעותך גם בעתיד"; ליאת בן אהרון (אגף הפיקוח ברשות לתחבורה ציבורית): "אשריך! זכית לעבוד בתחום שאהבת ועימו הסיפוק מהעשייה. ואני זכיתי לעמית מוצלח לעבודה, ומעל לכל למורה מוכשר בקורסי הוראת נהיגה ובוחני רישוי לנהיגה. נהניתי משיחות הבוקר במשרד בתל-אביב. בהצלחה והנאה גם בפרק הבא". עוזי משה (מכללת עתיד): "בני יקירי, 27 שנות היכרות יש לי עם אדם נעים הליכות שכמותך, איש שיחה מעניין ובעל ידע עצום בתחום הרכב והתחבורה. אין ספק שהשארת את חותמך".

ניסים אשכנזי (קצין הבטיחות הארצי לשעבר של התעשיה האווירית): "תמיד תהיה עמוד האש שלנו בידע המרשים שלך. הנחלת לנו מורשת למידה ענקית. תודה"; אריה שמואל (מחליפו של ניסים אשכנזי בתעשייה האווירית): "נפלה בחלקי הזכות לעבוד לצידך במהלך 20 שנה, ושמחתי ללמוד ממך רבות מהתנהגותך ומחריצותך. האופטימיות אפיינה אותך לאורך השנים ותמיד קדמת נושאים שנראו בעיניך כחשובים. האמת, לא נוח לי שאתה פורש, בהיותך עמוד התווך של המשרד – שירותי, סבלני, קשוב לציבור, נעים הליכות, מופת ודוגמא לעובד ממשלתי ממלכתי ומסור לעבודה. כל זה ועוד יחסרו לכולם"; חזי יהלומי (ראש תחום קציני בטיחות בתעבורה, לשעבר): "תמשיך לעשות חיל ותהנה מכל רגע".

אמנון יסעור: "שיהיה בהצלחה, ועכשיו דלתות נוספות יפתחו בפניך"; שאול דגמי: "כל הכבוד על העשייה מרובת השנים למען הכלל"; אילן גרידי: "כמרצה שלי למדתי ממך המון, וגם לאחר הלימודים שמרנו על קשר. מעבר לכל התכונות הטובות שלך, אתה מאנצ' אמיתי"; נורית צרויה (משק לשעת חירום): "זכיתי להכיר אדם מדהים ונפלא שכמוך, עם עשייה רבה במהלך השנים. בטוחה שתרומתך האדירה תמשיך גם בעתיד"; יובל בונה (עיריית ת"א): "השקט שלך מרעיש עולמות. הידע שלך פורץ גבולות עם כתיבה מדהימה. שילוב קטלני לאדם מקסים".

ירון קומפל: "כתלמיד שלך בהכשרות המקצועיות במגמת רכב, למדתי ממך המון, ובמיוחד שיטות הוראה, הדרכה ולימוד מעמיק של החומר"; דוד גדול (רפא"ל): "שחייך ימשיכו להיות פוריים ומעניינים כמו קודם"; אבי אלגום: "אוהבים אותך ומחבקים אותך. למדנו והשכלנו ממך, ובנוסף החברות איתך היא בגובה העיניים. שפו"; שוקי אהרוני: "תודה על עזרתך ותרומתך בתחומי הרכב, הבטיחות והכשרת עובדים מקצועיים. אני יודע שתמשיך להיות עסוק ומועיל"; מאיר סגל: "סיכום מדהים לכל כך הרבה שנות עשייה ומקצוענות. אני מניח שתמשיך בכך, כי לא ניתן לעצור זאת כשזה בך ובדמך".

אבי כתריאל: "תודה לך חבר יקר, על פעילותך הברוכה למען אזרחי המדינה. תמשיך לחייך ולסייע בדרך המיוחדת"; גדי בן נאים: "אני בטוח שתמשיך להעשיר אותנו בידע גם בהמשך דרכך"; חזי שוורצמן: "ברכות ודרך צלחה. שמחתי מאוד לעבוד איתך ולזכות מידיעותיך הרבות"; שלמה סבו: "תודה על כל העזרה שלך לאורך השנים. אשמח להיעזר בך גם בעתיד ולהנות מהידע והניסיון הרב שצברת בענף הטכנולוגי של הרכב"; גיורא רוס: "תודה על תרומתך החשובה, ואני מאחל לך המשך פורה ומהנה"; עינב אקוניס: "בהצלחה. זכיתי להכיר אותך באחד הקורסים שהעברת, וכבר אז התרשמתי מכמות הידע שלך בתחום".

יוסי בן ענת (מינהל הרכב הממשלתי): "פועלך רב המעש והמורשת של הלמידה, הסקרנות האינטלקטואלית והיכולת המדהימה לנטוע אותה לאוכלוסייה כה רחבה, יישארו עימנו עוד שנים רבות וארוכות. שנזכה עוד להנות ולהחכים מהידע המופלג שלך עוד שנים ארוכות וטובות. ישר כוח גדול. איחולי הנאה צרופה וחיבוק גדול"; יום-טוב אלקבץ (קצין בטיחות בתעבורה בכיר): "בתקופה הארוכה שזכיתי להכירך ובפגישות המשותפות למדתי המון, ובכללם מהספרים שכתבת והעשירו את הידע. לא כל יום פוגשים איש כמוך. תודה על הכל"; יעקב ברן (אגד): "בהצלחה גם בהמשך דרכך"; יואל ברזילי: "איש אשכולות, ומאמין שעוד ניפגש בעוד השתלמויות".

משה כהן (מפעלי תובלה): "בהצלחה רבה איש יקר ומיוחד בחיים החדשים והמאתגרים. זכיתי בענק להכירך בתחילת תפקידי כקצב"ת, ומיד הבנתי שעומד מולי אדם מלא ידע ומורה נבוכים, וזאת בצניעות רבה. תודה רבה על שנים רבות של שירות אדיב וסובלני. למדתי רבות ממך ותודה על סבלנותך האינסופית ואורך הרוח במתן מענה זמין ובכל עת. הביוגרפיה שלך מרשימה במיוחד. תודה על ספרי הלימוד המקצועיים והאיכותיים שכתבת ועל המורשת הברוכה שהשארת באגף מטענים. ברצוני לשאוב עוד מהידע הרב שלך. מוקיר ומעריך אותך מאוד".

אבי מינקובסקי (סנ"צ במשטרת ישראל לשעבר, ודמות חברתית מיוחדת במינה): "בני היקר, אפוס סקירתך אודות 33 שנות פעילותך היא יצירת איכות העומדת בפני עצמה…נהניתי מכל שורה, ובמיוחד במאמץ העיוני להסב דו-סטרית ספרות מקצועית זרה ולא מעודכנת, למשק תובלה ותחבורה מפותח מורפולוגית ומתקדם טכנולוגית…מהעבר השני נטלת מתודות נוהגות וכינסת אותן לתוך מתווים של נוהלים, ארגון שיטות וכן הסמכות נדרשות…תיארת מפעל חיים שהפעילות בו לטעמך במתאם של אושר מקצועי והתרגשות פנימית עם עולם שלם של תעבורה, שינוע ותנועת ציי רכב ענקיים… חוכמתך בהטמעת הידע ובהפעלתו בשירות הציבורי היא הישג כמותי אך גם ערכי… והיית כדברי הספר ההוא 'כמעיין המתגבר'.

הינך בעל מוניטין רב בתחום טכנולוגיית הרכב, ניהול תעבורה ועוד. רשמת פרקים מפוארים בתחום כה חשוב…מהאוסף המרשים של מברכים ניתן לומר כי צרבת תודעת חברים שעימם פעלת לאורכן של שנים…יצרת ופיתחת ספרות מקצועית ענפה שמועילה עד מאוד למשק המוטורי במדינה…עסקת בחינוך, מחקר ויישום, כך שברור לכל פרט בקהילה כי ערכך הייחודי הוא "לעילא ולעילא". שא ממני ברכה ואינשאללה ניפגש במהרה…

פעילותך הייתה בעידן בו היה מקום מכריע לגורם האנושי בהפעלת מכשור תעבורתי, והנה כעת אנו מסכמים, כך נראה, תקופה של 130 שנה של אוטונומיה אנושית ואנו עוברים לפיקוח כללי על מכונות וטכנולוגיה עצמונית…וזה הזמן גם הנכון לפרוש ארגונית אך גם תודעתית…מאחל לך ולזוגתך ולכל השבט הנפלא רוב אושר, הפקת בינה ואיכות מתגברת בפרק החופשה שלבטח תוסב בידיך האמונות למסגרת תוכן מהודרת".

חנוך גרינברג (מומחה מוביל לאלקטרוניקה וטכנולוגיה מתקדמת): "חבר יקר. ההיכרות שלנו היא מעל לשלושים שנה. כל מפגש וכל שיחה עימך הסבה לי עונג. היה לי הכבוד להפיק עבורך את אחד מספריך 'מדריך לנהג/ת. כמו כן, המון שעות העברנו יחד בנושאים מקצועיים, ואני בטוח שנמשיך לדבר ולהיפגש גם בעתיד. הצלחה בהמשך עשייתך".

משה מסינה (תלמידי בקורסי מורי נהיגה וקציני בטיחות בתעבורה): "בהצלחה רבה בתפקידך החדש. אמנם לא תהיה עובד מדינה, אך ללא ספק תמשיך להוות מעיין הנובע ידע, מקצועיות ונועם"; נטע מרום-נוסן (מלכת הכיתה ביסודי, וכיום נשיאת מועדון רוטרי כרמל): בני יקר, גאה להיות חברה שלך. ברכות להתחלת פרק חדש בחייך. מאחלת לך עשייה נעימה גם בשלב הזה של חייך; פלה קידר (הילדה היפה עם הצמות מהשכונה, והפולנייה הראשונה שפגשתי בחיי): "בהצלחה על העשייה המרובה. עתיד ענק לפניך".

אברהם אברמוביץ: "בני היקר, השתתפנו כחברים בוועדות טכניות והסמכה משותפות לאיגוד המוסכים ולמשרד התחבורה, ויצרנו קשרים עם אריה רובין בנושא תחזוקת רכב ומניעת תאונות. ליוויתי את עבודתך החשובה במשרד התחבורה, ואני יודע שתמשיך לתרום ולהעביר את הידע הרב שבידך – כי זה בדמך. עלה והצלח בכל אשר תפנה"; אמיר טורנר (מוסך פליקס): "תודה רבה על תרומתך המשמעותית לענף הרכב בישראל, ועל הידע ששיתפת"; אורי גורביץ (עו"ד ושמאי בכיר): "אדם יקר ומקצוען אמיתי. נכס של משרד התחבורה. עוף גוזל בדרכך החדשה, ואנחנו אוהדיך נמשיך להעריץ אותך כאדם וכמקצוען".

רונית פרנקו (אגף ביטחון וחירום): "בני, חבר יקר ואהוב שלי. אתה מספר אחד בהצלחותיך. בהחלט כתבת כהרגלך כתיבה מרתקת והתעמקת בעשייתך המרובה שהיריעה קצרה מלהכיל. רק גאווה הבאת לכל מי שנפלה בפניו הזכות להכירך לעומק. אפילו מילים אלו נכתבות מהשראה שלך. אתה מעורר את כל החושים לכתיבה ותיעוד על גבי הנייר. העשייה שלך בעתיד רק תתעצם ותתגבר עוד יותר ממה שהייתה עד עתה. איש מקסים עם חיוך נצחי ומילים קסומות הנשלפות מפיך באופן טבעי…אכן, תמיד יצאנו בחיוך מחדרך. אוהבת אותך המון ומאחלת לך ולמשפחתך המקסימה שמחה ואושר לעוד שנים רבות".

דבורה מזרחי: "אכן, השארת חותם של ממש לדורות הבאים במשרד התחבורה. בהצלחה בהמשך דרכך"; אינג' טופז פלד שטיינברג (המפקחת על התעבורה במחוזות ת"א והמרכז): "שיהיה לך שמחה רבה, שלווה וסיפוק גם מדברים אחרים. כל הכבוד על העשייה החשובה"; מאדד סלמה (מפקח מוסכים ושירותי תחזוקה מחוז חיפה והצפון): "אחי ורעי. היה לי הכבוד להכיר אותך עוד בימיי הראשונים במשרד התחבורה. היית מבין הראשונים שקיבלו את פניי. זוכר את הפעם הראשונה שבאת והצגת את עצמך, והצעת שאבוא אליך בכל נושא שארצה בו עזרה, תמיכה או בירור. זוכר עוד כשהתחלתי ללמוד, תמכת ועודדת אותי ואף הבאת לי ספרים רבים משלך כדי שיהיו לי לעזר. באמת אתה איש מיוחד במינו, של נתינה, אהבה, עזרה ותמיכה בכל אשר אתה יכול. עכשיו שיהיה לך יותר זמן איכות מוזמן לבקר יותר בצפון".

שולמית חייט (אשת חינוך – גבעת אלה): "תודה על השיתוף. המשך בעשייה מרשימה, ברוכה, מקצועית ובצניעות. באהבה"; רינה מירון: כרגיל, כתיבתך מרתקת ומעניינת. בהצלחה"; אורי קורן-קרייצר (בן כיתתי וחבר ילדותי מנס-ציונה): "בני היקר והאהוב. בהצלחה בדרכך החדשה. אלפי אנשים חבים לך תודה על תרומתך רבת השנים לקידום מקצועות התעבורה, התחבורה והבטיחות. גאה להיות חברך. עלה והצלח".

בהירה פרלמן (אשת חינוך ושכנה אהובה): "בהצלחה בהמשך דרכך. בטוחה מהיכרותי הממושכת איתך כי השארת אחריך במשרד התחבורה מורשת מפוארת שתמשיך לתרום למען החברה והתחבורה"; יעל קריב: "עשייה מרשימה ותרומה עצומה"; רעיה יעקב (יועצת חינוכית): "הזמן לא עומד מלכת, ואיחולי הצלחה כבירה בהמשך"; אסנת שטיינברג (חברת נפש, עוד משירותנו המשותף בגדוד הקשר של אוגדת רמת הגולן במלחמת יום הכיפורים): "בני היקר והאהוב שלי, בהצלחה בשלב החדש של חייך. מאחלת לך הנאה, עניין, יצירה ותרומה גם ממקומך החדש באשר תבחר.

רוית שרים (רכזת קורסים, מנהלת מוקד יישובי ואשת חינוך): "כולך אנציקלופדיה מהלכת ויש הרבה מה ללמוד ממך. צחקקתי על שכתבת שהנך יוצא לחופש ולדרור….הרי שנינו יודעים, מעבודתנו המשותפת ורבת השנים, שבנשמתך הנך איש עמל, והעשייה זורמת בעורקיך. בטוחה שתמשיך בפועלך הרב והמעשיר את כולנו, וברור שנשמע על עוד פרויקטים ואתגרים חוץ מנכדיך המקסימים. מאחלת לך עוד שנים רבות של סקרנות והבאת הידע לקהל הצמא לדבריך".

שלמה טורה (חבר ילדות ושמאי הבית של חברת מנורה): "בני חברי היקר, ברכות עם סיום תפקידך ארוך השנים. כמי שעוסק בתחום, אני יודע מקרוב עד כמה גרמת לשינוי קיצוני בהפצת הידע המקצועי בתחום הרכב. העשרת ידע בספרות ובהרצאות לאלפי מומחים ובעלי מקצוע שלא ישכחו זאת לעולם. כעת, נתמקד שנינו בעתיד. עלינו לנצל את השנים היפות שלפנינו בצורה הכי טובה שאפשר. פנאי יהיה לנו בשפע רק נזכור שצריך לנצלו ולהשלים את מה שהחסרנו. מאחל לך בריאות, אושר ושמחה.

משה קידר-קלדררו: "כל הכבוד על המאמץ". מלכה קוחן (חברת ילדות ואשת חינוך): "איחוליי להמשך עשייה כיפית ובבריאות טובה. המשך בטיוליך הרבים עם הפנינה ותהנה מהזמן שהתפנה"; שמוליק טרסוב: תצליח – WOW; שולה שועה (רב-בריח): בטוחה שתמשיך לעשות חיל, וזו רק ההתחלה"; נימרוד וכל השבט מחולון: "פרק חדש מתחיל עכשיו. כתוב אותו בנחת ממקום שליו ומלומד. באהבה".

בצלאל לנדנברג: "על זה נאמר איש אשכולות, רב מעש וצנוע. את בני הכרתי בתקופת היותי קצין הבטיחות של רשות שדות התעופה שמענו הרצאות ממנו בתחום החידושים בעולם הרכב. תמיד היה מעניין להתחדש במידע טכנולוגי עדכני. אני לרשותך"; עו"ד עמנואל ויזר: "33 שנים חלפו מעת שנפרדו דרכנו מאז עבודתנו המשותפת בקרית ויצמן…איך שהזמן טס…בני, אאחל לך שאת יובל השנים הבאות תנצל לא פחות מאשר את אלו שחלפו. בריאות והצלחה בכל אשר תפנה".

משה שוחט (רשות המים): "בטוחני שעוד מצפים לך ימים רבים של עשייה בכל אשר תפנה. בהצלחה חבר יקר"; שרי יעקבי (נס-ציונה): "בהצלחה בדרך החדשה חבר יקר. אני בטוחה שתהנה מאוד עם פנינה, וכמו שאני מכירה אותך לא יהיה לך רגע דל"; אבי קביזון (תעשייה אווירית): "בהצלחה בדרך החדשה. מאחל לך הרבה בריאות ואושר"; דניאל בן-שטרית (מדריך טיולים מוערך): "בני יקר, עם פרישתך מהעבודה המאתגרת והמעניינת, שהטבעת בה את חותמך, אתה יוצא בגאווה לדרך חדשה. תעשה את כל הדברים שחלמת עליהם, אתה יוצא בראש מורם ובסיפוק רב. מגיע לך. ואם תשמע לעצתי, שלח ידך בכתיבה. תיאוריך מרתקים ומעניינים כאחד. שפתך עשירה, קולחת ומתובלת לעילא. ותן לנו להנות ממנה".

מיכאל לרר (העורך המקצועי הראשי של המוסד לבטיחות ולגיהות): "כל הכבוד בני על העשייה ושיתוף הידע. אני מעריך מאוד את תקופת העבודה המשותפת שלנו שבה זכיתי להכירך. מדינת ישראל צריכה אנשים כמוך. כן ירבו"; רועי עמרני: "עונג גדול להכיר אותך ולהנות מעבודתך המרשימה"; פרופ' תמי רונן רוזנבאום (דיקנית הפקולטה למדעי החברה באונ' ת"א עד לאחרונה, וחברת נעורים): "בשעה טובה בני יקר. תהנה מהחופש ומהבחירה. ואני סמוכה ובטוחה שעוד העתיד לפניך".

טובה אלנתן (אגף ביקורת פנים): "מאחלת לך הצלחה בכל אשר תפנה ותעשה, ובטוחה שעוד תעשה"; ערן ראובני (חיל האוויר ו- ITS ישראל): "המשך להגשים את יעוד חייך. ישר כוח"; גיל רוטשילד: "בהצלחה בחלק היותר משמעותי בחיים"; סיגל עוז: "כבוד על העשייה ותרומתך לענף הרכב. בהצלחה בהמשך ותהנה מכל רגע"; מוטי אלמוג (קופרטיב דן): "אנציקלופדית רכב מהלכת. מורנו ורבנו. בהצלחה בכל דרך שתבחר ונשוב להיפגש על הדרך".

אלון וייס: "אני אחד מתלמידך בקורס מורי נהיגה בתחילת שנות התשעים. ציפיתי תמיד בקוצר רוח לשיעורים איתך. ערכת תמצית עשייה מעניינת ומושלמת של התכנים"; אל"מ במיל' אורי מימון (מנכ"ל חברת מ.ר.מ, ובן מחזורי בבה"ד 1): "בני חברי. המורשת שלך תישאר לעד. בהצדעה למעשייך לאורך שנות עבודתך במשרד התחבורה. מאחל לך בהמשך דרכך שנות בריאות ויצירתיות".

אורי בנג'מין (אגד): "היית לי מורה בקורס קציני בטיחות בתעבורה, ומאז נשארת להקסים ביכולות האדירות שלך ובמזגך הנעים והטוב. שיהיה לך בהצלחה בכל אשר תפנה"; שמעון צוקר (מפקח באגף ביקורת רכב ומפעלים): "אני שמח שנפל בחלקי לעבוד איתך. הכרתי אדם מקצועי, נעים הליכות שתמיד מוכן לסייע וללמד. תודה על הכל"; עמנואל אדיב: "אחים אנחנו, ותקופה מוצלחת וארוכה עבדנו ביחד. חזק ואמץ דרך צלחה"; עו"ד רוני לוינגר: "למדנו ממך הרבה"; אלי אבו: "היה לי העונג להיות תלמיד שלך וללמוד ממך. יש לציין את הדרך והנימוס בה אתה מעביר את השיעורים. זה היה תענוג בפני עצמו להיות תלמידך. בהצלחה באשר תפנה".

יהודה עזרי: "עלה והצלח. ישר כוח על עשייה מוברכת, מורה יקר"; יואב שלום (מורה נהיגה): "בהצלחה בני יקר. היה לי העונג להכיר אותך. נעים הליכות, סבלנות והמון ידע וניסיון"; ציון דוד: "יישר כוח איש יקר ואיש אשכולות"; יורם צ'רני (צה"ל): איפה מוצאים אנשים כמוך, בעלי נתינה יוצאת דופן. הכתיבה שלך וחכמת החיים, ביחד עם האדיבות, ראויים לכל מחמאה. צה"ל זכה להתייעץ איתך פעמים רבות ותמיד קיבל אוזן קשבת. אני מחכה לספר החדש"; מיכה מישר: "ריגשת בכתיבתך על התחנות שעברת בחייך. אתה אדם מיוחד".

אלי רביד: "מיטב הברכות לאיש אשכולות, רחב אופקים וברוך כישרונות. ממיטב אנשינו. מומחה בתחומו. איש נעים הליכות שתמיד היה קשוב, והעניק מהידע הנרחב שלו בתחומי הרכב התחבורה והבטיחות לרבים בתוכנו; ארז עטון: "זכיתי ללמוד ממך הרבה בקורס בוחני רישוי. שיהיה לך בהצלחה גם בהמשך, והכי חשוב בריאות איתנה"; רפי רבי: "אין עליך, איש ישר הגון שקט ואוהב לעזור לזולת, המדבר לכולם בגובה העיניים. עלה והצלח איש יקר"; שאדי נסראלדין: "המון הצלחה איש יקר בכל אשר תפנה…בריאות ותהנה מהחופש".

כאמל קייס (מנהל אגף הנדסה באגף בכיר רכבות ולשעבר ראש תחום תקינה): "היה לי תענוג להיחשף למקצוענותך ולאישיותך המיוחדת. תודה על השליחות והעשייה, והמון הצלחה ונחת בפרק הבא"; איציק סוויסה: "הייתה לי הזכות להכיר אותך וללמוד ממך לא מעט. אתה בן אדם מדהים ובעל אישיות מיוחדת"; ציון בוריה (ביטוח לאומי ולשעבר הממונה על מורי ובוחני הנהיגה): "בטוחני שתמשיך להיות אותו בני מקסים"; שרון חסיד: "היה לי לעונג להכיר אותך ולעבוד איתך. למדתי ממך המון והערצתי את הידע העצום שלך ואת הידע בהעברה לדורות הבאים"; חנניה אפנגר (מנהל מחוז רישוי ב"ש והדרום, עד לאחרונה): "ברוך הבא לאגף עובדי משרד התחבורה לשעבר. שיהיה לך בהצלחה. יש חיים אחרי!!! ואפילו טובים יותר.

דני זריאל (רשות הדואר): "הצלחה כל מעשה ידיך. למדתי ממך המון מהמידע שהעברת לקציני הבטיחות בתעבורה ולנהגים המקצועיים בחברתנו"; דורי רובינשטיין (מומחה לאופנועים): "תמיד אהבתי לקבל הכוונה ועזרה ממך. תרמת רבות למערך התחבורה בישראל, ובטוח שתמשיך לתרום בדרכך המיוחדת והנעימה"; אינג' אדם בלומוביץ (לשכת המהנדסים): "אין ספק כי פרישתך המכובדת היא רק סימן להמשך שיבוא; דן שגיא (קצין בטיחות עצמאי): "שמחתי להכיר אותך לפני עשרים שנים. מיום זה התחלתי ללמוד ממך הרבה דברים. זאת לא תחנה סופית ותצליח בכל מעשיך".

שמעון תדהר (התעשייה הצבאית): "תמיד היית איש אשכולות ודעת, אדם עם לב זהב. מעריך את פועלך הרב ומקווה שתמשיך לתרום מניסיונך"; עמית לוזון (איתורן): ממש מפעל חיים. בהצלחה בפרק הבא"; צחי ספיר (מנהל שירות): "העשייה שלך לאורך כל כך הרבה שנים מאתגרות בהחלט מדהימה"; רויטל שליאן (מנהלת לשכה בתחום תקינה): "היה לי העונג לעבוד שנים במחיצתך… כל פועלך הוא בהחלט 'מתנה לחיים'…עשייה עשירה ומיוחדת מבעל אישיות מקסימה כמוך, שהעשיר אותנו בהמון ידע הוא בהחלט נדיר בימינו"; ענת צור-דרייפוס: "אתה מלא ידע כרימון, עם כוונות טובות שמתורגמות למעשים. ניחנת בכושר כתיבה, ידע והמון רוגע וחיוך".

אינג' אלון שמש (מנכ"ל הנדסה בגובה): "אתה ממש אנציקלופדיה וזה לא ישתנה. שיהיה בהצלחה והרבה בריאות"; אינג' יורם אלעזרי (לשעבר מפקח עבודה ראשי במשרד העבודה): "בהצלחה בהמשך הדרך"; אברום אורבוך (מרצה בכיר, ונהג הרכב הכבד המבוגר והמנוסה בישראל): "בהצלחה בדרכך. כידוע, בתקופת היותך במשרד התחבורה והבטיחות בדרכים תרמת רבות לקידום הענף – הן במעשי והן בעיוני. אהבתי ולמדתי ממך בהרצאות שהשתתפתי בהן כתלמיד, וגם מהספרות המקצועית שכתבת. בנוסף, אני לא שוכח את שכתבת עליי בפסיפס החברתי 'בקרב הטרקטורים בלטרון', שבו השתתפתי במלחמת העצמאות. מאחל לך הצלחה בכל מעשיך".

צביקה צוק (הפרויקטור לרכב ראם בתעשייה האווירית): "בני המיוחד, מאחל לך הצלחה בדרכך החדשה. אתה אדם עם יכולת ענקית, ובוודאי תמשיך להיות עסוק, כפי שאתה מיטיב לעשות במיוחד בכתיבה ובידע הענק שלך. זכורה לי היטב ההכרות ביננו בבאר-שבע, ביוזמת גבי ברבי, ובוודאי לא אשכח את הפירגון שלך שהענקת לי בכתבה היפה שלך על מפעל חיי בפיתוח וייצור הרכב המבצעי הישראלי. גילית עניין רב בכל מערכת ומכלול ייחודי. שמח תמיד לעיין בכתבות שלך בפסיפס החברתי, הכתובות בטוב טעם; יצחק גולדנברג (אגד): "הצלחה בדרכך החדשה כי יש חיים אחרי. תהנה מהחופש ומהיקיצה הטבעית.

איריס לזרוביץ (סמנכ"לית אגודת בית ההנדסאי): "בני היקר, בהצלחה!!!; שונית וייס: "היה לי הכבוד והעונג להיות תלמידה שלך בקורס מורי נהיגה. כמות הידע שהנחלת לנו – בנועם, בחיוך ובאכפתיות – אינה מובנת מאליה. תודה על תרומתך הגדולה לענף התחבורה, ועכשיו, יאללה לעשות רק חיים משוגעים!"; גד פרידקובסקי: "צא לדרך בני יקר, איחולי הצלחה ותמשיך ליצור"; דני מגדלי: "תודה על תרומתך, איש יחיד ומיוחד"; הלנה בוכניק: "תקופה ארוכה הגיעה לסיומה בהמון עשייה מוצלחת. נשמח לפגוש אותך בפעילויות שאנחנו מארגנים. שיהיה בהצלחה".

שרית לוי (מנהלת אגף מידע ברלב"ד וברשות הארצית לתחבורה ציבורית): "מאחלת לך את כל הטוב שבעולם בתקופה החדשה, שבטוח תהיה גם מאתגרת. תודה לך על כל העזרה שנתת לי, בעיקר בתקופה שהייתי ברשות הלאומית לבטיחות בדרכים. תמיד היית מוכן לעזור ולחלוק מחוכמתך וידיעתך האין סופית בתחום הבטיחות. בהוקרה רבה"; דנה פיינברג (האגף לרישוי מפעלים ביטחוניים במשרד הפנים): "איש מקסים. מזל טוב בהמשך הדרך".

ציפי בן ארצי: "בני היקר, אין עוד אנשים כמוך! ללא ספק השארת חותם בתחום הרכב. עכשיו הגיע הזמן לשקט, לשלווה ולהנאות של החיים ביחד עם הפנינה"; אילן בן ארצי (שמאי בכיר, יזם והרפתקן): "בני חבר יקר. השארת את חותמך על ענף הרכב בישראל והיית עמוד התווך של משרד התחבורה. המורשת שאתה משאיר, וכך גם הספרות המקצועית והחינוכית שכתבת, יהיו לאורים ותומים לממשיכי דרכך. לפני שלושים ושלוש שנים הכרתי אותך וזכיתי בחבר יקר. נעים הליכות, נינוח תמיד ומדבר בנחת ובשקט. עליך נאמר – דברי חכמים בשקט נשמעים. שא ברכה חבר יקר ושנמשיך יחד עוד הרבה שנים. אחרי כל גבר מצליח עומדת אישה, ובמיוחד אם היא פנינה".

רותי משגב: "הנך מלח הארץ ודמות להערצה. ראוי שמורשתך וערכי העבודה שלך ילמדו בבתי הספר כמורשת לדורות הבאים. בטוחה שתמשיך לחנך ולהשפיע, אך מגיע גם לך לקחת את הזמן, להנות מהחופש ולהשקיע בעצמך. כל טוב".

רונה אדלשטיין-רייזמן: "כל הכבוד על עשייתך רבת הפעלים לאורך השנים. המשך עשייה ברוכה ומהנה בפרק חדש זה של חייך. בהערכה"; רויטל שטיינברג (אשת חינוך ומרצה לחינוך תעבורתי): "ברכות חמות. אתה תצליח בכל שתבחר לעשות, בזכות המצפן הפנימי והאמונה בטוב"; עופרה דוד: "עשייה מרשימה ואיכותית"; גלית דיין קלימי (מנהלת מחלקת ההסמכה באגף הרכב): "בני יקירי, תודה על השנים הרבות, המקצועיות והאישיות לצידך. הצלחות מרובות בהמשך".

רחל קוזין-וואדס (אורמת טורבינות): "ידעת לטייל ולהנות גם בימים עמוסים בעבודה. עכשיו תשאיר אבק אחריך, ותעמיק את החריש בארץ ובעולם; איזבלה אבירם: "בני היחיד והמיוחד במינו. הפעילות שלך תרמה באופן פנומנלי למשק התחבורה והבטיחות בארץ. יעידו על כך אלפי חניכיך שזכו לשמוע את משנתך. אתה ההוכחה החיה לכך שנועם הליכות אפקטיבי פי כמה ממשחקי כוח מיותרים. מתרגשים עבורך מהדרך שעברת עד כאן ומהעתיד המרתק לא פחות אשר צפוי לך ללא ספק. משפחת אבירם על שלושת דורותיה"; ח"כ לשעבר רפי אלול: "בהצלחה בדרכך החדשה ככל שתבקש, לו יהי".

רזיה יופה (חברתי לאהבת הארץ): "אתה בצומת שמסכם עשייה כל כך מפוארת ומרשימה. לפניך תקופה מרשימה לא פחות, של הסנפת מרחבי הטבע שאתה כל כך אוהב. בהצלחה ובכיף"; אמנון כפיר (שותפי למסע ביפן וצלם טבע מחונן): "בהצלחה ובבריאות בתחנות הבאות. אתה אדם נדיר, עם יכולת חשיבה וניתוח. שא ברכה בכל מעשה ידיך"; דור ואדאס: "מדהים. אכן נשארת על שתי רגליך על הקרקע. הצלחת בניסיון לתמצת קריירה של מעל 30 שנה בפוסט. הגעת בעמל וגם במזל להישגים ללמד את כולנו, וזו לא קלישאה אלא החיים עצמם. שיהיה לך בהצלחה גם בהמשך. גאווה גדולה".

ריקי פדידה (רכזת לימודים המלווה אותי 30 שנה): "הצלחה בהמשך דרכך. הגיע הזמן להתחיל לעשות חיים. המון בריאות, אושר ושלווה"; חגית צומר (מנהלת תחום הכשרות מכללת אפיק): "מאחלת לך סיפוק והצלחה בכל שתעשה"; בצלאל נדב: "בשעה טובה! מאחל לך הרבה נחת והצלחה בפרק החדש בחייך. עכשיו שהתפנה לך יותר זמן, אני בטוח שתמלא אותו בפעילות ועשייה ותדע להפיק את המיטב בכל תחום שתבחר"; דליה נדב: "מאחלת לך להנות מהחופש, לפחות כמו שנהנת בעבודה".

משה יו: "שתזכה לשנים רבות של אושר ונחת בפרק החדש. המשקיע בחינוך משקיע לדורות"; עשהאל עומסי: "יש חיים אחרי ויש הרבה זמן לעשות כטוב בעינך. אין צורך למהר. דרך צלחה וניפגש בטיולים"; יהודית סביליה בלס: "בני יקר דרך צלחה עם המון בריאות"; משה רוסו (מפקח ארצי למקצועות הרכב במשרד העבודה): "בשעה טובה בני היקר ותהנה מהפנסיה"; ציפי קופמן (אשת חינוך): "בהצלחה בדרכך החדשה עם הפנינה היקרה"; בני גיני: (GOOD Luck); מרים גיני (הנסיכה הספרדייה של ירושלים – דור 14): "בהצלחה בהמשך הדרך, בבריאות ובהנאה מהחיים".

עו"ד עמוס עוזני (מנכ"ל רכבת ישראל ונמל חיפה לשעבר, וחברי לאתגרים בשטח): "מברוק, תנוח ותבלה"; עו"ד מיכל אונה: "בהצלחה בהמשך. ברכות"; אלמוג קרמן (יישור וטיפול מרכבים): "בהצלחה. תמשיך בכל הכוח"; פרח סאבק (מזכיר מועצת חורפיש וחברי להרפתקאות בארץ ובחו"ל): "בהצלחה ידידי. רק בריאות והרבה טיולי שטח"; נורית שטיינהרט (המכון לפריון העבודה, לשעבר): "מחר מתחילים החיים האמיתיים, מניסיון"; מירב רוזנטל (הממונה על ההדרכות וההכשרות המקצועיות באגף הפיקוח): "בהצלחה בני היקר! לעונג היה לי להכיר ולעבוד איתך"; טובי בן-הרצל (ראש מגמת עיצוב למדיה במכללה הטכנולוגית רופין): "בהצלחה. עוד פרק חדש מתחיל. תהנה מכל רגע".

רבים וטובים נוספים ברכו והביעו את דעתם על תפקודי ואישיותי, אך צר המקום להכיל, ובמיוחד שחוות הדעת והברכות לעתיד נושאות אופי דומה. ביניהם אציין את: אנדרי מטיאס מהמוסד לבטיחות וגיהות, מוטי רזניק, בצלאל מלך; יוסי ברדוגו, עזרא שוהם, ריקי רובין, יואב שלום, דוד אבינו, אברהים סוויטת, אריה מוזיקנט, מרים רינגלר, מתנאל שלום, אוטמן כבהה, אלעד קטר, ג'קי בר, יעקב מגל, אביגיל סיגלית לוי, אמיר גינסבורג, חנה פלג, אסנת ברטוב, דוד גבריאלוב, יעקב סגל, יובל גל, מרינה קלאונר, שמעון לנגר,), מגי פיזנטה-שטיינר, פאני הילל, דינה גבע, מוריס שובל, דבורה מזרחי, אלי בן חורין, חגית כספי, מיכל כרמלי, עזרא אליאס, קובי גל, משה מרר, אילן לוצאטו, אורי חבה, דניאל קורץ, משה ג'אן, יוסי הינדי, צבי מרקוביץ, מלכיאל יהוד, ראובן בן דורי, זוהר רז, מוטי בייצ'ר, ורדה ברוך, משה רביבו, ניהאד אבו פני, דן וינשטיין, עירית כץ, אורן קנר, אביעד ואנה, שאול דגמי, אייל קופמן, תומר גת, גיא רדר, ירון מאיר, ועוד מאות נוספים.

מסקנה מתבקשת: צריך לעבוד קשה כדי לרכוש שם טוב, ועמלי כנראה לא היה לשווא. כמה טוב שזכיתי להיות "מקצוען" ולהישאר תמיד "בן אדם". נאמן למשנתו של הזקן החכם, כשנשאל: "תאמר לי אדוני, באיזה תחום אני יכול ליצור קריירה ענקית"? הוא השיב בחיוך "תהיה בן אדם טוב. יש הרבה הזדמנויות בתחום הזה ומעט מאוד תחרות".

על קברה הטרי והמקורי של מירלה קליבנר בנס-ציונה, הבנוי מחלקי סלעים טבעיים ומעוטר בחתולים ורגבי חול, כתוב: "רבת פעלים, אוהבת אדם וטבע". אני מכיר את מירלה מעת היותי בן שש ומזדהה עם כל מילה שכתבו ילדיה. ליל הסדר הערב, ועם משפחותינו נחגוג את חג האביב – הוא חג הטבע. זהו החג הראשון שמירלה, מורתי לטבע בנס-ציונה הקטנה, והמחנכת הנערצת של כיתתי לאהבת הארץ בארבע שנות לימודינו הראשונות, לא תחגוג. אך כאן המקום והזמן שמגיע לספר בשבחה ולתאר את מעשיה. כי אם אני כותב ונושם את הטבע באהבה אין-סופית, כמו רבים מתלמידיה, זה הרבה בזכותה. היא הצליחה להנחיל למאות תלמידיה את חשיבות שימור הסביבה, ערכי הטבע והנוף. היא זכורה כמורה טובה ומשקיענית, אולם יותר מכל זוכרים את הטיולים והסיורים הרגליים איתה, בכל מחמדי הטבע של האזור ובכל גידולי החקלאות במושבה. שנותיה של החקלאות בנס-ציונה כשנות קיומה, ומאז ועד לבוא ההיי-טק, הייתה החקלאות מאבני היסוד של כלכלת המקום. מכל ניסיונות החקלאות שרדו בקושי הפרדס והדבש. נאבקים על קיומם ועל קיום החקלאות והעוסקים בה.

המשורר וחברו הטוב של סבא שלי – שאול טשרניחובסקי, תיאר זאת בדיוק:

"האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה,
האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו,
רק מה שספגה אזנו עודה רעננה
רק מה שספגו עינו טרם שבעה לראות."

בפתחו של האביב, טיילתי עם הפנינה שבכתר (פרק 60 בפייסבוק) ברכס גבעות הכורכר המוריקות של מישור החוף הדרומי. שמורת טבע זו, שמומלץ לבקר בה בעונת החורף והאביב, היא בית גידול ייחודי ועשיר לצומח ולחי של ארץ-ישראל. הגבעות מכוסות בירוק ובשלל פרחי בר הצצים בכל פינה. פנינתי, שהיא ה'עזריה אלון' של המשפחה, פירטה בהתלהבות של מורה לטבע מיומנת ומנוסה את שמות פרחי הבר בשלל צבעי הקשת: באמצע פברואר פוגשים את אירוס הארגמן המרהיב, בחורף ובאביב פורחים שיחי רותם, קידה שעירה, לוטם שעיר, מקור החסידה, לשון הפר, ציפורני החתול, חבלבל, נזמית לופתת, עכנאי יהודה, חמציצים, חרדל השדה, כתמה, ניסנית, שלח, פרגים, כלניות, רקפות, חרציות וסביונים. בשטח גדלים כשלוש-מאות מיני צמחים, וכן חרקים רבים, בעלי כנפים וחסרי כנפיים, צבי יבשה, חיפושיות, נמלים, צרעות, דבורים, עכבישים, פרפרים וזחלים. מירלה קליבנר, שהרבתה לקחת אותנו לסיורי טבע מודרכים בעונת האביב, הזהירה אותנו מפני הנחשים שמזג האוויר החם מוציא אותם משנת החורף, ובמיוחד מצפע ישראלי שהוא הגדול והמסוכן בנחשים בישראל. צבעו נע בין חום-אפור לשחור, ועל גבו מעוינים. היו ערניים במיוחד כשהילדים מתרוצצים סביבכם בעונה זו של חופשת הפסח.

רכס גבעות הכורכר הוא אטרקציה של ממש. יש בו חורשות מחמד ואחלה מקום לצאת לפיקניקים. הרכס ממוקם בטבור נוף ילדותי: ממערב לו מושב בית חנן, שבו נולדתי למשפחה חקלאית; וממזרח לו המושבה הקטנה – נס ציונה שבה גדלתי ובה אף נולדה פנינתי, עד שהפכה לעיר המשגשגת והירוקה בישראל, ובעלת פארק המדע הגדול והחשוב בארץ. ברוח הציונות והפרחת השממה עברה להתגורר משפחתה של אימא שלי – מהבוסתן הקטן שבשכונת מונטפיורי בתל-אביב, אל מושב בית-חנן שבשפלה, שהיה המושב הראשון בארץ שהוקם לאחר מאורעות תרפ"ט. סבי וסבתי היו מראשוני המתיישבים במושב והתמודדו עם הקשיים הרבים בשנים הראשונות של ביסוס החקלאות. הסילו הגדול המתנשא אל על נראה לעין מכל פינה ברכס הכורכר, הוא סימן ההיכר וכרטיס הביקור של המושב. על הגבעה ממול הרכס, מערבית לכביש מספר 42 בואכה למושב בית-עובד, בולט שרידי מבנה אפור שגג רעפיו קרס. מבנה זה היה מרכז ילדותי ושירת אותי ואת צרכי הפרדס המשפחתי. תמיד היה בבעלותי חמור ועגלה. למדתי מילדותי להשתלט על יצרו הפרוע של החמור התורן, לרתום אותו לעגלה, לא להתרגש מהנעירה האדירה כשהצטרף למקהלת אחיו החמורים בדרך, ועם חברי ילדותי טיילנו שעות ארוכות במרחבי מושבי האזור הפרדסים והמטעים.

בכיתתנו למדו שלושה נסיכים מקומיים (עודד לוזנר, שוקי פצ'ורניק וחוה ליפשיץ), בני דודים, שהמכנה המשותף הנוסף ביניהם היה הזכות להיות הנינים של ראובן ופייגה לרר – מייסדי נס-ציונה. ראובן לרר הקים את נחלתו בוואדי חנין, הוא "עמק השושנים". נס-ציונה בזכותו מוכרת כחלוצת הדבש העברי, הגם שענף הדבש בישראל מוכר כענף חקלאי מקדמת דנא, מאז בוא אבותינו לכנען. בשנת 1886, לעת פריחת ההדרים, עמדה בוואדי חנין מכוורת קטנה עם מאה ושישים כוורות, ובאותה שנה נרדתה לראשונה חלת הדבש העברית וצנצנת הדבש הראשונה הכשרה למהדרין. מירלה, מורתנו האהובה לטבע, לימדה אותנו כי כמאה אלף דבורים מופקדות על איסוף צוף הדבש והכנת הדונג, ואילו הבנאיות בונות את תאי הדונג. וכי כל ממלכת הדבורים עסוקה ברווחת המלכה. ולא נשכח את מיכאל הלפרין על סוסו. אותו מהפכן בעל חזון ולהט שחלם על הקמת צבא יהודי, והכריז בעת חנוכת בית האבן הראשון במושבה: "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום!".

בית מגוריה של מירלה קליבנר היה בית של טבע, הפתוח תמיד בפני תלמידיה וילדי השכנים. היו לה חתולים וכלבים עזובים לרוב, שטיפלה בהם במסירות אין-קץ. גם את האקווריומים הגדולים לא נשכח. היא גרה בקרבת מגוריי, ולאורך השנים פגשתי אותה בתדירות רבה, ותמיד שמחת הפגישה הייתה הדדית. היא התעניינה בהתפתחותי המקצועית, אהבה את תחום החינוך שבחרתי בו במקביל לתפקידיי הרשמיים, התגאתה בכל ספר לימוד שכתבתי ובמיוחד שסיפרתי לה על הוצאת הספר הראשון בישראל המטפל באיכות הסביבה של הרכב והתחבורה – "אוטו ירוק – לשיפור איכות הסביבה). לרכס גבעות הכורכר יש היום משמעות נוספת. מירלה לימדה אותנו כי הוא נוצר מאבן חול גירית שהגיעה מדיונות החול, וגרגרי הקוורץ שבסלע הודבקו באמצעות חומר גירי מלכד שהגיע משברי קונכיות ומאבק שנישא ברוח ממדבר סהרה. ממסלול לכתי בפתחו של אביב, עם הפנינה שבכתר, השקפנו על עבר חורשה נישאת של עצי ברוש ואקליפטוסים, אל מאחורי מושב בית- חנן, שבה קבורים סבי, סבתי, דודי, דודתי ובני משפחה נוספים מראשוני המתיישבים. ובכיוון דרום-מזרח לגבעות, בבית העלמין של נס-ציונה, שוכנים להם אחר כבוד רבים מאהוביי: מירלה קליבנר מורתי הנערצת שפרק זה מוקדש לה; לא רחוק ממנה – אבי, הורי אשתי ובני משפחה ומכרים נוספים. ובכניסה, בחלקה הצבאית, קבורים חבריי ילדותי ובני כיתתי שנהרגו במלחמת יום הכיפורים ובעת שירתם הצבאי.

וכמובן, אי אפשר להתעלם מהמצבה הראשונה בבית העלמין של נס-ציונה, שעליה מוטבע: ר' פנחס קוניקוב – חובב ציון ועמו, נפ" ז' שבט תרצ"ד (1930). גם הוא, כמו ראובן לרר, נולד בארצם של לנין ושל ד"ר ז'יווגו, ועלה ארצה בעקבות כיסופי הגאולה למושבתי מכורתי – נוף ילדותי. אותו חובב ציון הוא הסבא של אבא שלי. כלומר, הסבא-רבה-רבה-רבה של נכדיי (דור שישי של אוהבי המורשת הישראלית). התחלנו עם טשרניחובסקי ונסיים עם התייחסותו של גדול המשוררים לאהבת הטבע ולנס-ציונה. 'הרופא שאול' קראו לו במשפחתי. בשנותיו הראשונות בארץ הוא היה חברו הטוב של סבא בנימין וסועד קבוע במטבחה של סבתי. בבוסתן המופלא בשכונת מונטפיורי בתל-אביב: בין הצריף שאימא שלי נולדה בו, באר המים, גידולי הירק והרפת הראשונה בפלשתינה שנבנתה ע"י סבי בשתי קומות (הראשונה מעון קיץ לפרות, והשנייה לימי החורף שנחל איילון עלה על גדותיו והציף את השכונה) – כתב המשורר הלאומי לא מעט מיצירות הטבע ואהבת הארץ שלו. אולי גם את שירו הבא:

"שאו נס ציונה! שאו נס ציונה
העזו ועלו, המתנדבים בעם,
אל תרפה ידנו עד נשימה אחרונה,
כל עוד בעורקנו יש טיפה של דם.
שאו נס ציונה ותכון ממלכה,
היא מקדש אל יעקוב ומשגב לטף.
והייתה ידנו אחזת במלאכה,
במלאכת הקדש – והשלח בכף!".

מקצועני מחלקת רדיו-טלפון (צ"ן) – שעליהם פיקדתי במלחמת ההתשה במובלעת הסורית שברמת הגולן – הגיבורים השקופים

סיפור זה לא היה מסופר אילולא טלפון מפתיע ומרגש שקיבלתי ביום שלישי האחרון. מעברו השני של הקו הציג את עצמו הדובר: "שמי שמואל אהרון ממעלה אדומים, וסלח לי כי אני כל כך מתרגש מהמעמד המיוחד הזה שבו הצלחתי לאתר אותך ולשוחח איתך, לאחר חודש של ניסיונות חוזרים ונשנים. הייתי חייל שלך בהר בנטל ובמובלעת הסורית במלחמת ההתשה, לפני ארבעים שנה, ודמותך ואישיותך חקוקים בזיכרוני לטובה". שיחה זו הציפה אותי במטען עצום של רגשות והעמידה באור הזרקורים את התקופה הדינמית והמגבשת ביותר בחיי, שבה התמודדתי כקצין צעיר עם אתגרים כמעט בלתי אפשריים לבן תמותה רגיל. הבטחתי בשיחתנו הטלפונית לשמואל להתייחס למסע המשותף שהבעיר, באותו הרגע, את שנינו מבפנים.

לצעירים שבחבורה, שאינם בקיאים בתרחישי מלחמת יום הכיפורים, אספר שהמובלעת הסורית נכבשה בשלב ההבקעה הישראלי, החל מ-11 באוקטובר 1973. רוחבה הגיע עד עשרים קילומטרים, והמרחק מנקודת הקיצון עד לדמשק היה ארבעים קילומטרים בלבד. היא כללה את שיא החרמון, תילי געש וכפרים סורים. עד לחתימת הסכם הפרדת הכוחות ,שנחתם בז'נבה ב-31 במאי 1974, בין ישראל לסוריה, נמשכו פעולות האיבה והתנהלו חילופי אש ארטילריים כבדים. שלב ההבקעה למובלעת החל בהפצצה אווירית ובהרעשה ארטילרית מסיבית על ריכוזי כוחות סוריים. כוחות שריון של חטיבה 7 פרצו משני מוקדים: אביגדור קהלני כבש את חדר ומזרעת בית ג'ן בצפון, וכוח של יוסי בן חנן ריכז מאמץ לכיבוש הגבעות והמתחמים של ח'אן ארינבה וג'בתא אל חשב, מחנות חאלס ואת תל-שמס. על התרחישים והמועדים ראו באתר האינטרנט שלי.

אוגדה 36, בפיקודו של תא"ל רפאל איתן (רפול – לימים הרמטכ"ל), שניהלה את עיקר קרבות הבלימה והתקפת הנגד ברמת הגולן, שלטה על כוחות צה"ל במובלעת הסורית במלחמת ההתשה. זכיתי להיות קצין הקשר הראשון בשירות סדיר ששובץ לגדוד הקשר של 'רפול', ולשרת ביחידה מיוחדת זו את כל 21 החודשים, שנותרו לי, מסיום קורס הקצינים ועד תום שירותי בסדיר. השתתפתי בצוות החפ"ק הנייד של 'רפול' במספר ימי קרב, תוך תנועה בשטחי המובלעת ובמבצעי חדירה מעבר לגבול, בואכה דמשק. במהלכם נחשפתי לאומץ ליבו ולתעוזתו המפורסמת של 'רפול'. לאחר מכן, קיבלתי על עצמי רשמית את הפיקוד על מרכז הקשר האוגדתי בהר בנטל, ואת הפיקוד על מחלקת רדיו-טלפון (צ"ן) בהר ובפריסה תקשורתית בכל נקודות הפיקוד במובלעת הסורית.

משימתי הראשונה התמקדה בשיבוצים ובחונכות של הטכנאים ומפעילי הציוד הסדירים, שהחליפו את מקצועני המילואים שהשתחררו בהדרגה. חודשים ארוכים שהו חיילי מחלקתי במובלעת הסורית בתנאים קשים ובמתח מתמיד. הצורך לספק תקשורת טלפונית מבצעית באמצעות רדיו חייב מיומנות רבה ושעות עבודה שלא הסתיימו אף פעם. הציוד שהועמד לרשותנו היה מיושן ואמינותו הנמוכה אילצו אילתורים, שבהם צברתי מיומנות לרוב. חיילי מחלקתי, במילואים ובסדיר, הם הגיבורים השקופים של אותה מלחמה. אין סוף אילתורים חוויתי יחד איתם, הן בציוד הקשר והן בטיפולים ובתיקונים של הקומנדקרים והזחל"מים שהופעלו במנועי בנזין ודיזל. שנים רבות לאחר המלחמה, כשהתמודדתי בהצלחה בבחינות ההסמכה לקבלת תעודת 'אומן' במכונאות והסמכה לניהול מקצועי של מפעל לשירותי תחזוקת רכב, שאבתי עידוד מהאין-ברירה של פעילותי העצמאית בשטח.

כמעט מידי יום ביומו, לאורך חודשי שירותי במלחמת ההתשה, נחשפתי לסכנת חיים של ממש ולסף מגע חרמשו של מלאך המוות. עד היום, אינני מבין כיצד נשארתי בחיים ויצאתי ממלחמה ממושכת וקשה זו בריא בגופי ובנפשי – ללא שריון מגן וללא מקלט מגונן. הייתי בקלות סטטיסטית רבה, על פי תורת ההסתברויות, יכול לעבור לקיר ההנצחה עם שמות הנופלים בנס-ציונה, יחד עם חבריי וצעירי המושבה האחרים. ואולי זכות סוד הישרדותי – במלחמת יום הכיפורים תשל"ד – הווה את הדחף המרכזי, בהמשך דרכי ולאורך השנים הרבות מתום המלחמה הפרטית שלי ושל חיילי מחלקתי, לעשות מעשה ודבר בישראל!

אי אפשר בתיאור תקופה מרתקת זו לדלג על סיפורו של הטנדר המגויס שהוצמד אליי – פיז'ו 404 – שעבר תלאות וייסורים בדרכים לא דרכים, והוכיח את מוניטין אמינותו. אזכור לעולם את קולות השריקות באוויר של הפגזים במעופם, באותם הימים של הפגזה סורית צפופה וכבדה על כוחותינו במובלעת ובמוצבים הקדמיים שביקרתי בהם את חיילי מחלקתי. עשרות ימי אש חוויתי, ותמיד מהופנט, בציפייה לשריקה חדשה, מבשרת מוות שאולי תבוא. היא תמיד שריקה הנשמעת פתאומית, וגם כשמצפים לה היא בלתי צפויה. והשריקה האחרת, של הרסיסים המותזים באוויר והעשן השחור באוויר החרוך עם הריח הצורב, בוחנת האם אני עדיין חי? גופי מפחד. אני חייב להתגבר על הפחד ולנצח אותו

רעש התפוצצות הפגז מהמם וקורע תופי אוזניים, כשהוא מתרסק לאלפי רסיסים מותזים ושורקים שנאה במעופם. בנסיעותיי המרובות במובלעת הסורית, ראיתי את גוש הפלדה הזה שטס באוויר ומחטיא את הטנדר האומלל שלי, במרחק מטרים ספורים בלבד ממני, ומשאיר בעקבותיו מכתש גדול ומפויח. עליך להאיץ את הרכב, ככל האפשר, בפס האספלט המכורסם במכתשים עמוקים; או לתפוס מחסה; ליפול ארצה; להנמיך את הראש ולהמשיך בנחישות עד בוא השקט הזמני במשימתך. המזרון הצבאי בארגז טנדר הפיז'ו המגויס שלי ידע, להבדיל, גם ימים מענגים יותר, כשהורמון הטסטוסטרון פגש את הורמון האסטרוגן. גורות-הנשים האמיצות של גדוד הקשר האוגדתי ברמת-הגולן הן כיום סבתות גאות ועתירות ניסיון חיים.

אין דבר נפלא יותר מאהבת אמת ואין חכמים יותר מבעלי הניסיון. מאמר זה מוקדש לחברים הרבים שרכשתי בחיי ולבני משפחתי, שהוכיחו כי זוגיות מוצלחת ואהבת אמת ממושכת הן הערובה לחיים נכונים. לשמחתי, מרבית הסובבים אותי נמצאים בצד הנכון של הסטטיסטיקה, ואותם גברים בודדים שנפרדו ממחזור ראשון של נישואים נחטפו מידית לפרק ב'. על חברותיי הפנויות אכתוב בהזדמנות קרובה, אך מסר אחד חייבים להעביר: את לא יכולה לאהוב אף אחד, לפני שאת אוהבת את עצמך. חלק מהאהבה העצמית כוללת גם מודעות למגבלות. כמו כן, אין להרים ידיים ולוותר על זוגיות גם כאשר שורה של בחורות אינטליגנטיות ויפות נלחמות במציאות הישראלית על ליבו של גבר אחר.

אחרי זוגיות נוצצת בת 11 שנה שבה החזיקו בראנג'לינה ללא עוררין בתואר "הזוג הכי יפה בהוליווד", מסתמן שבראד פיט ואנג'לינה ג'ולי בדרך לגירושים מכוערים במיוחד – ואת האהבה הגדולה מחליפים תופי מלחמה בשני הצדדים בקרב על המשמורת על ששת ילדיהם, ועל הרכוש המשותף בשווי מאות מיליוני דולרים.

בריטניה סערה אשתקד כשבית המכירות הפומביות "דיוק" בדורצ'סטר חשף ספר רדיקלי למדי – "אמנות הכרת הגבר" – שנכתב בשנת 1665 על ידי ג'ון דיוויס בצרפתית, תורגם לאנגלית ונחשב לספר חובה לכל מי שגילה עניין בסוציולוגיה ומגדר. " בעוד שגברים נוצרו בתהליך של 'חום ויובש', הנשים קבלו קצת יותר 'קור ולחות", קובע דיוויס, וזה לא ההבדל היחיד. "נשים נמוכות ובעלות מבנה גוף קטן יותר מהגברים, והעיניים שלהן גדולות, שחורות ומסגירות מידה מסוימת של מתינות, עדינות וענווה". מתברר שכבר לפני 350 שנה כתביו על ההבדלים בין המינים לאוטוריטה בתחום. היום, לו היה מפרסם דיוויס ספר שכזה, הוא היה כורע תחת מבול של טוקבקים, ציוצים ופוסטים.

'כי הביקוש לאהבה לא נגמר לעולם' שר לנו בחן רב שלמה ארצי, ואנחנו בדרך כלל מאמינים לו. האדם אינו חיה מונוגמית ומערכת יחסים זוגיים תופסת מקום מרכזי בחיינו. בבואי לכתוב היום על זוגיות ואהבה, זה לא כי נתקפתי פתאום בהלך רוח רומנטי לא אופייני. זה נושא נגיש וקרוב למרבית חברותיי וחבריי בחיים היומיומיים ובתקשורת הבלתי אמצעית בפייסבוק. איך זה 'בלי זוגיות'? שאלה המעוררת תהייה גדולה. מן סקרנות בלתי מסופקת. לא חיובית ולא שלילית. מן סקרנות שאני לא מכיר אותה, מרגע שהכרתי רק אהבות שמחות. כבר שאלו חכמים ומנוסים ממני מהי אהבה, ועוד לא הצליחו להסביר. אולי זה סתם לדעת להרגיש, לחוש ולחבק.

אהבה היא בחירה. אין לתאר במילים את האהבה בין שני בני הזוג שלהם מערכת יחסים יציבה. הם פשוט גוף אחד, מכל הבחינות. אמנות האהבה היא בעיקר אמנות ההתמדה. אהבה לא "קורית" או "לא קורית" סתם כך. המרכיב הנפשי נבנה בהדרגה, במקביל למשיכה ולתשוקה. אחת הדרכים לפתח אהבה כלפי מישהו, היא להעניק לו מעצמנו. כל גרם אנרגיה שאנחנו משקיעים בהתייחסות יפה ליקירנו – הוא השקעה באושר העצמי שלנו. בנוגע לאהבה יש למתוח את הגבולות עד הקצה – ואז עוד קצת מתיחה. לתת לאנשים שאנחנו אוהבים קצת יותר סימפטיה ולא לדחוף להם אצבע לעין. אין זה מקרה שבני האדם עדיין כמהים לאהבה ושואפים לצלוח את החיים על פני האדמה בשותפות עם אדם אהוב נוסף.

אל תחפשו את המאה אחוז כי לא תמצאו. ככל שנתמקד במעלותיהם של הסובבים אותנו, כך נאהב אותם יותר. כידוע, רוב השירים שנכתבים עוסקים באהבה. אין זה מקרה שרוב הטקסטים הספרותיים שנכתבים, רוב היצירות והמחזות בכלל, עוסקים באהבה בין בני זוג – במכאובי האהבה, בפיתוליה, בעונג שבה. קדושת האהבה מכניסה חיים ומגילת שיר השירים היא מדריך מרתק לרגש המסתורי והחמקמק מכל. "כל הכתובים קודש, ושיר השירים קודש הקודשים", אמר על כך רבי עקיבא. האהבה קשורה באביב, והדיוק שיש במגילת אסתר מרהיב. כאשר הרעייה, למשל, מספרת ש"שמאלו תחת ראשי, וימינו תחבקני", היא מבטאת באופן מושלם את מכלול הדברים שהזוגיות מעניקה לה – מאהבה, דרך ארוטיקה ועד לתחושת ביטחון.

שבעים מילים שונות נמצאות בשימוש האסקימוסים בהגדרתם לשלג. עבורם ההבדל בין שלג דק לעבה ובין שלג רך לקשה, יכול לפעמים להיות הרה גורל, להכריע בין חיים ומוות. האסקימואים לכן מעדיפים נשים חמות מזג. גם לאהבה 70 פנים. אולי אפילו יותר. אהבה היא המנוע לחיים, התבלין שנותן טעם לזוגיות. אז הפכתי לי קצת במילה אהבה והבנתי שאין דבר כזה. לא שאין אהבה אלא אין אהבה אחת, כי המילה הזאת כללית מדי. כשם שאין חצי היריון כך גם אין חצי אהבה, והציניקנים אף מוסיפים כי יהלום והצהרת אהבה טעונים בדיקת אמינות. אהבה זוגית שונה מאהבות אחרות וגם לה גוונים רבים. יש אהבה חדשה שצריך לנהוג בה בעדינות ויש כזו שהשנים חיזקו וחיסנו, יש אהבה זוגית רומנטית ומתקתקה ויש כזו שהיא כולה תשוקה פרועה.

נישואים, על פי ויקיפדיה, הם מיסוד קשר בין בני זוג. לעתים קרובות יינשא הזוג לפני הבאת ילדים, אך אין קשר הכרחי בין השניים. ההגדרה המדויקת של נישואים השתנתה לאורך ההיסטוריה ובתרבויות שונות, אך אפשר להגדיר מספר מאפיינים עיקריים: נישואים יוצרים קשר פומבי ומחייב בין אנשים שאינם קרובי משפחה מדרגה ראשונה; לקשר הנישואים יש השלכות חברתיות, משפטיות ודתיות. במהלך המאה ה-20 נכתבו הגדרות אלטרנטיביות רבות לנישואים, ועורערו רבות מן ההנחות החברתיות לגבי אופי ומטרת הנישואים והמשפחה. לרוב מנהלים יחידה כלכלית אחת ונושאים באחריות כלכלית אחת ונושאים באחריות כלכלית זה כלפי זה. כיום ישנם גם זוגות העורכים הסכם ממון בטרום הנישואים למקרה של גירושים.

במקרא מוגדרות שלוש חובות בסיסיות של הגבר כלפי האישה: שאר, כסות ועונה. כלומר, מזונות, ביגוד ויחסי אישות. "אם אחרת ייקח לו, שארה, כסותה וענתה לא יגרע". חז"ל הוסיפו עוד שבעה, ובהם: רפואתה, פדיונה וקבורתה. חז"ל אף קבעו ארבע מחויבויות של האישה כלפי הבעל והם מעשה ידיה, מציאתה, פירות מנכסיה וירושתה. חובתה של האישה היא סיפוקו המיני של הבעל בעת שירצה, בדומה למחויבותו כלפיה בכל עת שתרצה ותרמז לו, ובנוסף הוא גם חייב במצווה מהתורה, לקיים עימה יחסים בזמנים קבועים, אלא אם כן אינה חפצה בכך, וזו היא מצוות עונה. החובות והזכויות של בני הזוג נידונים במשפט העברי בעיקר במסכת כתובות במשנה ובתלמוד, ובחלק אבן העזר של שולחן ערוך.

אהבה זוגית המוצלחת ביותר (מניסיון אישי) היא כזו שהשנים חיזקו וחיסנו, הפכו אותה למבצר זוגי של שניים מול העולם, אהבה שמעניקה חוסן וכוח לאוהבים. אם משקיעים באמת בזוגיות, לא נרדמים בשמירה. לא נמצאה עדיין נוסחת הקסם להתאמה, אך אני משוכנע שבעלי ניסיון ידעו לייעץ כיצד לשמור על מעמד ה'צדיק האחרון בסדום ועמורה'. זוגיות היא העבודה היחידה שאנחנו מכירים שבה חובה לעבוד 365 ימים בשנה ואפילו ביום כיפור. צריך שניים לטנגו, וכשאנחנו נותנים מעצמנו אנחנו אוהבים את האדם שהשקענו בו מעצמנו, כי יש לנו חלק בו. כשבין גבר לאישה נוצרת כימיה היא הופכת בדרך כלל, לפיזיקה. שמעתי אמירה נחמדה שאני מוכן למכור אותה חינם לכל דורש: זוג או פרט? זוג עדיף! נישואין – תקשורת, גירושין – תפזורת.

מילות החיפוש "ויתור על זוגיות" נתפסת בחברה הישראלית בקונוטציה שלילית. החברה הנון-קונפורמיסטית, פתוחה, ליברלית ומודרנית, לא קונה את זה שנשים וגברים מוותרים מרצונם על זוגיות. זוגיות רשמית קיימת לצורך סטטוס, ביטחון, אידיאולוגיה או החלטה כי זו התחנה האחרונה. נישואים מוצלחים דורשים הרבה התאהבויות, תמיד עם אותו אדם. המרחב האישי אמנם מתחלק עם עוד אחד אבל אפשרי שיהיה לכל לצד את הבועה שלו הפרטית, עולמו הקטן, כשכל אחד מכבד את השני בנקודות אלו. יש מצב שאפשר להיות לבד, עצמאי, עם חופש בגבולות הזוגיות ועם הרבה שלווה גם כשחיים עם בן/בת זוג מתאים.

טבעת זהב אינה ערובה לחיי נישואין מאושרים. טבעת הנישואין עלולה לעיתים להפוך לטבעת חנק. כידוע, לחיים, כמו לדרבי, חוקים משלהם, כולל חוקים שסותרים את עצמם. ולפעמים אנחנו מגלים שמה שאנחנו צריכים ומגיע לנו לקבל, לא בהכרח נמצא בארסנל של הצד השני. אני, כמו כל אחד מקוראי מאמר זה, מכיר זוגות שהרעות והחברות אינן שוכנות בלבבותיהם. זוגות עם מתח מתמיד בתקשורת ביניהם, חוסר פירגון הדדי או כאלה הרגילים להעיר בלי לחשוב איך השני מרגיש. בני זוג המגיבים ביציאה למלחמה על כל הערה ועקיצה, ועוברים בשנייה אחת מאפס למאה על גבי סולם הכעס והאשמה. המעבר מתקשורת זוגית שלילית לתקשורת זוגית חיובית קשה, מכיוון שהוא מחייב אותנו להתנהגות אחרת.

רבים מאיתנו לא ממצים את החיים, ומקריבים את הרגעים הייחודיים והמקודשים של היום יום, בעוד הם נשאבים במערבולת של סדר היום הקדחתני. אין אדם שאין לו זמן לזוגיות ולמשפחה, יש אדם עם טעות בסדר העדיפויות. אסור לנו להפסיק להאמין שיהיה לנו טוב. זה לא בשמים ולא מעבר לים. זה כאן – בפינו בדיבורים טובים ומרוממים, ובלבבנו לעשותם. אנחנו צריכים להתרגל להעיר בנועם כדי שבן/בת הזוג יהיה מסוגל להיענות בלי להיפגע. אנחנו צריכים גם להתרגל לבדוק איפה אין צדק ואין אמת בעמדה שלנו. שום ידע על מודעות עצמית או תקשורת חיובית לא יעזור לנו אם לא נפעיל אותו שוב ושוב, עד שהוא יהפוך להרגל. ובלשון הומוריסטית נתאר זאת – בשביל מה סובלים כל הדרך לפסגה, אם לא בשביל לעמוד למעלה?

מה זאת אהבה? בהתחלה היא כמו 'אני הפרח אתה הגבעול, ואם לא נהיה ביחד הפרח ינבול' עונה לי לימור המתוקה (הנסיכה היפהפייה, כוכבת המדור 'אנשים נפלאים שפגשתי בדרכי') שחגגה השבוע את יום הולדתה העגול. עוד מוסיפה לימור "ואז בהמשך הזמן אתה מרגיש: אהבה קשה, אהבה כואבת אבל אני פשוט מאוהבת!!! ישנם אנשים שאומרים כי אהבה היא כמו בצל, שניהם גורמים לך לבכות…ברגעים מאושרים אהבה היא קסם ואז משהו מאכזב והקסם הופך לאשליה. לכן, אהבה היא כמו מתמטיקה – תמיד צריך להוכיח אותה, וגם ההפך ממנה: האהבה היא כמו בלון – כשלוחצים חזק מדי הוא מתפוצץ… אהבה מילה מאוד חזקה לפה או לשם, מלאה בחמימות ובאדרנלין של כייף, אבל באותה המידה גם מאכזבת, אז למה בעצם היא קיימת.. כי כמו לסם קל להתמכר וקשה להיגמל."

שאלתי את רויטל שיליאן, חברתי המקסימה, מה זאת אהבה? רויטל לא היססה וענתה לי: "גבר כי יאהב אישה גן העדן לפניהם". הכל נאמר בעצם במשפט זה. כשיש אהבה, מוסיפה רויטל, יש הכל בחיים: כבוד, נתינה, חיבוק, שמחה ותשוקה. לפני מספר חודשים יצא בהוצאת כתר ספרה של הסוציולוגית אווה אילוז – "מדוע אהבה כואבת?". על השאלה העתיקה מדוע גברים חווים מצבים רומנטיים ומיניים באופן שונה כל כך מנשים? עונה הסופרת במשפט קצר: הכל במוח. אילוז מציגה כמה תשובות, אבל טוענת בעיקר שאפשרות הבחירה הרומנטית שמעניק העידן המודרני הרחיבה מבחינות רבות את אי השוויון בין המינים, ובכך הגדילה את אומללותן של הנשים. "בתנאי המודרניות יש לגברים אפשרויות מיניות ורגשיות רבות יותר מלנשים, וחוסר האיזון הזה הוא שיוצר את השליטה הרגשית", היא מסבירה. לכן גברים נוטים להימנע ממחויבות ונוקטים באסטרטגיה של מיניות סדרתית, ואילו אצל הנשים נשארת המיניות כפופה לרבייה ולנישואים.

יש הטוענים כי הנישואין מאבדים בבת-אחת את הזוהר הקסום של הרומנטיקה והקשר הופך במהרה לגשמי. אני לא חושב כך ומקווה שיש שותפים רבים לתחושתי זו. התייחסותי לחיי היא כאל יצירת אמנות ומכאן הצורך לחלוק אותם עם בת הזוג. קיימת כמיהה לאהבה, ואין אפשרות להתכחש לכך עד סוף ימינו. זוגיות טובה מורכבת מהרבה מעשים קטנים, והדברים הגדולים שאנחנו רוצים להשיג מגיעים מהרבה מעשים קטנים וממחשבות קטנות שאנחנו עושים מדי יום. גם להשתעמם ביחד זה חלק מחדוות הזוגיות. המציאות היא בעיני המתבונן, ואם המתבונן בוחר לראות את חצי הכוס המלאה, חיו יהיו פשוטים ושמחים יותר. אהבה מושלמת פורחת בעיקר באגדות, אומרים רבים מניסיונם האישי. אני יכול להעיד כי היא קיימת גם במציאות.

אהבה פנים רבות לה וכולן יפות. מאמר מיוחד זה מוקדש באהבה גדולה לילדה היפה והמוצלחת מבנות נס-ציונה, שנותרה היפה והמוצלחת בנשים – ביום השנה הארבעים ושתיים לניצוץ שהצית את אש הלהבה, וביום השנה הארבעים לחתונת השנה של 'המושבה של פעם', שצמחה לעיר משגשגת, ירוקה ומבוקשת. ואין כמו המתנה לחיים, המכונה: ילדים מוכשרים, כלות מוצלחות, ונכדים מקסימים.

שנה טובה לכל חברותיי וחבריי, שנת אושר, אהבה, בריאות, ביטחון ובטיחות בדרכי.

מלחמת המפרץ הראשונה, שבה פיקדתי על מערכת נחשי הצפע

מביט בנוסטלגיה שלושה עשורים אחורה ומשוכנע שגם היום את הלקח מאז צריך ללמוד, כי לא לעולם חוסן. את הלילה הזה, של ה-17 בינואר 1991, בשעה שתיים ועשר דקות לאחר חצות, שבו שתי אצבעותיי היציבות לחצו על מתגי הפעלת מערכת התקשורת הכלל ארצית – לא אשכח לעולם!!! בזמן שישנתם שינה עמוקה שמרתי על דריכות שיא וערנות מלאה. צמד המילים "נחש צפע" ששידרתי החרידו את כל שומעי מערכות התקשורת ונתנו אות להפעלת מערך הצופרים הכלל ארצי. רשתות הטלוויזיה של ה-CNN ושל ה-BBC רצדו מהמסכים שמולי והחלו בדיווחי בהלה. נדרכתי, אך שמרתי על קור רוח ופעלתי בשיקול דעת. כשחלפה הסכנה והונחיתי להוציא את האזרחים מהחדר האטום – שהוגן בסמרטוטים רטובים בחרך הצר שבין תחתית הדלת לרצפה ובנייר דבק מסקינטייפ – השמעתי בתקשורת את הבשורה במונח המרגיע – "שרב כבד".

יד ימיני לא רעדה בעת ששתי אצבעותיי לחצו על המתגים האדומים והעבירו לשידור חי בכל תחנות הרדיו והטלוויזיה את הסיסמה "נחש צפע, נחש צפע". היה זה בלילה הראשון שבו נורו טילי קרקע-קרקע מדגם סקאד סובייטי ממערב עירק אל עבר ישראל. עוד דקה קודם לכן קבלתי התרעה מודיעינית על שיגור הטיל הראשון, ורק לאחר שהובחן כי כיוון שיגורו הוא לעברנו ולא לעבר סעודיה, פעלתי מיידית להכנסת העם הנבחר לממ"דים, לחדרים האטומים ולמסכות האב"כ. בתוך שניות ספורות התעוררו תושבי ישראל לשמע צפירות עולות ויורדות, שלאחריו תושבי גוש דן ומפרץ חיפה נחרדו משמונת הטילים שנפלו בקרבתם.

גויסתי למילואים בצו 8, חמישה ימים לפני פלישת האמריקאים לעירק, כדי לפקד ולהפעיל את מרכז העניינים של השליטה על מערך נחשי הצפע הארצי, ונשארתי מרותק למשימה גם ימים ארוכים אחרי שעם ישראל חזר לשגרה. יום לפני שיגור הטילים קבלתי תדרוך אישי מקיף מהאלוף אהוד ברק, שהיה אז סגן הרמטכ"ל ושוכנע מהערכות מצב מודיעיניות שעירק עלולה לירות טילים לעברנו וצה"ל כנראה יגיב. לאחריו, כנסתי לפגישת הסבר ותיאום ציפיות את עשרות הקצינים וחיילי המילואים שהיו כפופים אליי, וחשתי את כובד האחריות בתדריך ובכל הפעמים שיצא לי אישית להפעיל את הסיסמה המפחידה במערכות התקשורת. 43 טילי סקאד שוגרו לעבר ישראל לאורך 41 ימי הלחימה, ובמרבית האירועים הייתי מעורב אישית כמתריע הלאומי.

בלילה הראשון פגעו טילי הסקאד בארבעה מוקדים בארץ: בשכונת התקווה בדרום תל-אביב, בשכונות תל ברוך וקריית שרת בצפונה של העיר ובקניון בקריות. באותו הלילה נפגעו 20 בני אדם מרסיסים ועוד כמאה אזרחים אובחנו כנפגעי חרדה או סבלו מהזרקות שווא של אטרופין. מניין ההרוגים הכולל לאורך כל התקופה עמד על 77 בני אדם, שמרביתם לקו בהתקפי לב או ששכחו להסיר את השסתום מהמסכה. רק שלושה נהרגו מפגיעות ישירות. המבוכה והבלבול מהימים הראשונים גרמו לפאניקה, ואלפי אזרחים נטשו את גוש דן ועברו לאזורים רגועים יותר בארץ.

היחיד שהפר את שלוות נפשי היה – ה'ליצן' – מוני מושונוב. בהומור רב הוא הצליח לחקות את דמותי בתוכנית הסטירה הבלתי נשכחת – "זהו זה", ושנים הייתי מזוהה בקרב חבריי עם דמותו. מיליוני עם ישראל שישבו מול הטלוויזיה בחדר האטום: שתו מים וצחקו עד דמעות מדמותי התזזיתית ומחיקוי התנהלותו של דובר צה"ל בתפקיד המרגיע הלאומי. אותי הקטע והדימוי לא הצחיק כלל, כי זה ממש לא אפיין את התנהלותי ברגעים דרמטיים אלו, אך היום אני יכול להתבדח על כך ללא מבוכה. צמרת פיקוד צה"ל ישנה שינה עמוקה בעת הפעלת מערכת נחשי הצפע לראשונה, וארך פרק זמן ארוך יחסית, של כשעה, עד כניסתו הנסערת והדרמטית של נחמן שי לחדר הבקרה. לקח לי מספר דקות להרגיע את ה"מרגיע הלאומי", ורק לאחר שסקרתי בפניו את תמונת המצב ואת התרחישים שחלפו הוא נכנס לנעלי דובר צה"ל הרשמי והמוצלח.

במהדורת החדשות של ערוץ 12 בשבוע שעבר נפגשו שלושת המגישים המובילים מאותה התקופה ברשות השידור, שאיחדו שידורים משותפים לבקשת ראש הממשלה יצחק שמיר, שהכריז קודם לכן על מצב חירום במדינה: צבי לידר מקול ישראל, כרמלה מנשה כתבת לענייני צבא וביטחון ברשת ב' ומיכה פרידמן מגלי צה"ל. השלישיה סיפרו על הרגע הדרמטי שבו הפעלתי להפתעתם את הסיסמה "נחש צפע", לאחר שיגור ראשוני של שמונה טילים מדגם סקאד על גוש דן ומפרץ חיפה. לדבריהם איש ממערכת הביטחון לא הנחה אותם קודם לכן כיצד לפעול וכיצד להגיב בהשמעת הסיסמה המפחידה. הם הרגישו פראיירים וחסרי אונים כשהשידור נקטע והם נאלצו להסביר לציבור את המתרחש עוד טרם קבלת הודעות רשמיות כלשהן מדובר צה"ל. הפחד הגדול שלהם היה מחשש נפילת טילים כימיים. זה המקום לציין כי בכירי מערכת הביטחון העריכו (חוץ מברק) שסדאם חוסיין לא יממש את איומיו וביקשו שלא להיכנס להיסטריה. לדבריהם אין זה היה הגיוני שיפתחו שתי חזיתות, גם מול ישראל וגם מול ארצות-הברית.

בכל לילות ימי המלחמה תפקדתי בערנות ובדריכות רבה בחדר הפיקוד. בשעות הבוקר נסעתי לבית מגוריי לצבור מעט שעות שינה ומילוי מצברים, ובשעות אחה"צ חזרתי לממלכת הפיקוד שלי. בשעות הלילה המאוחרות המתנתי דרוך להפעלה מיידית של המערכת בהתאם להתפתחויות, ומצאתי את הזמן הפנוי לכתוב טיוטה של עוד ספר, שלימים יצא לאור תחת הכותרת – 'מכונית מודרנית והתאמתה לישראל'. באותה העת ניהלתי את מחלקת רכב ופיתוח במשרד התחבורה, וצבר המשימות הדחופות בשולחני לא יכלו להמתין שבעה שבועות עד שחרורי מהמילואים. כדי למנוע עיכובים בהסמכת מנהלי מוסכים, שמאים ובוחני רישוי רכב – ערכתי עשרות מבחני הסמכה חדשים בשקט המתוח של הלילות הארוכים.

כשהופעלו הצופרים ומסך הטלוויזיה שידר הנחיות פעולה שהו אשתי האהובה ושלושת בנינו הצעירים עם מסכות אב"כ בחדר האטום. לא זכיתי במלחמה זו להיות אזרח מהשורה ולא הזדמן לי להוציא את ערכת מסכת האב"כ מאריזתה. השנים חלפו וגדלו הילדים: הספיקו לשרת שירות צבאי מלא ומשמעותי, ללמוד באוניברסיטאות, להתחתן, להשתלב במערך העבודה, להתמודד עם המציאות הישראלית, והכי חשוב להביא לנו שמונה נכדים קסומים (כן ירבו), שלהם אני מספר את ההרפתקאות המיוחדות של סבא שלהם – ויש הרבה מהן.

תזכורת לצעירים שטרם נולדו אז: מלחמת המפרץ הראשונה הייתה מערכה בין בנות הברית ובראשן ארה"ב, אנגליה וצרפת, ובין עירק בראשותו של סדאם חוסיין. המלחמה החלה לאחר חמישה חודשים מעת פלישת הצבא העירקי לכוויית והשתלטותם על שדות הנפט בנסיכות. היא ידועה כמבצע סופת המדבר, או כאם כל המלחמות בפי מנהיג עירק. מועצת הביטחון של האו"ם נתנה אולטימטום לעירקים לסגת עד ה-15 בינואר 1991. סדאם חוסיין בחר במלחמה, שערכה שישה שבועות עד לניצחון בנות הברית ב- 28 בפברואר (פורים). במהלך הלחימה תקפה עירק בטילים את ישראל ואת ערב הסעודית.

ממש הלילה, לפני 30 שנה, הגיע רגע האמת שממנו חששו אזרחי ישראל: ירי טילים מעירק לעורף המדינה. שבועות של מתח וחרדה מפני האיומים והתרחישים קדמו ללילה אמתני זה. יודעי דבר ועלומי שם התעקשו שזה רק עניין של זמן עד שיגור טילים נושאי ראשי נפץ כימיים וביולוגיים. מדינה שלמה נכנסה למתח וחוסר אונים. עלטה שררה ברחובות השוממים של העיר ללא הפסקה, וכולם ספונים בחדרים האטומים ומצפים למידע. הטילים הראשונים נפלו במפרץ חיפה, תל-אביב ובעיקר ברמת-גן הסמוכה, והסבו נזק כבד למבנים ותשתיות. רמת גן ספגה את המכה הקשה ביותר, וההומור השחור לא איחר להגיע, וסיפר בעוקצנות על כך שסדאם חוסיין מבקש לנקום בעיר שבה הריכוז הגדול בארץ של יוצאי עירק.

לאחרונה יצא לאור, בהוצאת משרד הביטחון ומודן, ספר מרתק בשם "טילים על ישראל קבלת ההחלטות ברמה האסטרטגית". מחברו, ד"ר שמעון גולן, אל"מ במיל' וחוקר בכיר במחלקת ההיסטוריה של צה"ל, מבסס את ספרו על הקלטות שביצע בעת המלחמה ראש מחלקת היסטוריה, אל"מ בני מיכלסון, ותומללו למסמכים רשמיים. הספר שעבר צנזורה קפדנית מפרט את הערכות אמ"ן וכן את הדיאלוגים שניהלו חברי המטכ"ל. מה שלא ידעתי בעת התרחשות האירועים היא העובדה שבמשך המלחמה אישר הרמטכ"ל דן שומרון כי לצה"ל יש טילי קרקע-קרקע שיכולים להגיע עד מעבר לאתרי השיגור במערב עירק. עוד מופיע בספר שחסר דאז לישראל מודיעין מדויק והאמריקאים לא התלהבו לשתפם. היום, סביר להניח, שהמידע המודיעיני שלנו טוב בהרבה, ובעת מזור מערכות המחשוב האוטומטיות יפעילו את ההתרעות ביעילות ומהירות משופרת, ללא צורך בשתי אצבעות יד ימיני וגיוס חיילי מילואים.

פרק זה מוקדש לעמיתי ולשותפי בחוויה הלאומית – סא"ל שמואל אשל ז"ל. התגייסנו יחדיו למילואים באותו חורף סוער ושוחררנו יחדיו שבעה שבועות מאוחר יותר. שמוליק היה החוליה המקשרת שלי עם פיקוד העורף ועם מערך הלוגיסטיקה הנדרש. לפני שבע שנים, לגמרי באקראיות, נפגשנו בשנית. היה זה בטיול מאורגן ומקיף לסקנדינביה. בדרכנו למטוס בנתב"ג הוא פנה אליי ושאל אותי: "בני, מה שלומך והאם אתה זוכר אותי?". התמהמהתי מעט והתנצלתי על כי פניו מוכרות לי, אולם אופי עיסוקיי מפגיש אותי עם מאות אנשים מדי שנה ודמותו אינה זכורה לי די הצורך. הוא ציין את שמו ומיד חזר לי כפלש כל אירועי החורף של שנת 1991.

חמשת הימים הראשונים של הטיול היו קסומים. הסיור בהלסינקי בירת פינלנד וכן בשטוקהולם בשבדיה, שכללו הפלגה לילית בספינת אהבה מפוארת, גיבשו מאוד את משתתפי הטיול. באותם ימים ניצת מחדש הקשר הכל כך מיוחד שהיה לנו עשרים ושלוש שנים קודם לכן. ביום השישי למסע הבטיחו המארגנים את שיאו של הטיול. יצאנו מדומבס צפונה עד שחברנו לדרך האטלנטית. דרך זו עוברת בין איים קטנים המחוברים ביניהם בגשרים. הדרך מאופיינת בעיקוליה החדים החודרים לתוך האוקיינוס האטלנטי והוכרה כאחת הדרכים היפות בעולם.

בקרבת אחד הגשרים עצר האוטובוס וירדנו לתצפית מרהיבה על מפגש זרימת המים המופשרים, בדרכם המהירה מהפיורד הענק אל האוקיינוס. מסיבה שאינה מובנת התיישב שמוליק על מעקה גשר הולכי הרגל. המעקה היה נמוך יחסית וחובר בקונסטרוקציה מתכתית לגשר מעבר כלי הרכב. לפתע שמענו חבטה במים ונדמה היה שתרמילו של אחד המטיילים נפל לאוקיינוס. מייד לאחר מכן שמענו את רימה, אשתו של שמוליק, צורחת בקולי קולות "הוא לא יודע לשחות". והדבר הנורה מכל קרה. שמוליק איבד את שיווי המשקל, נפל במרווח הצר שבין שני הגשרים, חבט את ראשו בקונסטרוקציה המתכתית וצנח מגובה של עשרים מטר אל מותו. זמן קצר עוד ראשו נראה מעל המים, בטרם האוקיינוס האכזר נשא אותו במהירות למרחקים.

סא"ל (מיל') שמואל אשל ז"ל היה מנהל בכיר במערכת הרכש הביטחוני; איש שחיפש דרך לשרת אחרים ומצא אותה; איש צח כשלג, אדם ללא רבב וישראלי בדם ובנפש. אובדן צורב לי ולמשפחתו.

מילים לזיכרון השואה שבחרתי לומר לעמיתיי לעבודה, במסענו המשותף לפולין, בעת ביקורנו במחנה הריכוז וההשמדה הזוועתי – מיידנק:

"כאשר שורדי השואה חולקים את זיכרונותיהם, הם עדות חיה למאורעות השואה ומשתפים אותנו בפרטים, והם גם מקנים מסגרת אתית למאמצי ההנצחה. קשה להאמין שאפשר להעביר לזולתך אכזריות בלתי אנושית, אבל לפעמים אפשר ליצור אשנב לבלתי מדובר. במצבים כאלה עולה השאלה של ניצולי השואה בשביל מה אני חי, הרי המשפחות נהרגו והאנשים הללו נותרו בודדים. מתוך השאלה מה הטעם בחיים נוצרת נתינה.

שימור זיכרון השואה לדורות מותנה בהיותו רלוונטי לחייהם של בני כל דור ודור באופן שיהיו לו משמעות בבניית זהותם והשפעה על החלטותיהם בנוגע לעצמם ולאופי החברה שהם מבקשים לקיים. אין ספק שהשואה תישאר עמוק בזיכרון הקולקטיבי שלנו, שהרי מדובר באירוע ללא תקדים במשמעותו ובהיקפו בהיסטורי. אנו עדים לתהליך ושל העמקה בעניין השואה בקרב קהלים רבים ומגוונים בחברה היהודית בישראל ובתפוצות, וכן בקרב צעירים לא יהודים בעולם.

האסון הגדול מכל שפקד את עמנו והטביע את חותמו עמוק בבשרנו, היה לגורם מעצב מרכזי בזהותנו היהודית והישראלית בימינו. בישראל העצימה השואה את הנרטיב הציוני, את נחיצותה של המולדת ואת זכותנו לארץ. הבסיס לזיכרון השואה הולך ומתרחב והרצון להזדהות איתו, להתחבר אליו, ללמוד ולהפיק משמעויות ממנו מגיע מצעירים ונדחף בידיהם מלמטה לעבר מעגלים רחבים יותר.

השאלה המרכזית העומדת בפני כל מעשה ההנצחה היא לא רק כיצד לזכור ולהזכיר, אלא מהו המסר הערכי שנעביר לדורות הבאים אחרי שאחרון שרידי השואה לא יהיו עימנו עוד. ברור כי נדרשת אפס סובלנות כלפי תופעות של גזענות וסולידריות עם עמים שמתנסים בסבל הדומה לשלנו, הם הערכים שאותם נרצה להנחיל לדורות הבאים. קיימת הבנה ההולכת ומעמיקה בקרב ציבורים רחבים כי השואה יצרה שבר עמוק שאחריותנו היא לגשר עליו למען המשך קיום יהודי יוצר, רב פנים ומגוון ולמען הבטחת מקומה של השואה בשיח הגלובלי, אשר יבנה ויחזק ערכי יסוד אנושיים: זכותם של כל בני האדם לחיים, לרכוש ולביטוי עצמי ומאבק בגזענות, בשנאת זרים ובאנטישמיות."."

בטרם צאתנו לפולין וכחלק מההכנות למסע הקשה למחנות הריכוז וההשמדה ברחבי פולין, ערכתי מילון מונחים ואירועים מקיף, הכולל 100 מקומות ונושאים מרכזיים הקשורים ליהדות פולין במלחמת העולם השנייה ובזיכרון השואה. ניתן לראות את המילון הייחודי באינטרנט ולעשות בו שימוש כהכנה למשלחות נוער ומבוגרים – "המסע לפולין – מילון מונחים ואירועים."

דברים שנשאתי בטקס גילוי המצבה לדמותה המופתית של אמא שלי, במלאת 30 ימים לפטירתה.

אמי ראתה בעבודתה ובעמל יומה שליחות חינוכית, חברתית וייעוד בחיים. בהזדמנות זו נבקש להעביר את תודתנו למנחמים הרבים, לאורך החודש האחרון שחלף, שהביעו הזדהות, תמיכה ושותפות – בכל אמצעי התקשורת והמדיה – מפרידתנו מאמנו הכל כך מיוחדת, שייצגה בדמותה המופתית את ארץ ישראל היפה, הטובה והתורמת; ובמיוחד הערכתנו הכנה למאות המבקרים, שטרחו והגיעו בימי השבעה להצטרף אלינו למפגשי ההזדהות ורעות, בחצר בית מגוריה בנס-ציונה, כדי להביע את הערכתם לפועלה החברתי יוצא הדופן בקליטת העלייה ובתרומתה הכל כך בולטת לחברה הישראלית. חלקם אף התרגשו עד דמעות, עת חזרו לאחר עשרות שנים לחצר הבית הנוסטלגית שקיבלה אותם תמיד באהבה והעניקה להם פינה חמה ותשומת לב בילדותם. אין ספק כי זכינו לגדול עם אמא משכמה ומעלה שנטעה בנו בהצלחה ערכי מוסר, ציונות ונתינה.

אמא שלי היא אבן מפתח בפסיפס החברתי והייחודי בארץ, שאותו אני יוצר בדף הפייסבוק החברתי שלפניכם, ומטפח אותו בשקיקה בשמונה השנים החולפות. היא, שנולדה בתל-אביב הקטנה של פעם בתקופת המנדט הבריטי, ובוודאי הוריה, הם מדור האבות המייסדים של המדינה שנותנים לנו קצה של אור ועדנה: שהיה פה פעם אחרת ושאפשר שיהיה פה קצת צניעות כמו פעם. מהאנשים האיכותיים שמילה זו מילה, שהכל נעשה בדרך היושר, ואהבה זו אהבה ולא מעבר לפינה. כידוע, אנחנו חיים על פני כוכב הלכת הזה זמן קצר בלבד, והזמן הוא מצרך רב-ערך. אמא שלי מצאה את החכמה ב-92 שנותיה להינות מן המסע לאורך כל תחנות חייה ולהתענג מהדרך.

צר לי שלא זכתה לשמוע ולקרוא את הדברים היפים שנאמרו ונכתבו עליה עם היוודע דבר לכתה. שמענו שוב ושוב כי ראתה בעבודתה שליחות חינוכית, חברתית וייעוד לחיים. אין זה סוד שהחברה הישראלית מורכבת מקבוצות זהות שיש להן אינטרסים שונים וחזונות נבדלים, והן עוסקות בהורדת ידיים מתמשכת. אמי ידעה לאזן בין המאחד אותנו ונשארה אופטימית עד יומה האחרון על פני האדמה. אפשר היה להסכים לדעותיה, לכולן או לחלקן, אפשר היה להתווכח עימה, והיא הייתה וכחנית לתפארת, אבל אי אפשר היה להתעלם מהקול הצלול, הישר, הברור והאמיץ שלה. היא הייתה לוחמת צדק ואופטימית ללא תקנה (ממש כמוני), שראתה תמיד את הטוב והחיובי שבאדם.

בשבעה על מותה שמענו שוב ושוב מפי מכירי פועלה החברתי, עד כמה הותירה אחריה מורשת ענקית, מנומקת ורהוטה. היא ניחנה במידה יוצאת דופן של טוב לב, סקרנות, קפדנות, יצירתיות ותעוזה מחשבתית. מכריה ציינו עד כמה התנשאה כמגדלור בתרומתה לחברה, אינטליגנטית, בעלת אמירה ולא שותקת על קיפוח חברתי או אמירות מטרידות. אישה חכמה ומנוסה שידעה לעמוד על שלה. ולפי דברי רבים: אישה נדירה וייחודית, אשת רעים להתרועע, מצחיקה, מאירת פנים וכיפית, בניגוד לתדמית הסגפנית משהו שלעיתים הקרינה. היא הייתה מלח הארץ ומצפן ערכי בחברה הישראלית, וגם אם שירת חייה נפסקה, הרי אנחנו נמצאים פה כדי להחיות את משנתה.

כשלושים שנה, עד צאתה לגמלאות, שימשה כמזכירה המיתולוגית והכל יכולה של סניף ויצ"ו בנס-ציונה. הפעילויות נערכו במהלך כל שעות היום, וכללו: חוגים, הרצאות, טיולים רגליים ברחבי הארץ, סיוע לתלמידים בהכנת שיעורים, קייטנות בחופשות, מכירת 'בגד-זול', קליטת עלייה, תמיכה באלמנות ויתומי צה"ל, הקמת לשכה משפטית לסיוע למשפחות קשות יום ועוד פעילויות לרוב. גם כשיצאה לפנסיה היא לא נחה לרגע. התמחתה בריפוי בעיסוק לקשישים ושעטה במלוא הקיטור לטיפול בבני הגיל השלישי. היא התברכה בכושר שיא, ועד גיל 80 החלה את הבוקר המוקדם בהליכה רגלית של עשרה קילומטרים. בהמשך טיפלה בגינת הירק המטופחת שבחצר בית מגוריה, הלכה לשעתיים למכון כושר במרכז היום שבעיר, ומשם לחוגי העשרה השונים.

אמי חיה בצניעות כל חייה ולעיתים על סף סגפנות, אך את כל מה שהיה לה היא חילקה לנזקקים ולנתמכים. איזה סבל וייסורים עברה כילדה בקרב המתיישבים היהודים הראשונים בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת בשכונת מונטפיורי בתל-אביב, עם מכת המלריה, השיטפונות מנחל האיילון , העוני והמחסור ועד להקמת משפחה לתפארת. אחי ואני חונכנו להסתפק ולהודות על מה שיש (ואת המסר הזה אנחנו מנסים להעביר גם לדור הבא), לגלות רגישות לזולת, לפרגן למי שיש לו ולעזור למי שאין, והכי חשוב להשקיע במלוא החריצות שלא על מנת לקבל תמורה.

אמא שלי מייצגת דור מיוחד של חקלאים, שעברו קשיים מרובים ועבדו פיזית למחייתם, בטרם קום המדינה ובשנותיה הראשונות. דור שאנחנו חייבים לו הרבה. עוז הרוח והנחישות גברו על הדלות והסכנות. הגן שהיום פורח הוא עדות להתמדה, לעיקשות ולאהבת המולדת עוד בטרם הייתה מדינה. אמי הייתה שם בימי מסה ומעש. בנעוריה טיפלה ברפת הפרות ובדיר העזים במושב בית-חנן, שסבי וסבתי היו מראשוני המתיישבים בו. בעת לימודיה בבית הספר החקלאי לבנות בנהלל, נרתמה אף לסייע ללוחמי ארגון ההגנה בצפון. לאחר המעבר לנס-ציונה, שהייתה מושבה קטנה, גידלה בחצר ביתנו את מגוון הירקות והפירות לצריכה המשפחתית. הלול שבקצה החצר נועד להניב את אספקת הביצים למשפחה. היו לה חיים מעניינים ורוותה נחת ממרבית שנותיה. שמרה על מאור פנים, אף שהתאלמנה בגיל צעיר יחסית והפרוטה לא הושגה בקלות. בורכה בגישה נעימה לכל אדם ותמיד עם חיוך על פניה.

התענגתי מאוד לקרוא את דבריו של צבי עינת המוכשר, שזכה להכיר את אמי בבגרותה: "רק מי שהכיר אישה נפלאה זו, חייכנית, גאה, ארץ ישראלית במלוא התגלמותה, יאמר בבטחה כי אם ישפך יין מעשה ידיה על בזלת קשה, אזי תרווה לה הצור….תתענג ויצהלו פניה, ואם יתמזג יינה במים יהיה זך כבדולח, צלול וזוהר…מקסים, מבריק ונוצץ…ביצירותיה מתוזג אור וחסד, זיו של טוהר נפש בו נדבקו צאצאיה".

אמי אהבה אומנות ושירה. רעיונותיה היו מקוריים וזיכו אותה בפרסים ארציים במספר תחומים, היא למדה עיצוב אופנה ותפרה את כל שמלותיה במו ידיה. כמובן שכל בני המשפחה ורבים אחרים ממכריה נהנו מכישרונה. היא השתתפה כשחקנית בהצגות, שרה במקהלות זמר של מכון ויצמן ובישוב מגוריה, כתבה ופרסמה מאמרים רבים, כתבה סיפורים נפלאים וחרזה שירים. כתיבת המאמרים והשירים פרי עטה, כמו שנחצבו באזמל אנליטי, הותירו חותם משמעותי בקרב אלו שנחשפו אליהם, והבזקי ההשראה נשזרו גם בכושר הביטוי שלי. היא הייתה מהירת תפיסה ומבינת עניין, שסייעה לי בעריכת מקצת מהספרים החינוכיים והטכנולוגיים פרי עטי.

השירים והפרוזה המתיקו את ימיה בכל פעם שהתנתקה מהמציאות ומהזמן. היא לא הרגישה אף יום בודדה וללא אף יום ריק. חשבה בהגיון ועד שנותיה האחרונות נותרה אזרח יעיל ותורם למדינה. אמי התנדבה בשמחה להרצות בפורומים חברתיים שונים, ותמיד שילבה את הרצאותיה בהומור, נוסטלגיה ואקטואליה. היא חזרה לנכסי צאן ברזל של ילדותה ורוקנה לתוכם את כל מה שנצבר בדרך: כאב, ייאוש, געגועים, אהבה ובוודאי חברות. כל מי שפגש בה יצא מחוזק. זכות גדולה נפלה בחלקנו להיות בנים לאמא מופתית שכזאת ולהתחנך בצל ערכיה. מקווים שהתפוחים לא נפלו רחוק מהעץ!!!

מחווה מיוחד לאבא שלי (פרומה – מאחורי הגה משאיתו) ולנהגי התובלה היהודים מארץ ישראל, ששירתו בצבא הבריטי; הובילו אספקה לירושלים הנצורה; והקימו את הקורפורטיביים הראשונים של חברות התובלה במדינה הצעירה.

הזמן עשה את שלו, ואבא שלי כמו יתר חברי ילדותו ובני כיתתו מנס-ציונה הקטנה כבר אינם איתנו. וכשהתבקשתי על ידי האגף הבכיר להכשרות מקצועיות במשרד העבודה לכתוב ולערוך את ספרי הלימוד וההכשרה העדכניים והרשמיים לנהגים המקצועיים ולעוסקים בתחום – החמצתי את פניי. כי אני למוד ניסיון מריר ממאות לילות לבנים, וללא שינה, שגזלו ממני המיזמים הקודמים של עשרות ספרי הלימוד פרי עטי. אבל אי אפשר להתמיד בהתנגדות ארוכת זמן מול פניה הקורנות והמקסימות של ד"ר זהבה בכר – מנהלת המכון לאמצעי הוראה לשעבר וחברתי החביבה המלווה אותי מקצועית שנים רבות.

לאחר דין ודברים הסכימו היוזמים לשתי בקשותיי החצופות: האחת היא להפיק את ספרי הלימוד וההכשרה המושקעים ביותר שיצאו עד כה בישראל בתמונות צבע ובגרפיקה משובחת, והשנייה היא להנציח בדפי הפתיחה את אבא שלי וחבריו – נהגי המשאיות המקצועיים מארץ ישראל ששירתו בצבא הבריטי, הובילו אספקה ומזון לירושלים הנצורה והקימו את חברות התובלה הראשונות במדינה הצעירה. לשמחתי, אושרו שתי בקשותיי.

פלוגת התובלה 462 של הצבא הבריטי כללה חיילים יהודים מארץ ישראל שהתנדבו לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. לראשונה, הופעלה הפלוגה בבניית קו הביצורים באל-עלמיין במדבר המערבי בלוב, ומשם נשלחה לביירות שבלבנון. לאחר כישלונות הצבא הבריטי במדבר המערבי והתקדמותו של רומל, הובילה פלוגת ההובלה חטיבה אוסטרלית מסוריה למצרים כתגבורת לארמייה השמינית של הצבא הבריטי באל-עלמיין. באפריל 1943 יצאה מנמל אלכסנדריה שיירה אוניות עם חיילים בריטיים וחיילי פלוגת התובלה על ציודם. מטוסי קרב גרמניים הוזעקו ופגעו בשיירה. 139 חיילים יהודים מהפלוגה נהרגו ורבים נפצעו.

הניצולים חזרו ארצה לחופשה, וביולי 1943 הוקמה הפלוגה מחדש. זו התארגנה בצריפין ואליה הצטרף גם אבי. היא חזרה למצרים ובספטמבר 1943 נחתה מדרום לנאפולי באיטליה. שם פעלה בפריקת ציוד לרציפים והובלת תחמושת ודלק לחזית עד סוף המלחמה. חייליה השתתפו במבצעים בחזית איטליה עד סוף המלחמה. לאחר הניצחון הועברה הפלוגה בתחילת יוני 1945 מבולוניה למילנו. בה התרכז גרעין של פעילים שמילאו תפקיד מרכזי ההעפלה מאיטליה. פלוגת המתנדבים הראשונה פורקה באוגוסט 1945, ואבי המשיך בשירותו כ'נהג בוס' בכל מרחבי המזרח התיכון.

במלחמת העצמאות התנדב אבא שלי להוביל אספקה לירושלים הנצורה. הערבים ריכזו את פעולותיהם נגד התחבורה העברית ברוב כבישי הארץ ובעיקר בעורק התחבורה הראשי שבין תל-אביב לירושלים. כדי לשמור על הקשר עם ירושלים ולהגן על הנוסעים החלו לנסוע רק בשיירות. ירושלים הייתה תלויה בשפלה, ואבטחת הנתיב הייתה שאלה של חיים ומוות. מבואות העיר היו חסומים בכפרים ערבים מכל הכיוונים, וגם הדרך המערבית עברה ברובה בשטח ערבי. הסכנה הייתה גבוהה, מאחר שברשות הערבים נמצאו כמות ניכרת של רובים ונשק קל. הם נהנו מסיוע רב מהליגה הערבית, והלגיון הירדני כלל בתוכו לוחמים מאומנים היטב.

שותפים רבים להצלחת המיזם החינוכי והחשוב שלפניכם, שצוין אף כנקודת אור בדו"ח מבקר המדינה האחרון שדן בתאונות דרכים של משאיות ואוטובוסים. זו הזדמנות להודות: לעמיתי – גבי בן הרוש – יו"ר מועצת המובילים והמסיעים על עזרתו המקצועית הרבה וההנחיה המועילה, למפקחי מקצועות התחבורה במשרד העבודה, לכל מהנדסי יבואני המשאיות והרכב כבד בישראל שנרתמו במידע עדכני והמלצות מועילות, ומעל לכולם לחברתי הכל כך מיוחדת – ד"ר ענת בר כהן "האחת והיחידה", שבסבלנות בלתי מובנת השקיעה מאות שעות עבודה בעריכה שקדנית, הגהה והפקה בפועל של היצירה האיכותית ביותר בישראל שהוצגה עד כה בתחומי התחבורה. בעוד זמן קצר, אסיים פרק מקצועי ומאתגר של 33 שנות עשייה ויצירה במשרד התחבורה והבטיחות בדרכים, וכתיבת ספרים ייחודיים אלו הן עוד סגירת מעגל ונדבך נוסף בשליחות הלאומית שהגדרתי לעצמי.

הספרים המקיפים – "טכנולוגיות הרכב הכבד ובטיחותו", יצאו לאור בהוצאת מא"ה של משרד העבודה וכל הזכויות שמורות למדינת ישראל. הם מציגים את המידע החדשני ביותר בתחום, ומשקפים את התמורות הטכנולוגיות והבטיחותיות שחלו בשנים האחרונות. מרוכזים בהם באופן ברור ותמציתי עיקרי ההוראות החשובות להפעלה ולתחזוקה של הציוד האופציונאלי, הטכנולוגיות החדישות, אביזרי ההתרעה ואמצעי הבטיחות והוא עשיר בתמונות, שרטוטים וטבלאות המסייעים בהמחשה ובהבנה. בנוסף, מופיע מילון עברי-אנגלי למונחי הרכב.

הספר נועד לכלל העוסקים בענף הרכב בישראל, ובמיוחד למנהלי תחבורה וציי רכב, קציני בטיחות בתעבורה, מנהלי משק ואחזקה בחברות לתחבורה ציבורית, מנהלי עבודה במוסכים, אחראים על רכש חלפים, לנהגים מקצועיים, למורי נהיגה, לבוחני נהיגה ורכב, שמאים, קציני חימוש ומשטרת התנועה, הנדסאי רכב ומרצים לחינוך תחבורתי וטכנולוגי.

הסקירות, הוראות ההפעלה, האחזקה, הבטיחות ואיכות הסביבה מקנים לעוסקים בתחום רקע, נתונים ומידע מעודכן, הדרכה והכשרה מקצועית משלימה אודות הכרת הרכב הכבד: דרישות ומאפיינים, הפעלה נכונה ובטיחותית של הרכב הכבד המודרני, תפעול של ציוד ואביזרים, תחזוקה קפדנית של הרכב, המכלולים, אמצעי הבטיחות וההתרעה. כדי להבטיח שימוש חסכוני ויעיל – מוצגות אזהרות בטיחות, נהלים שחובה לבצע במדויק ומידע שצריך להכיר ולקחת לתשומת לב, כדי להימנע מפציעה של הנוסעים או גרימת נזק חמור לרכב.

והפעם עם אחד האנשים שהשפיעו במיוחד על דרכי המקצועית ועל הייעוד שלי בחיים. הכוונה, כמובן, לדודי – אפרים אילין – שלבד מעובדת היותו חלוץ תעשיית הרכב הישראלית, חבה לו המדינה רבות על תרומתו העצומה לתקומתה ולביטחונה.

תעשיית הרכב הישראלית יוצאת לדרך, דווחו העיתונים בחודש ספטמבר 1950. "בתוך 60 יום יפלטו מפס הייצור הזה 20 מכוניות מדי יום", כך מסר היזם אפרים אילין לעיתונאים שסיירו במפעל "קייזר-אילין תעשיות", שהוקם בפאתי חיפה והיה בשלב ההרצה שלו. במקום הורכבו חלקים של מגוון כלי רכב שתוכננו ויוצרו בחו"ל, ובהם הנרי ג'יי, ג'יפ וויליס, דופין, קונטסה וגם "לארק" המפוארת – סך של 100 אלף מכוניות לאורך 18 שנות פעילות. בשיאו העסיק המפעל כ-2,000 עובדים, ותוצרתו היוותה, עד אמצע שנות ה-50, כשליש מכלל היצוא של מדינת ישראל. עד כאן מהעיתונות, אבל מי שרוצה להתעמק בהיסטוריה המפוארת של תעשיית הרכב הישראלית, בשנות החמישים והשישים של המאה שעברה, מוזמן לעיין באתר האינטרנט: "מכוניות ישראליות עם היסטוריה" – מחווה ראשון מסוגו בעולם, שהקדשתי לדודי וכן לשני מתחריו: יצחק שובינסקי (אוטוקרס) וג'ו בוקסנבאום (תעשיית רכב נצרת).

"למפעל שייצר מכוניות פרטיות אין שום סיכוי להתקיים כלכלית", רעם עליי שוב ושוב אפרים אילין בעשרות פגישותינו האישיות והמרתקות, פרי יוזמתו בעשור האחרון לחייו (והלוואי שהיה לו כזו סבלנות אליי, עת התרוצצתי כילד קטן וסקרן בפסי הייצור של המפעל בחיפה). וכך נהג לומר: "כדי להקים את המפעלים בחיפה ובאשקלון (עשות של אלביט היום) הייתי צריך להיאבק בתנאים של מדבר ושממה. הקמתו של המפעל וההישגים שהגעתי אליהם בג'ונגל של אותה התקופה, היו בחזקת נס. הצלחתי לצאת בשלום מההרפתקה הסבוכה הזו מבלי לאבד את כספי ואת בריאותי, וזה נס אף גדול יותר". התפיסה של אילין היתה ברורה: צריך להתרכז לאחר מלחמת השחרור בהקמת מדינה, ומדינה עומדת על רגליה רק כשתשתית הכלכלית והתעשייתית שלה איתנה.

עם קום המדינה ובשנותיה הראשונות החלה ממשלת ישראל ליזום הקמה של מפעלי תעשייה ביטחונית בארץ. היום, כשישראל נחשבת למדינה מובילה בתחומים רבים של הטכנולוגיה המודרנית, קשה לעיתים לעלות על הדעת כי בראשית הדרך לא היה כאן כלום. שירותי הנמל היו מוגבלים והפסקות חשמל שיבשו את הייצור. לא היתה תשתית בסיסית שהתעשייה זקוקה לה, ולא היו אפילו אביזרים וחומרי עזר בסיסיים ביותר הדרושים לתעשיית הרכב: חוטי חשמל, מתגים חשמליים, חומרי ריפוד, כימיקלים לעיבוד מתכת, נייר לטש וצבעים.

זו היתה תקופת צנע: העדר כספים זמינים, מצב כלכלי קשה בכל הארץ וחוסר ביטחון בעתיד. שוק פרטי לא היה קיים בכלל בישראל של אותם הימים, ולחלום על תעשיית ייצוא גבל בפנטזיה. בראשית שנות החמישים לא ניתנה כל תמיכה למפעלים חדשים פרטיים, והתפיסה של רעיון השוק החופשי לא היתה קיימת ולא אפשרה תנאים של חופש פעולה ותחרות. הבנקים לא היו מוכנים להלוות כספים ליזמים פרטיים שייעודם לתעשיית היצוא, והבירוקרטיה עשתה חיל.

לאחר שישראל קיבלה בשנת 1949 מארצות הברית את המלווה הראשון על סך 100 מיליון דולר, הציעה חברת פורד להקים מפעל הרכבה בישראל. היא פרסמה ברבים את החלטתה, מתוך ציפייה לזכות בנתח נכבד מהמלווה. אך עד מהרה נסוגה חברת פורד מהמיזם בעקבות לחץ החרם הערבי והסבה לישראל נזק תדמיתי ומדיני. שר התחבורה דאז, דוד רמז, הבין את חשיבות הקמת מפעל להרכבת רכב בישראל ופנה דרך קשריו המסחריים של אפרים אילין לחברת פיאט האיטלקית. נוכח זיקתה העמוקה של איטליה למדינות ערב, הסירוב היה צפוי. מנהל הייצוא של פיאט טען, כי הרכבת מכוניות בישראל תגדיל את הפוטנציאל הצבאי של המדינה, ולכן החברה האיטלקית אינה יכולה להיענות לבקשה. תשובות שליליות נוספות התקבלו ממפעלים נוספים שאליהם פנה נציג משרד התחבורה.

כוח אדם מקצועי ומיומן לא היה בארץ בשנות החמישים המוקדמות. היהודים שהגיעו מהתפוצות הרבות לא חונכו לעבודה מקצועית, ושפת העברית הייתה זרה למרביתם. מומחים שהובאו מחו"ל לימדו את העובדים יסודות בתהליכי הייצור המודרני ואיך לשפר את שיטות העיבוד הטכנולוגי. למרות הנחיתות בתנאי היסוד הטכנולוגיים ניתן היה להשקיע יותר זמן ומאמץ בייצור, ובעיקר באיכות, כדי ליצור לעצמנו מוניטין וסיכויי חדירה לשוק האירופאי.

פתיחת מפעל הרכב הראשון לאחר קום המדינה היה אירוע לאומי שזימן אליו את גדולי האומה. את המכונית הראשונה מתוצרת המפעל קיבל ראש הממשלה במתנה מאפרים אילין, והיא שירתה אותו נאמנה זמן מה (עם מכונית דומה הובאתי אחר כבוד מבית היולדות). דוד בן גוריון סייר לאורך קווי הייצור והתרגש ממראה עיניו. בשעה 12:00, שנקבעה כשעת הפתיחה הרשמית, הופעלו צופרי האוניות שעגנו בנמל חיפה והונפו דגלי הלאום. מפס הייצור יצאו מכוניות קייזר-פרייזר אמריקניות, ועד מהרה הפך המפעל החדש ליצואן הגדול בישראל.

כשנחתם החוזה להקמת המפעל הראשון בין היזמים לבין ממשלת ישראל ונקבעו התנאים הכלליים לפעולתו, לא היו כל השקעות בארץ. לא הייתה הגדרה למפעל מאושר או מועדף, לא היו קרנות או פרמיות לעידוד היצוא, לא הייתה מסגרת משפטית או מסגרת ארגונית לעידוד השקעות הון ולא היו הקלות כלשהן או סיוע להכשרות מקצועיות של עובדים. המפעל הפך בעל כורחו לבית אולפנה להכשרת סגל עובדים בכל הרמות.

לפני שמתלהבים יתר על המידה, כדאי לציין שהמונח "תוצרת הארץ" אינו לגמרי מתאים. הרי מכוניות מעולם לא יוצרו כאן במלואן, ועיקר התעשייה היה ייצור אביזרים והרכבת מכלולים. המפעל לרוב גם לא מתכנן את הרכב, אלא מסתייע בבתי תכנון ידועים. הדופין היתה של רנו מצרפת, הקונטסה והבריסקה מקורן בחברת הינו היפנית, הלארק הגיעה מארה"ב, ואפילו הסוסיתא לא הייתה בדיוק ישראלית: היא תוכננה באנגליה ומשם הגיעו גם המנועים. אולם, מרכב הסוסיתא, השלדה והמושבים היו תוצרת כחול לבן.

כ-120 בתי מלאכה ומפעלים צמחו, וברבות הימים היו לספקים קבועים של מפעל הרכב הראשון בארץ. מפעל 'צבע' שיפר וגוון את מוצריו, והפך ליצואן מצליח. בדרך דומה פותחו תעשיות צמיגים, מצברים, רדיאטורים וחלפים רבים אחרים. בתקופת קיומו של המפעל הוכשרו, ללא כל תמיכה ציבורית, כ-4,000 עובדים. רובם הגיעו לרמת מיומנות מקצועית גבוהה ולימים נטלו חלק חשוב בביסוס התשתית לתעשיות משגשגות אחרות.

הקמת מפעל המכלולים המכאניים וגלגלי השיניים באשקלון, ביוזמת אפרים אילין, הביאה לשיפור הרמה הטכנולוגית בארץ ולהכשרה מקצועית של כ-200 עובדים. מספר רב של מהנדסים וטכנאים עברו השתלמות שנמשכה חצי שנה במפעלים לגלגלי שיניים בברמינגהם באנגליה, וכשחזרו אנשי הצוות ארצה הם היו בעלי ידע תכנוני ומעשי רב בתחום. הובאו לארץ גם מומחים למטלורגיה מארצות הברית, כדי לפתח את הייצור, לסייע בטיפול התרמי והכשרת בעלי מקצוע מקומיים.

לאחר מלחמת ששת הימים ניתן היה להצעיד את הטכנולוגיה הישראלית צעד גדול, לספק למפעלי אילין בחיפה ובאשקלון עבודה לשנים רבות ולפרנס אלפי משפחות. חברת 'קייזר' העניקה לאילין היתר ותוכניות הרכבה מפורטות למשאיות מדגם 'ריאו' המוצלחות. משרד הביטחון, שיזם את הרעיון ליצור משאיות גדולות בעלות 6 גלגלים במשקל 2.5 עד 5 טון, נרתע כשהגיעו הדברים לשלב המעשי ולא היה מוכן להתחייב לקנותן.

סוף שנות השישים היו תור הזהב של תעשיית הרכב הישראלית. במקביל לרווחה הכלכלית היחסית שהחלה אחרי מלחמת ששת הימים ב-1967, יכלו יותר אזרחים להרשות לעצמם לרכוש מכונית פרטית. השוק הישראלי יצא מהמיתון בזינוק, הביקוש למכוניות חדשות היה בשיאו, והתעשייה המקומית הכפילה את תפוקתה. עלייתה ונפילתה של תעשיית הרכב הישראלית אינה מובנת, ללא הכרות עם התרחישים הסביבתיים שהתרחשו בארץ ובעולם.

איש לא ראה את הנולד, קל וחומר את מלחמת יום הכיפורים ב-1973, שבעקבותיה נאלץ צה"ל לרכוש משאיות 'ריאו' מארצות הברית במאה מיליון דולר ולהזרים את הכסף לתעשייה האמריקנית במקום לתמוך בתעשייה המקומית. פרשייה נוספת שעוררה מחלוקת היתה החלטת משרד הביטחון להחליף את הרכב האישי של קציני צה"ל: מג'יפים לרכב נוסעים. הוצע לרכוש את ה'קונטסה', שהורכבה אז בחיפה, אולם מערכת הביטחון העדיפה לייבא את דגמי 'סיטרואן' מצרפת. בינואר 1969 סגר אילין את המפעל ושלח את העובדים הביתה. בלי 'סטודיבייקר' ובלי 'הינו', נאלץ אילין להישען רק על מוצרי קייזר-ג'יפ שכללו את הג'יפים ואת משפחת הוגוניר והגלדיאטור, וזה לא עבד.

מפעלי הרכב הישראליים בלטו בייצור "שימורי מכוניות". כאשר הביקוש ירד ערכות ההרכבה המתינו לא אחת שנתיים ואף שלוש שנים עד להרכבה הסופית, שנעשתה לעיתים זמן רב לאחר שהייצור במפעל בחו"ל הסתיים. היה לי זכות לקבל מאפרים אילין, במתנה, את מכונית נעוריי הראשונה – בריסקה טנדר ירוקה וחדשה (בתמונה), ששהתה במפעל בחיפה מעל לשנתיים מתום ההרכבה המקומית.

חייו של מפעל הרכב הראשון בישראל, ששינה את שמו ל-א. אילין תעשיות בע"מ ובסוף דרכו ל-תי"ל, היו רצופים תלאות ומשברים. אפרים אילין, חלוץ תעשיית הרכב בלב המדבר, רטן רבות על דרך הייסורים שעבר עד שראה את פתיחת השערים במפעל בחיפה. עוד בשלבי ההקמה התברר לו, כי אם היה חוזה שנחתם מלכתחילה על מנת שלא לכבדו, היה זה החוזה עם ממשלת ישראל. למרות זאת קם המפעל והפך לעובדה. קצב הייצור בפסי ההרכבה גבר והלך. עד מהרה החלו מכוניות מתוצרת ישראל הצעירה לנוע ברחבי העולם, ואילו אילין עלה על דרך הייסורים שנמשכה עשרים שנה בקירוב.

המפעל הרים תרומה גדולה למשק הישראלי ולהתפתחות התעשייתית של המדינה, והממשלה מצאה לנכון להעניק אות הצטיינות לחברה. בהודעה שנמסרה על ידי שר המסחר והתעשייה, ד"ר דב יוסף, נאמר: עצם הקמתו של המפעל בישראל, הינו צעד חלוצי, המסמל מפנה חשוב בתעשייה, הרואה משימה נכבדה בהגברת הייצור והייצוא של תוצרתנו – להוכחת כושרה של ישראל להגיע לרמה תעשייתית גבוהה ויעילה.

השגריר האמריקאי הראשון בישראל, ג'יימס מקדונלד, הגדיר בזמנו את תרומת המפעל למשק כ"אחד הניסים הגדולים שהיו כאן". במהלך שנות פעילותו יוצרו מעל מאה אלף כלי רכב בטרם מכירתו למתחרה העיקרי שלו – חברת אוטוקרס. תלאות החברה נבעו בחלקן מנפתולי הביורוקרטיה הישראלית וחלקן היו תוצאה של תמורות שחלו אצל שותפותיה: קייזר האמריקאית סבלה מנזקים מהחרם הערבי עד לסגירת שעריה, רנו הצרפתית נכנעה לחרם וביטלה את חוזה ייצור המכוניות מתוצרתה, וייצורן של הלארק והקונטסה הופסק בחברות האם.

לאחר סטירות הלחי הרבות שקיבלה מדינת ישראל מיצרניות עולמיות, להקמת מפעל הרכבת רכב מקומי, התקבלה הסכמת חברת קייזר פרייזר להשקיע בישראל בסיפוק רב. הקונצרן העסיק במפעליו כ-120,000 איש, ומשפחת קייזר נמנתה במקום ה-17 בין המשפחות העשירות בארה"ב. הקונצרן חלש על מגוון תעשיות, ובהן: ספנות, כימיקלים, פלדה, אלומיניום ועוד. פרייזר היה בעברו בעליו של מפעל המכוניות גרהם פייג בדטרויט.

היקמן פרייס הוא האיש שהטביע את חותמו על תעשיית הרכב הישראלית בתחילת דרכה. בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה פעל פרייס לייצא ידע, ניסיון והון כספי כדי להקם מפעלים אמריקאים במדינות שונות. מפעלים אלו נועדו לסייע לשיקום הכלכלה של מדינות המערב ובד בבד להגביר את הסחר עם ארה"ב. המפעל הראשון שיזם פרייס הוקם בשנת 1948 ברוטרדם שבהולנד, בשיתוף בנקים מקומיים, חברת ביטוח וחברת ספנות.

עקב הצלחת המפעל בהולנד, שייצר כ-5,000 מכוניות בשנה, חיפש פרייס מדינה נוספת ים-תיכונית להקמת מפעל דומה. פגישתו עם אפרים אילין התקיימה בווילה ד'אסטה, על שפת אגם קומו באיטליה. בין שני האישים הכול כך שונים ברקע ובחינוך נוצרה כימיה. היקמן פרייס, שראה את העולם במונחים של תועלת ועלות, סייע להקמת המפעל בישראל. לימים ציין אילין בספר זיכרונותיו, פיתח פרייס זיקה עמוקה לישראל ולעם היהודי. בעת ביקורו בארץ זכה לקבלת פנים ממלכתית מצד ראש הממשלה דוד בן גוריון, אליעזר קפלן שר האוצר, דוד רמז שר התחבורה, ודב יוסף שר המסחר והתעשייה.

אילין דרש מהממשלה התחייבות לשווק שליש מתפוקת המפעל בארץ, בידיעה שההוצאות במטבע חוץ על הייצור לשוק המקומי ימומנו מהערך המוסף שהמפעל ירוויח מהיצוא. הממשלה התחייבה בכתב שכל ההטבות שיינתנו למפעלים האחרים במשך עשר השנים הבאות יוענקו אוטומטית גם למפעלו. בתנאים ששררו אז בארץ לא היו הלוואות פיתוח ולא היה חוק לעידוד השקעות. במרוצת הזמן למד אילין שבישראל, כמו שאמר פעם לוי אשכול – "אפשר להבטיח, אבל איש אינו מתחייב לקיים". אך למרות זאת המפעל קם והפך לעובדה מוחשית.

מהנדסי החברה השקיעו מאמץ רב בשיפור איכות הייצור ותהליכי ההרכבה. נלמדו ויושמו שיטות מתקדמות למיגון השלדה והמרכב כנגד חלודה לאבטחת אריכות הימים של המכוניות והורחב הייצור המקומי של החלקים. תחילה בעבודות מרכב ומסגרות, צביעה, חלקי פלסטיקה וריפודים, וכעבור זמן בייצור עצמי של רדיאטורים, בולמי זעזועים וקפיצי עלים שנועדו גם לשימוש במשאיות. לאחר הקמת המפעל לייצור גלגלי שיניים ומכללים מכאניים באשקלון (מפעל עשות של תעשייה הצבאית היום), הגיע פרי הייצור המקומי ל-70% מערך הג'יפ.

מפעל המכוניות השתרע על 16 דונמים תחת גג אחד והיה הגדול בישראל. עד שנמכר בשנת 1969, נוצרו בו עשרות אלפי כלי רכב שונים. מרביתם שווקו בחו"ל והכניסו למדינה מטבע חוץ רב. כשליש מהמכוניות נמכרו בארץ, כשהערך המוסף של הייצוא כיסה את כל העלות של החלקים המיובאים שהורכבו בארץ. כל הרווחים שהצטברו הושקעו בהרחבת המפעלים בחיפה ובאשקלון.

בשנתיים הראשונות לקיומו הורכבו במפעל בחיפה 2,991 מכוניות אשר יוצאו לשבדיה, לפינלנד ולצרפת. שתיים אף נמכרו לקניה. בשנת 1953, כשקייזר האמריקאית השתלטה על ויליס, החלו לייצר ג'יפים. לאחר קריסת 'קייזר פרייזר', חיפש אפרים אילין שותפים אחרים. בסיומו של דבר הורכבו בארץ שני דגמי רנו הצרפתית – דופין וקטר-שבו. עד סוף 1956 יצרה קייזר-פרייזר לישראל 17,053 יחידות, מתוכן 10,217 ליצוא, ל-14 מדינות בשווי של 2.2 מיליון דולר. המפעל בחיפה מכר סחורה בהיקף של 28% מהיקף היצוא של מדינת ישראל.

עבודות התכנון של המפעל באשקלון החלו עוד בשנת 1958. נדרשה העזה רבה להקמת מפעל חדיש, הדורש ידע וניסיון בטכנולוגיות מתקדמות של עיבוד שבבי וטיפולי מיגון תרמיים. אם זאת חיפש אילין תחליפים למכוניות הנוסעים של רנו, לאחר שהחברה הפרה את החוזה ביניהם ונכנעה לחרם הערבי. המפעל באשקלון כלל עם הקמתו ארבע מחלקות ייצור: חלקים מכאניים של הג'יפ, גלגלי שיניים, מכונות כלים ומכבשים. בשלב מאוחר יותר נוספה לו מחלקה לייצור מבלטים לעיבוד בלתי שבבי. שטח המפעל השתרע על 13 דונמים.

שני המפעלים, בחיפה ובאשקלון, השלימו זה את זה והפיקו מוצרים שישראל יכלה להתגאות בהם חרף הקשיים האובייקטיביים של מדינה נטולת מסורת תעשייתית. הוכח כי ניתן להקים בארץ תעשיית מכוניות, להרחיב ולהעמיק את יצורן ולפרוץ נתיבים חדשים בתחום הייצור התעשייתי. כאן המקום לציין שבמסגרת מאמצי ההצלה של חברת סטודיבייקר, הצליח אילין להביא לארץ קיטים לא מעטים של משאיות וטנדרים מסוג צ'אמפ וטראנס-סטאר.

אפרים אילין רקם עסקאות גדולות וסייע למדינת ישראל בתקופה הקריטית של קום המדינה ונחשב לעתים למי שהציל את הישוב בירושלים במלחמת העצמאות. ובכל זאת, נאלץ למכור את שני מפעליו. לדבריו, בעל כורחו ובנזיד עדשים. בעשרות פגישותינו האישיות לאורך השנים ובראיונות שהעניק הוא חזר ושינן כי ה"שיטה" רדפה אותו. אילין רטן על מדיניות הממשלה, שלא נתנה שום הטבה במיסים לג'יפים המוצלחים שיוצרו במפעלו, והאזרח מהשורה נרתע בנסיבות מובנות מרכישת רכב שהצבא יכול לגייסו מספר פעמים בשנה.

היוזמה הפרטית שלו התנגשה בנורמות המשק הסוציאליסטי של מפלגות הפועלים הדומיננטיות, שאותן הן ניסו להשריש במדינה הצעירה תחת חברת העובדים ההסתדרותית. עוד הוסיף כי הבירוקרטיה המקומית הערימה עליו ועל חברתו קשיים בכל הזדמנות. לדעתו, שאותה לא חשש להביע ברבים, נפרעו ממנו אנשי מפא"י ובמיוחד שר התחבורה אז משה כרמל, על שום שיוכו הפוליטי לרביזיוניסטים. לכן החליט לעזוב את הארץ ולעבור לפריז.

כאן המקום לציין כי מדינת ישראל חבה לאפרים אילין חוב גדול, בזכות תרומתו יוצאת הדופן בפעילותו בתנועת בית"ר ובפעילות ההגנה והעפלה של ארגון האצ"ל. במלחמת העצמאות לקח אילין חלק מרכזי ברכישת נשק מצ'כוסלובקיה. מימן מכספו את אוניית הנשק 'נורה', שבלעדיה לא היו מגיעים לארץ אלפי הרובים לפריצת המצור על ירושלים במבצע נחשון וסייע בהבאתן של שלוש אוניות נוספות שהצילו את המדינה.

ההיסטוריון אל"מ (מיל) ד"ר מאיר פעיל, תמצת את פועלו של אילין אודות ספינת הנשק 'נורה', במכתב שנשלח בשנת 2000 ליו"ר ארגון חברי ההגנה, אלוף (מיל) אהרון דורון: "במהלך הבחינה ההיסטורית שלי, גיליתי כי אפרים אילין היה דמות מפתח חשובה מאוד בתהליך המשלוח וההעברה של מטען הנשק הגדול הראשון, שהגיע במלחמת העצמאות אל הצד הלוחם היהודי בארץ ישראל ונפרק בנמל תל-אביב ב-3.4.1948. זאת באמצעות הספינה "נורה", שנרכשה באיטליה ע"י אפרים אילין, לצורך הובלת הנשק, בעקבות בקשה מפורשת של נציגי הרכש הבכירים מטעם ארגון ההגנה באיטליה".

בנוסף מימן מחסכונותיו את מטוסי הקרב הראשונים של חיל האוויר, ורכש לקומנדו הימי את סירות הנפץ שטיבעו מול חופי תל אביב את משחתת הדגל של חיל הים המצרי 'פארוק'. אילין אף ייזכר כמי שמכר לרומניה ציוד לקידוחי נפט ובתמורה השיג אישור להעלאתם ארצה של 150,000 יהודים ואת הדלתות שפתח לעסקת הנשק הגדולה עם צרפת. אילין זכה לחיים ארוכים והיה פעיל ונמרץ גם בבגרותו.

צבי לביא, בסדרת כתבותיו על "הפוליטיקה שהרגה את המכונית הישראלית", מציין כי סיפורו של אפרים אילין מקפל בתוכו את ההחמצה הכלכלית הגדולה של העשור הראשון להקים בישראל תעשיית רכב, בלי הלוואות או מענקים ממשלתיים. איך שרים כפויי טובה הפנו עורף ליזם פרטי עשיר ובעל מעוף, אחרי שכספו הביא לארץ את הרובים והמטוסים שהצילו את המדינה. אילין הגדיר את עצמו בתואר "הפטריוט הנאיבי", וסירב כל חייו להאמין במות האידיאלים הרומנטיים והמעשיים שצריכים לדבר בעד עצמם.

ישנה גם גישה אחרת, המיוצגת על ידי בני הספל – היסטוריון רכב ידוע ומוערך, מנהל פורום אספנות וחבר מועדון החמש – המקלקלת קצת את החגיגה. לדבריו, אפרים אילין נכנס להרפתקה שמראש לא היה לו סיכוי להצליח בה. לאילין היה חזון, או פנטזיה, להקים מפעל לייצור רכב אמריקני בארצנו הקטנה, עם מוצרים שאינם מתאימים ובשיתוף פעולה עם מפעל קטן וכושל כמו קייזר. זאת כאשר בגרמניה, לדוגמא, ייצרו באותה העת מכוניות קטנות וזולות.

כל חייו של אילין היו נראים אולי אחרת אילו היו לו יחסי ציבור, מהסוג שכל יזם מתחיל חייב להם את הצלחתו. באותם ימים לא היו תקשורת כלכלית ולא יועצי תקשורת ואילין ידע לעשות לעצמו יחסי ציבור רק בחוג החברתי הצר שלו. הוא לא ירד אל העם שחי מהעיתונות המגויסת למתחרה שכנגד. במונחים של היום: "עשית ולא פרסמת – לא עשית. לא עשית ופרסמת – עשית". בצוואתו הבלתי כתובה, בפגישותינו האחרונות בביתו בתל-אביב, הוא ביקש ממני שוב ושוב לשמר את מורשת תעשיית הרכב בראשית הדרך, למען הדורות הבאים.

אפרים אילין הוא אכן הדג המוזר ביותר שידעה המדינה מיומה הראשון. שמונה פעמים הוגשה מועמדותו לקבלת פרס ישראל עם המלצות חמות במיוחד, ובכללן של שמעון פרס לפני תקופת הנשיאות, אולם דבר לא עזר. ספק אם היה פרס מבטיח, באספת הבחירות לכנסת – "מכונית לכל פועל" אלמלא האמין בתעשיית הרכב של אילין שתספק את הסחורה.

בשנת 2005 התקיים מפגש היסטורי במוזיאון הארץ בתל אביב. מועדון החמש יזם אירוע מרהיב, שבו נפגשו כל דגמי המכוניות הפרטיות שנבנו והורכבו בתעשיית הרכב הישראלית. אורח הכבוד, שיזמתי את הגעתו, היה אפרים אילין הקשיש, באחת מיציאותיו האחרונות מביתו. אילין התקשה בלכתו בין יצירותיו המוטוריות, אך יותר מכל בכה כתינוק במפגש המחודש עם מכוניותיו לאחר כל כך הרבה שנים.

בנאומו באירוע הוא סיפר למשתתפים על הקשיים שהערימו עליו לממש את חזונו להקים תעשיית רכב בישראל הצעירה. עד מותו, חמש שנים מאוחר יותר, הוא לא פסק להודות לי על הזכות שניתנה לו להיפרד ממכמני ליבו. אילין לא אהב (בלשון המעטה) עד יומו האחרון את שובינסקי ואת מכוניותיו. כעס רב הופנה כלפיי בכל פעם שהזכרתי לו שהיו יצרני רכב נוספים בארץ. בעלי הסוסיתות שהשתתפו באירוע ההיסטורי בתל אביב חוזרים ומזכירים לי עד היום, שאילין סירב בתוקף ובזעם להתקרב למכוניתם ולהצטלם עימם.

ולחובבי המורשת הארצישראלית אוסיף, כי סבו של אפרים אילין – פנחס קוניקוב – יהודי חובב ציון, שעלה ארצה מרוסיה לפני כמאה שנה, התגורר באחרית ימיו בנס-ציונה ונפטר במושבה הקטנה בשנת 1930. מצבתו של אותו ציוני בולטת לעין למגיעים למקום. היא הראשונה במיקומה בכניסה הראשית לבית העלמין המקומי, ושופצה לפני כחודשיים, במלאת 90 שנה למותו. וכיצד אני קשור לעניין? פנחס קוניקוב, שנפטר שנות דור לפני שנולדתי, הוא סבא-רבה שלי. ובמושבה הקטנה, שהפכה לעיר הירוקה בישראל, מתגוררים נציגי הדור החמישי והשישי של אותו חובב ציון.