פרק מס' 333 בפסיפס החברתי: נפרד בחיוך ועדיין על שתי רגליים אחוריות, לאחר 33 שנות אתגר ומעש, מהחברים הנפלאים שרכשתי ומהמשרות המכובדות שביצעתי במשרד התחבורה והבטיחות בדרכים. סיום תפקיד, ייעוד ויעדים, הגשמת חלום, שאיפות ומציאות, סיכום משימות, השארת מורשת ומבט לאחור בגאווה.

הפז"מ המיוחל מתוכנן להגיע בדיוק בזמן המתאים. אזכה בקרוב, לראשונה בחיי, לצאת לחופשה אמיתית, כדי לשמוע את ציוץ הציפורים ואת גלי הים: נטול מחויבויות רשמיות, החתמה יומית של כרטיס עובד, דאגות פרנסה קיומיות וזכות לסכם את תוצאות המשימה הלאומית שהתחייבתי ליישמה; נפרד בחיוך ועדיין על שתי רגלים אחוריות ויציבות, לאחר 33 שנות אתגר ויצירה ייחודית בישראל, מהכורסה הנוחה ומהמשרות המפנקות במשרד; אבל לעולם לא אשכח את הייעוד והיעדים שלשמם נועדתי ולמענם אמשיך לתרום מניסיוני ומסקרנותי. אתמקד גם בעתיד במיגור הנגיף שגורם לתאונות דרכים וקידום התחבורה בישראל, וכמו שהקורונה הציבה לנו מראה מול הפרצוף ונדרשנו לשמור מרחק ולעטות מסכה, כך גם אתרום בלקיחת אחריות על החיים שלנו בכביש ועל הסובבים אותנו.

הקורונה, המלווה אותנו בשנה האחרונה, יצרה גם אצלי מהפך תודעתי, שניתן להתחיל להתנער בהדרגה מהמיתוס שהעבודה היא ערך מקודש. אולם, קצות אצבעותיי עדיין מדגדגות להמשך יצירה ותרומה לחברה ולעולם הרכב והתחבורה בישראל, ואלו ימצאו אפיקים אחרים: בהרצאות, השתלמויות, כתיבה טכנית, עריכת תכניות לימודים ויעוץ מקצועי. שני תפקידים מרכזיים וארוכי טווח ביצעתי: מנהל מחלקת רכב ופיתוח במנהל התנועה, שכלל גם פיקוח ארצי על מערך ההכשרות והסמכות של מנהלי מוסכים, שמאים ובוחני רישוי; ומנהל תחום מטענים ושינוע חומרים מסוכנים (משק התובלה היבשתי). לקינוח עמדתי גם בראש תחום הרגולציה באגף הפיקוח והבקרה שהוקם לאחרונה. משעמם לא היה אף רגע.

במהלך השנים הארוכות עבדתי תחת 16 שרים וממלא מקומם ו-16 מנכ"לים ובכללם זמניים, ועובדת הישרדותי הממושכת אינה מובנת כלל וכלל. היו תקופות פוריות ומוצלחות יותר והיו גם פחות. זכיתי להכיר אנשים נפלאים ובעלי מקצוע מיומנים, שסייעו לי ללמוד מעשית, תוך חדירה למעמקי תחומי פעילותם, למען כתיבת בחינות הסמכה למנהלים מקצועיים וכתיבת עשרות ספרי הלימוד המקוריים. לשיתוף פעולה מוצלח זכיתי גם מהנהלות האיגודים והמוסדות הציבוריים, ובהם: איגוד המוסכים, איגוד מכוני רישוי, איגוד קציני בטיחות בתעבורה, איגוד השמאים, איגוד יבואני הרכב, איגוד חברות הביטוח, מועצת המובילים והמסיעים, המוסד לבטיחות ולגיהות, מכון התקנים, הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, משטרת התנועה וגופי הביטחון, הרשות הלאומית להסמכת מעבדות, המנחה הלאומי של המשרד להגנת הסביבה, המכון לאמצעי הוראה, האגף להכשרות מקצועיות במשרד העבודה ועוד גופים לרוב.

המעגל טרם נסגר ונותרתי עם הרבה תובנות המחייבות עדיין פתרונות בדרגים ממשלתיים וציבוריים גבוהים יותר. המשימות הלאומיות היו מאתגרות, אך לצידן היו גם אלפי פעילויות שזיפיות ומשרדיות, ובהן טיפול אישי באלפי תרחישים שונים ובאלפי מקבלי שירות. נהניתי מהעשייה המרובה, אולם היו גם תקופות קצרות שבהן לא ליקקתי דבש. היו בחדרי וסביבי ישיבות סוערות ולעתים אף מרתקות, הרבה אגו של נציגי גופים ממלכתיים ופרטיים מילא את האוויר בחדרי ובחדרי הישיבות שהשתתפתי בהן, אבל אני נשארתי מאופק כתמיד. מעולם לא הרים עלי איש את קולו, מעולם לא איימו עליי או הפכו שולחן במשרדי, מעולם לא צעקתי על איש, ותמיד – אבל תמיד – מי שיצא מחדרי יצא עם חיוך גדול של שביעות רצון ועם תחושה של אוזן קשבת.

לאחר מלחמת יום הכיפורים, שהייתה הקשה במלחמות ישראל, שבה שירתי כקצין צעיר ונמרץ, הופצה בעיתונים מודעה עם הסיסמה: "היה אתה בסדר, כולם יהיו בסדר, הכל יהיה בסדר". הסיסמה הזאת אומרת לאדם בפשטות – קח אחריות על חייך, על סביבתך ועל החברה שבה אתה חי. מימרה כזאת מחנכת את האדם לאחריות אישית, להגשמה אישית ולאקטיביזם. אל תסמוך על כך 'שאלה שם למעלה' יעשו את מה שצריך, ואילו אתה תכעס ותתלונן על שאינם עושים את מה שמצופה מהם בעיצוב מדיניות, קבלת החלטות נכונות וביצוען. מעשית, אם כל אחד יעשה את הדברים שנכון לעשותם, החברה כולה תהיה טובה יותר. הבסיס לכל שינוי חברתי הוא קודם כל הפרט. במהלך השנים נחשפתי לכל כך הרבה אנשים טובים ותורמים לחברה הישראלית (את חלקם אף תיעדתי בפסיפס החברתי), ואשמח לשמור על קשר עם רבים מהם.

כמו הרבה אירועים דרמטיים בחיים, גם השתלבותי בשירות הציבורי ובמשרד התחבורה, לאחר קריירה מוצלחת בתעשייה הביטחונית והפרטית, החלה במקרה מאירוע מכונן קיצוני. היה זה בעקבות תאונת דרכים מחרידה שבה נהרגו עשרה פרחים שהכרתי מקיבוץ חפציבה. התאונה הקטלנית התרחשה בכביש התענכים ב- 31 ביולי 1986. מיניבוס שהסיע את הנערים בחזרה מנופש בחוף פלמחים התנגש עם סמיטריילר ליד קיבוץ יזרעאל וכל העשרה נהרגו במקום. רגישות חברתית היא מילת מפתח בעולמי, וכאבם של כל משפחות השכול נגע לליבי.

התאונה הנוראה הדירה שינה מעיניי ובמהלך שנה ערכתי בדיקת עומק, בה בחנתי את השיטות ואת אמצעי ההכשרה ותוכניות הלימודים הקיימות בארץ. כמו כן, בדקתי את הספרות המקצועית שהייתה נהוגה בישראל. התוצאות העלו הרבה קוצים, מדבר ושממה. את סיכום הממצאים והלקחים המאכזבים, העליתי בכתבים ושלחתי אותם, כאזרח שאכפת לו, לשר החינוך דאז – יצחק נבון, ולשר התחבורה – חיים קורפו. בעקבות אותו מכתב ולאור ניסיוני הטכנולוגי והחינוכי העשיר, זומנתי לפגישת הכרות ראשונית עם אריה רובין – מנהל אגף הרכב המיתולוגי, שבעקבותיה הוצע לי להצטרף למשרד התחבורה ולתרום ממיומנותי ומכישוריי.

לפגישת ההכרות עם אריה רובין הוקצו עשר דקות מיומנו הדחוס. בפועל, בתום שבע שעות רצופות ויצירת כימיה כנה בין שנינו, שאל אותי המנהל הבכיר – "מה החלום שלך?" עניתי לו ללא היסוס כי ברצוני לכתוב ולערוך מחדש את ספרי הלימוד המיושנים ואת תוכניות ההכשרות שלא התאימו לרוח התקופה (היה זה עוד טרם הופעת האינטרנט, ועד אז למדו מספריו של אינג' מינץ – שהופקו במקור בשנות החמישים באיטליה, תורגמו לפולנית ולאחר מכן לעברית). לאחר שהצגתי את חזוני, הלם אריה רובין על שולחנו כמוצא שלל רב: "אתה המקצוען שאני מחפש, ואנא דווח מייד למסגרת הארגונית שאתה עובד בה על סיום עבודתך בחברתם לטובת השתלבותך בשירות הציבורי".

זה לא היה פשוט לוותר על משרתי הנוחה והרווחית בקריית ויצמן למדע ברחובות, לטובת תנאי שכר נמוכים משמעותית בשירות הציבורי. אומנם, לזכותו של אריה רובין ייאמר כי אושרה לי עבודה פרטית לאחר שעות הפעילות הרשמיות במשרד, אך גם כך השכר היה דחוק מול דרישות סל ההוצאות של משפחה צעירה עם שלושה ילדים. התייעצתי והתחבטתי ארוכות עם אחד האנשים החכמים והמנוסים ביותר בישראל, שליווה אותי שנים רבות גם לאחר מכן – אינג' יצחק רז (בן דוד), ששימש באותה תקופה כיו"ר הסתדרות המהנדסים ויו"ר לשכת המהנדסים בישראל. במכלול השיקולים שהועלו החלטתי לנסות, מתוך ידיעה שעומד בפניי מסלול נסיגה, והחל משנת 1988 התמקדתי בטיפול דומיננטי אישי במניעת תאונות דרכים ובפיתוח הידע; עריכת עבודת תחקיר יסודית בלימוד מעמיק בשטח בכל נושא; ולהניב את היוזמות של משרד התחבורה להטמעת חידושי טכנולוגית הבטיחות העולמית בזמן אמת. ההתחלה הייתה קשה, כי התרגלתי לנורמות עבודה, בתעשייה הביטחונית והפרטית, שמחייבות תוצאות מהירות ועבודה מרובת שעות. נכנסתי לתפקידי באגף הרכב כמו פר צעיר ונמרץ שרוצה לכבוש את כל העדר. אולם, מהר מאוד הבהירו לי כי השיטה בשירות הציבורי היא שונה, ועדיף שאאמץ את משנתו של הפר הזקן – "פרה, פרה".

כמנהל, בתפקידי האחרון, גישתי הייתה להשתמש לא רק במוח ובנשמה, אלא גם לרדת לשטח, להכיר מקרוב את משק התובלה, לעשות קילומטרז בין חברות השינוע ובמיוחד אלו המובילות חומרים מסוכנים. השתדלתי להתמיד ולהיות חסיד הדיאלוג, שמיעת הזולת ועידוד הכפופים אליי להביע את דעתם ללא מורא, גם אם אלו סותרות את דעתי. סלדתי משיטת ניהול שלוקה בטיפוח סביבה של חנופה ויס-מנים, שמונעת את נכונות העובדים להתבטא באמת שלהם. אהבתי ללמוד מניסיונם של האחרים, ובמקום לרבוץ שנים באקדמיה למדתי כל החיים במנות קטנות. ובמקום להתמקד בידע לא רלוונטי, להראות יכולת למידה, עבודה בצוות והתמודדות עם אי-ודאות.

אלו תכונות הייתי שמח להוריש למחליפיי, או לפחות מתיימר לבקש שיהיו נחלתם: סבלנות ואיפוק אך אסרטיביות כשצריך, להיות שאפתן ולהסתכל על החיים בצורה ברורה ובלבן של העיניים, ולעתים גם להיות עקשן ובעל דעות עצמאיות לגביו וגם לזולת, להעז להגשים, לחלק את המשאבים בין מספר תחומים, להיות נועז, פורץ דרך ושובר מוסכמות וכללים, בעל רצון לכבוש יותר יעדים ולהרוויח את החיים, רוצה להשפיע ולאחוז בכל מה שקורה במהלך היומיומי וגם העתידי מבלי לדרוך על המקום, להשכיל לחפש דרכי לימוד יצירתיות ומדליקות, לא להתקומם מכך שאחרים אוכלים את פירות העץ שאתה שתלת, לשמש דוגמא אישית והשראה לסובב אותו, להבין שמה שהיה הוא לא מה שיהיה ואין רלוונטיות בלי הטלת ספק אמיתית.

לצורך קבלת החלטות נבונות צריך המנהל לנתח נתונים באמצעות אלגוריתם של אלפי נתונים. אבל אין מה לעשות – אנחנו חיים בעידן המדע, וזאת עובדה. מושגים כמו: טרה-בייטים ואקסה-ביטיים, אבטחת מידע והצפנה, ביג-דאטה והאינטרנט – הופכים להיות חלק מאוצר המילים שאנחנו משתמשים בהם מדי יום. וככל שאנחנו צוברים יותר מידע, גובר הצורך למצוא כלים שיעזרו לנו להשתמש בהם, אחרת נלך לאיבוד. כדי להיות מנהל מוצלח בשירות הציבורי עליך להיות תמיד על תורן הספינה, להביט לרחוק, לזהות כשלי שוק ולהיערך לבאות. במהלך השנים מצאתי את עצמי כמוקד ידע ומידע לאומי בתחומי מינהל היבשה. אלפי טלפונים ומיילים של אזרחים ובעלי מקצוע הציפו את משרדי בבקשת מידע והפנייה בנושאים מגוונים, כגון: שינוע מטענים וחומרים מסוכנים, רישוי, שמאות, תחזוקת רכב, ריקולים, אחריות ייצרנים, ביטוח, צרכנות נבונה, היסטוריה של תעשיית הרכב הישראלית, ביטוחים ומגמות טכנולוגיות. השתדלתי לענות בנימוס לפונים, ובמיוחד לאילו שהופנו אליי דרך מרכזי המידע הארציים.

להיות עובד מדינה ועובד הסקטור הציבורי, בעידן של היום, זה כבר לא מה שהכרנו לאורך דורות בעבר. ביטחון תעסוקתי הוא לא הנחת יסוד והפנסיה התקציבית, שזכיתי עדיין שתהיה נחלתי, נעלמה מהנוף. כל עובד חדש חייב לקחת אחריות על פיתוח הקריירה שלו, להשתנות ולפתח מיומנויות כדי להיות תמיד רלוונטי בארגון ובעולם התעסוקה בכלל. כל עיסוק לאומי משפיע על חיי החברה בישראל, וזו זכות לדעת שביכולותיך לתרום לחיי הפרט והמדינה. נחשפתי לא אחת גם לפעילות ולמשימות חורצות גורלות, ויכוחים לגיטימיים ולעיתים אף עימותים (במיוחד בדיוני וועדות הכלכלה בכנסת), אך עליך לשמור על הברק בעיניים ולהשתמש בכל ארגז הכלים שהצטיידת בהם. לעתים אף לשכנע, גם גורמים נוספים, שהאחריות המקצועית המונחת על כתפיך נועדה להבטיח את תקינות התהליכים ויעילותם.

הרווח הגדול, כמשרת ציבור, הוא ביכולתך לקצר תהליכים ולהפחית את הנטל הביורוקרטי. בתחומי פעילותי – בשלושים ושלוש השנים החולפות – השתדלתי להתייצב בחזית הידע במגוון תחומים, היות וקבלת ההחלטות מתבצעת על סמך נתונים, ידע עדכני ורלוונטי המבוססים על שיתוף פעולה ולמידה השוואתית מארגונים מקבילים בעולם. הקפדתי להתחבר למומחי ידע, מכוני מחקר וארגונים בינלאומיים, במטרה נחרצת: להביא ידע עדכני מחוץ לארגון, ניתוח מעמיק של נתונים, קביעת קריטריונים ובחינת חלופות.

אין זה סוד ש"זכיתי" להיות הישראלי שהקדיש הכי הרבה מזמנו הפנוי – במאות לילות לבנים – ללימוד, מחקר וכתיבה חינוכית; והשקיע מכספו הפרטי, למימון עשרות רבות של מסעות חובקי עולם, כדי להכיר מקרוב וממגע אישי את כל חידושי הטכנולוגיה והמגמות העתידיות בעולם הרכב והתחבורה. מעל ל- 100,000 דולר – מעמלי ועל חשבון רווחה משפחתית – עלו הרפתקאותיי ב- 33 השנים החולפות, בהפיכת תחביב למקצוע עם ייחוד ותשואה לצידו. ותודה מיוחדת לזוגתי המוצלחת (שמוציאה שם טוב לפולניות), שאפשרה לי להגשים חלום ילדות. את הידע הנרכש מהביקורים בעשרות ממפעלי הרכב המובילים בעולם ומהתערוכות הטכנולוגיות, ובמיוחד לפני חדירת האינטרנט לעולמנו, תרגמתי לשפה מעשית של כתיבת עשרות ספרי לימוד רשמיים של המדינה; לבניית מאות מצגות מקוריות; ולהרצאות ייחודיות בפני דור שלם של אלפי מומחים, המניעים את גלגלי התחבורה והבטיחות בישראל.

היום, בסיום 33 שנות עשייה ויצירה ייחודית, יכול אריה רובין לחייך בסיפוק בקברו, ולומר – "צדקתי בטביעת העין בשילובך במערכת". הוקרה יש לי לרבים, שליוו אותי מקצועית וחברתית לאורך השנים, ובמיוחד לציפי אריה האהובה (כאחות תאומה לי) ולשמעון ולינסקי ז"ל – המנטורים שלי במשרד התחבורה, שעמדו לצידי תמיד בהכוונה ובמילה טובה. כמו כן, מהצוות הנוכחי שלי אזכור תמיד לטובה את כולם, ובמיוחד את: מוטי אסל – יד ימיני לאורך שנים רבות ומחליפי בתפקיד; וכמובן את לימור חן, הנסיכה המקסימה שלנו, שבלי החיוך המתוק שלה על הבוקר אי אפשר להתחיל את היומית. תודה והערכה לחבי בז צ'פניק, העורכת האחראית על שנתנה לי פינה קבועה במגזינים המקצועיים שלה לשתף את הקוראים בחידושי הטכנולוגיה, וכמובן לאחיה הצעיר – מני בן זכריה ז"ל – מנכ"ל מגה מוטור והעורך הראשי של מגהמה ומגה מוסך, שזמן קצר לפני שנהרג בתאונת מטוס עוד הגיע לפגוש אותי ולתעד בצילומים את התערוכה הבינלאומית בפרנקפורט שבגרמניה.

תמיד שמרתי מרחק מחשיפה תקשורתית ציבורית, גינוני כבוד וחשיבות עצמית. הקפדתי להיות הנמלה החרוצה שמסייעת לכל מנהל בתפקידו מבלי לחפש קרדיט לתוצאה הסופית. הפעם הראשונה שנחשפתי, והופתעתי מאוד מהמחווה שהעניק לי הערוץ הממלכתי בטלוויזיה, היה זה בתוכניתו הבלתי נשכחת של יגאל רביד – "המפתחות בפנים" (ראו ביוטיוב). בתוכנית הדגל של יום העצמאות העמידו עשרה מומחים ודמויות מיוחדות שקשורים למורשת ההיסטורית של כלי הרכב בישראל – מראשית ימי המדינה ועד לעידן הנוכחי. סביר להניח שנבחרתי למקום הראשון של המשפיעים וכדמות המזוהה במיוחד, בזכות המיזם האינטרנטי שערכתי, לראשונה בעולם – "מכוניות ישראליות עם היסטוריה", וכן תיעוד מפגשיי עם דודי – אפרים אילין – חלוץ תעשיית הרכב בישראל.

הוסמכתי להדרכה בגיל 19, עוד בשנתי הראשונה בשירותי הצבאי, ומאז צברתי אלפי שעות הדרכה בחינוך טכנולוגי ומקצועי, ובהן הכשרת דור שלם של אלפי מומחים המניעים את גלגלי התחבורה: מורי נהיגה, קציני בטיחות בתעבורה, חוקרי תאונות דרכים, שמאי רכב, בוחני רישוי, מנהלי מוסכים, הנדסאים, מרצים לחינוך תעבורתי, מנהלי ציי רכב בכירים ונהגים מקצועיים. כעת, ברוח התקופה וכדי לשמור על רלוונטיות, התעמקתי בלימוד ובניית מצגות הדרכה חדשות לעולם התחבורה העתידי. הכנתי מערכי הכשרות ייחודיים בהכרות עם הדור הבא של הרכבים: האוטונומיים, המקושרים, מחוברים, משותפים, חשמליים ומונעים בתאי דלק. דגש אני מעביר בהרצאותיי החדשות על פתרונות הסייבר מחברות ה – ITS הישראליות והעולמיות, וכן הרגולציה הנדרשת מהרשויות. נאמן בדרכי למה שאמרה אליס בארץ הפלאות, "צריך לרוץ מהר יותר כדי להישאר במקום".

נשתמע בעתיד באחת מהרצאותיי – בסמינרים ובהשתלמויות החינוכיות – הצפויות להתקיים בחודשים הקרובים ברחבי הארץ.