ה"קובייה", כך כונתה הסוסיתא, החלה את דרכה בשנת 1959. עיצובה הריבועי דמה לאיור חובבני של ילד והזכיר ארגז לחם. המכוניות הראשונות הוצעו במחיר של 5,500 לירות לצרכן, ולעומתה עלתה מכונית אירופאית כ-9,000 לירות. שובינסקי הציע אותה לאמריקנים תחת השם 'סברה' במחיר נמוך של 1,340 דולר ליחידה. הוא אפילו ייצא 100 מכוניות ראשונות, אבל בטקס קבלת המכוניות כמעט נערף ראשו של אחד הנוכחים שביקש להרים את מכסה המנוע. שלא כמקובל במכוניות אירופיות או אמריקניות, נסגר המכסה להפתעתו על ראשו. בסופו של דבר גורשו כל הסוסיתות ארצה בגלל איכות בנייה נמוכה.

פרסומת לסוסיתא משנת 1960

מכללים מכאניים בסוסיתא המקורית

הדגם העצמי הראשון של החברה עוצב בחופזה על ידי חברת רלייאנט הבריטית, בגרסאות – סטיישן, מסחרי וטנדר. תחילה הוא יוצא מאנגליה מורכב חלקית להרכבה בחברת אוטוקרס, וכעבור זמן עבר תהליך הייצור לישראל. הסוסיתא הונעה תחילה על ידי מנוע רלאיינט 1.2 (36 כוחות סוס) שהוחלף במנוע 'פורד אנגליה' בנפח 1,000 סמ"ק (39 כוחות סוס). בשנת 1961 החל הייצור של הסדרה השנייה, משופרת יותר, עם שלדה פשוטה חד מישורית שיוצרה בארץ. הטכניון התבקש לבדוק ולאשר את השלדה, וכך הוקמה המחלקה לבדיקות רכב במכון המתכות.

כלי הרכב המוזרים היו עשויים פיברגלס – סיבי זכוכית המחוזקים בדבק פוליסר. באותה התקופה שום מכונית נוסעים לא יוצרה מפיברגלס, וסיבי זכוכית היו בשימוש מועט בתחבורה. היתה בעיה של חיבור לוחות הפיברגלס ולשדכם למסגרת העץ של תא הנוסעים ולשלדה, כך שהמכוניות הראשונות פשוט התפרקו. הבעיה השנייה היתה תלאות הדרך. נאסר לשווק את המכוניות בארץ, ולכן הוגלו לארה"ב דרך טורקיה. זה לא ממש הפך אותן לזולות יותר, ובטח לא לאמינות יותר.

סוסיתא טנדר מקורית של יורם מקובר. צילום: בני אביעד

הפריירים הישראלים שרכשו את הסוסיתא בתחילת דרכה גילו שבכל פעם שביקשו לחצות את מחסום מהירות ה-50 קמ"ש נתקפה המכונית בעיוות. נוסף על כך הם גילו שהאוויר שסביב המנוע אינו זורם החוצה אלא לתוך תא הנהג. המסגרת המתכתית של המושבים הייתה חלשה, ובכל פעם שהופעל מעט יותר מלחץ סביר התהפך הנוסע עם גב המושב. את הצבע שעל הפיברגלס ניתן היה לקלף בציפורן, ושכבות הפיברגלס הדקיקות היו לעיתים נקרעות כקרטון. הדלתות איבדו את צורתן ולא היו נסגרות כראוי, והסרן האחורי השמיע חריקות מוזרות. היו שהגדירו את הנוחות והנדסת האנוש של הסוסיתא כבעלי מטרה אחת: למרר את חייו של האוחז בהגה.

הדור השני, שראה אור בשנת 1961, נותר עם מנוע פורד בנפח ליטר אחד ובהספק של 39 כוחות סוס. קווי הדמיון החיצוניים נשארו דומים: גוף שמנמן ופנסים עגולים. אולם ברוב המכלולים נעשו שינויים משמעותיים ובהם ויתור על מסגרת העץ שהורכבה בדור הראשון. ייצור הדור השני נמשך עד לשנת 1966, ואז היא הוחלפה המכונית בדגם ה-12 המודרני יחסית. נוסף על דגם הסטיישן ייצרה אוטוקרס גם את הטנדר הפופולרי, תחילה עם אותו מנוע ולאחר מכן בנפח 1.2 ליטר ובהספק 42 כוחות סוס. הדור האחרון של הסוסיתא 13/60 נמכר בשנת 1968 ב-9,993 לירות.

ספר המכונית המקורי – סוסיתא 12

בדור השני, המשופר שהושק ביולי 1961, הפסיקו להשתמש בעץ לחיזוק שלדת הסוסיתא, הסדקים פחתו וה"קוביה" – כפי שכונתה אז עוצבה לרוח התקופה. המחיר אומנם התייקר בכמה מאות לירות, אבל הסוסיתא הפכה סוף סוף ללהיט. יוחאי שנער, מומחה לתולדות תעשיית הרכב הישראלית ועורך אתר האינטרנט, מפרט את נתח השוק דאז. בין 1961 ל- 1966 יוצרו 8,670 סוסיתות "קוביה", ובשיאו תפס 40% משוק המסחריות בארץ ו- 10% משוק המכוניות הפרטיות.

בשנים הבאות החליפה הסוסיתא מספר פעמים את הדגם, עד שב- 1981 אזל מלאי המנועים, והמפעל נסגר. חברת אורדן, שרכשה את אוטוקרס הקורסת, יכלה להתפנות למוצר הדגל הלאומי: ייצור חלקי טנק המרכבה.

הסוסיתא היפה ביותר בעולם. שופצה ע"י אבי גרוסברג, שזכה לכינוי "אבי סוסיתא"

משפחת גרוסברג בתום שיפוץ הסוסיתא. בתמונה: מרינה ז"ל, אבי, יניב וקרן

נועם אביעד, בן השנתיים, עם דגם הסוסיתא המוקטן של אבי גרוסברג

דגם מוקטן של הסוסיתא ששירתה את דואר ישראל. צילום: בני אביעד

רוני קוסובסקי. ייצר – ע"פ דגם הסוסיתא המקורי של אבי גרוסברג – את הדגם המוקטן

הסוסיתא המקורית של אבי גרוסברג בשלבי השיפוץ

סוסיתא טנדר של אבי גרוסברג בשלבי השיפוץ

במסגרת מסע מבחן ובחסות החברה חצתה סוסיתא את כל יבשת אפריקה בתחילת שנות ה-60. הרכב עבר ג'ונגלים מצפונה של היבשת לדרומה, צלח נהרות, חצה מדבריות וחזר ארצה בשלום. אפשר להניח שגם העובדה שמדובר ב"כחול לבן" עזרה לקידום המכירות המקומיות. מדובר על תקופה שבה הטיפו מעל כל במה ל"תוצרת הארץ", שרו שירים, דקלמו סיסמאות וזה עבד. הסוסיתא הפכה במהרה לדגם הנמכר בישראל, עם מוניטין של סוס עבודה בסיסי אמין.

תצוגת סוסיתות בפארק הלאומי – 2011. צילום: בני אביעד

הסוסיתא היתה תמיד נערת הפוסטר. אייקון ישראלי שנהוג להתרפק עליו ולהיזכר שפעם היינו פשוטים, קשוחים ועשויים מפיברגלס – כך כותב אודי עציון, עיתונאי רכב, שמרבה לכתוב אודות המכוניות הישראליות, בגיליון ידיעות אחרונות, ביום העצמאות 2012. בכתבה התבקשו ארבעה מעצבים תעשייתיים בולטים בארץ, שעבדו אצל יצרני רכב גדולים בעולם, לתהות מה היה קורה אילו ההיסטוריה הייתה מתרחשת אחרת, ועדיין היה פועל קו ייצור של הסוסיתא המיתולוגית.

כל אחד מהמעצבים התעשייתיים נתן את הפרשנות האישית שלו לסוסיתא המודרנית, בלי לשכוח את זו המקורית, ולגבש קונספט שיהיה אפשרי ליצור. המעצבים בחרו שפה עיצובית שהביאו רלאיינט הבריטית לסוסיתא, ולחפש להם פירוש עכשווי המתאים לרוח התקופה. הפיברגלס מתברר כי הוא עדיין רלוונטי, כחומר זול, אמין וגמיש. תוצאות התכנון לפניכם: