קשר מיוחד. בני אביעד ואפרים אילין באחד ממפגשיהם הרבים
קשר מיוחד נרקם ביני לבין אפרים אילין, בעיקר בעשור האחרון לחייו. תחילתו בהערצה תמימה של ילד בבן משפחתו המצליח – המיליונר שתולדות המדינה שזורים בחייו, ובהמשך בקשר של רעות וידידות של בוגרים בעלי עניין משותף וברי אותו מזל (דגים): מקוריים, יצירתיים, יזמים, נחושים וחושבים תמיד מ"חוץ לקופסה". בילדותי נמשכתי כמגנט אל עולם הרכב וביקרתי שוב ושוב במפעליו של אילין בחיפה ובאשקלון. בנעוריי עבדתי בכל חופשותיי, כשוליה וכמתלמד, במוסכו המרכזי בתל-אביב ושם גם החלה אהבתי האמיתית לטכנולוגיית הרכב ומערכותיו. לאחר חזרתו של אילין ארצה חידשנו את פגישותינו על בסיס תקופתי ובאווירה ידידותית, להעברת חוויות ולשימור המורשת של תעשיית הרכב הישראלית.
אילין עודד אותי לקדם את החינוך הטכנולוגי והתעברותי בארץ, למען טיפוח בעלי מקצוע ומומחים הנחוצים בענפי הרכב והבטיחות. הוא תמרץ אותי להמשיך ולהתמיד בהפקת תכניות לימודים עדכניות וכתיבת ספרות חינוכית מקורית, למרות שקיטרתי לו "שכל מי שניסה להתמודד עם אתגר יצירתי זה לפניי נכשל, ואי אפשר להתפרנס מכתיבה מקצועית במדינה קטנה כשלנו".
לדבריו, נדרש להוציא את החינוך מידי הפוליטיקאים ולעביר אותו לידי בעלי מקצוע, שידעו להעריך את המורה: "אם אתה משלם למורה 'פינאטס' אתה מקבל 'מונקיס' (קופים)". הוא חזר ואמר לי בציניות מהולה בכעס: "אתה עוד תקבל את פרס ישראל על מפעל חייך ותייצג את המשפחה בכבוד, מה שהמפאייניקים לא נתנו לי על תרומתי החלוצית והציונית לבניית המדינה!!". אפרים אילין זכה לשיבה טובה ולאושר ממשפחתו המורחבת באחרית ימיו. הוא נהג לצטט בבדיחות הדעת את אמרתו של אביו – יוסף אילין: "אף פעם אל תנקום באנשים, בקש רק להאריך חיים".
הקשר המשפחתי עם אפרים אילין החל עוד במאה התשע עשרה, בחרקוב שבאוקרינה. אימו של אילין, אסתר (לבית קוניקוב), הייתה אחותו של סבא שלי. סבי היה איש עסקים אמיד ומצליח שייבא מאנגליה ומאיסלנד רכבות שלמות של דגים מלוחים, היה בעל מפעל לקוויאר באסטרחאן, בעל מטעי פרי בקרים ועוד עסקי מסחר לרוב. במהפכה הרוסית נושל מכל נכסיו, התגלגל עם משפחתו לקרים ושם נפחו הוא, אשתו ושתי בנותיהם את נפשם ברעב.
לאסתר אילין הגיעה הידיעה המרה על מות אחיה, אשתו ובנותיו. היא לא חסכה מאמצים כדי לאתר את שני ילדיהם הנוספים ולהצילם. היא מכרה חלק מכלי הכסף שהיו בביתה ומימנה את הוצאותיו של שליח מיוחד שאיתר את הילדים בבית יתומים. הם הובאו לדודתם נפוחים מרעב וזכו לטיפול אוהב עד שהתאוששו. הילד הגדול, אריה, עלה ארצה עם סבו, והתינוק (אבא שלי) אומץ על ידי דודיו ועלה עימם בשנת 1924 לנס-ציונה, יחד עם ילדיהם – בתיה ואפרים.
התינוק ששרד את הרעב הפך לעלם ספורטיבי חזק והשתתף כשחקן מצטיין באליפות פלסטינה לכדורגל של אותם הזמנים. הוא זכה לגמול לדודיו, אסתר ויוסף אילין, על הצלת חייו: טיפל בהם במסירות בבגרותם ואף סעד אותם עד יום מותם. לימים, שירת בצבא הבריטי, הוביל במשאיתו שיירות אספקה לירושלים הנצורה, הקים את תחנת המוניות הראשונה במושבה וטיפל שנים רבות בפרדס המשפחתי בנס-ציונה.
האחים, ששרדו את הרעב. מימין לשמאל: אריה 'לובה' ואפרים 'פרומה' (אבא שלי) בשנות העשרים לחייהם בת"א
בילדותי ובנעוריי יזמתי את ביקוריי במפעליו של אילין, וכן במפעלי ליילנד אשדוד ואוטוקרס בחיפה. בבגרותי זכיתי לשיתוף פעולה מקצועי עם תעשיית הרכב המקומית, עת עסקתי בתכנון וייצור מערכות מכאניות ואוטומוטיביות בתעשייה הפרטית והביטחונית. לימים, בתפקידי רב-השנים במשרד התחבורה, כמנהל מחלקת רכב ופיתוח, חרשתי עשרות פעמים את תעשיית הרכב העולמית והשלמתי את הפסיפס המרתק של מימוש אהבתי למכוניות.
ההורים. אסתר (לבית קוניקוב) ויוסף אילין
האם אסתר היתה אישה אצילית ואלגנטית. לדברי וותיקי נס-ציונה שררה בביתם, ברחוב נורדאו פינת סוקולוב של היום, אווירה אירופאית יותר מאשר בבתים אחרים במושבה. השפה המדוברת בתחילת דרכם היתה רוסית, בעוד שברוב הבתים האחרים דיברו, בדרך כלל, עברית או אידיש. האב יוסף היה אדם בעל טמפרמנט, שלא בקלות קיבל מרות. לא היה לו קל להתקבל על ידי הפרדסנים הוותיקים בנס-ציונה. לא פעם היו לו חיכוכים, אבל בסופו של דבר תפס את מקומו ונטל חלק בפעילויות השונות במושבה – באיגוד הפרדסנים, בקופת מלווה וחסכון המקומית ובבית הכנסת.
אפרים אילין ואחותו הבכורה – בתיה גורן – בילדותם ברוסיה
אפרים אילין התגורר בנס-ציונה תקופה קצרה יחסית, בטרם צאתו לפריס, בשנת 1929, ולימודיו באוניברסיטת ליאז' בבלגיה. הוא שימש לי תמיד דוגמה ליזם ולאיש עסקים יצירתי, פורץ גבולות אשר שילב את פילוסופיית החיים שלו בעולם העסקים.
את אחותו בתיה אני זוכר טוב יותר מילדותי ומנעוריי, כ"אחותו הגדולה של אבי", ועימה הקשר נשאר הדוק עד יום מותה. בתיה לימדה לנגן על פסנתר שהובא מרוסיה. היה זה הפסנתר הראשון במושבה שעורר מהומה אמיתית. מספר איכרים יזמו הפגנה נגד הפסנתר ודרשו מיוסף אילין לסלק את הכלי, שסימן בעיניהם את הרוח המערבית המרעילה. בת הבק, שהתגוררה בארמון המשמש כיום כבית חולים ממשלתי לבריאות הנפש, היתה התלמידה הראשונה. בעקבות בת הבק, שבאה לשיעורים כשפניה מכוסים ברעלה, באו גם בנות נס-ציונה היהודיות ללמוד אצל בתיה.
אפרים אילין בשנות העשרים לחייו. התמונה מהאוסף המשפחתי
אפרים אילין סיפר לי, בערגה על נעוריו בנס-ציונה, שנמצאה אז בסוף העולם. התחבורה אליה וממנה התנהלה בעצלתיים, באמצעות אוטובוסים שהסיעו שמונה נוסעים "האוטובוס לא היה זז בטרם התמלא. ההמתנה, יחד עם הקלקולים התכופים בשל גיל הרכב ושיבושי הדרך, הפכו את הנסיעה לדרך רבת ייסורים. לא פעם היה האוטובוס שוקע בחולות והנוסעים נאלצו לדחוף אותו כדי לחלצו".
נס ציונה – העיר שבה הונף לראשונה דגל הלאום, והישוב שבו גדל אפרים אילין חלוץ תעשיית הרכב של ישראל. צילום: בני אביעד
אפרים אילין מציין בספר זיכרונותיו כי "החיים במושבה היו עליזים ויפים. בנס-ציונה היתה גבעה שהצעירים נהגו לכנותה 'גבעת האהבה'. בערבים היו נפגשים על הגבעה כל בני הנוער- הן בני האיכרים והן בני הפועלים השכירים. יחד ניגנו במנדולינות ובגיטרות, שרנו ורקדנו". בני הנוער של נס-ציונה נהגו גם להתאמן בנשק, שקנו מהערבים באזור והחביאו אותם בבתי האריזה ובפרדסים. שם גם התאמנו בלילות. היו אלה רובים אנגליים וגרמניים ממלחמת העולם הראשונה, ואת הכדורים קיבלו מההגנה. אילין בנעוריו בנס-ציונה היה הבולט בחבורת הצעירים. הוא היה בחור תוסס, רועש ותמיד עושה שמח. בכל מקום שהיה פסנתר, הוא הפך למסמר המסיבה.
אפרים אילין בפרדס המשפחתי בנס ציונה בשנת 1932. אותו המקום ואותו הנוף בילדותי 30 שנה מאוחר יותר
אהבת החמורים נשארה במשפחה. סג"מ בני אביעד במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן, על גבי חמור סורי – הרכב הצמוד הראשון
הלך מאיתנו איש גדול, היתה תחושתי הראשונה כששמעתי על מותו של אפרים אילין ביום הכיפורים תשע"א. המחשבה השנייה היתה: אשרי שזכיתי לשבת שעות רבות במחיצתו ולשמוע את סיפוריו ואת תיאור מסכת חייו. בפגישותינו המרתקות, במהלך השנים, לא חדל אילין, בלהט רב, להתחשבן עם שועי המדינה והעסקנים הפוליטיים. הוא בקשני, שוב ושוב, לכתוב ספר תיעודי אודות המקלות שתקעו בגלגליו שרים ונציגי הממשלה. קשה היה להציב ולהציג בפניו פרספקטיבות בגוונים וצבעים השונים משחור ולבן.
אפרים אילין היה איש של כבוד, נחוש בדעותיו ונחוש להיאבק עליהן. במקצת מפגישותינו הוא לא אהב, בלשון המעטה, את הצגת דעותיי המגוונות אודות תרחישי התקופה, הרים את קולו ואף הלם באגרופו על השולחן. אילין הפגין גאווה גדולה בזכות שעמדה לו בהקמת מפעל הרכב הישראלי הראשון, אף שיוזמתו הפרטית התנגשה בנורמות המשק הסוציאליסטי של חברת העובדים ההסתדרותית. הוא קונן על הביורוקרטיה הישראלית שגברה על כוח ההיגיון והמעש, העדפת מקורבים, מפלגתיות וחוסר פרגון למצליחים.
דברי פרידה שהשמיע בני אביעד בהלווית אפרים אילין ז"ל
את סיפור חייו של אפריים אילין ניתן לסכם בכותרות רבות:
- נמנה עם גרעין מייסדי האצ"ל, לצד אברהם שטרן ודוד רזיאל.
- הדמות הדומיננטית בהבאת הנשק מצ'כוסלובקיה למבצע 'נחשון' במלחמת העצמאות.
- האיש שהניח את היסודות ל'שייטת 13' של חיל הים.
- האיש שסייע בהבאת סירות הטורפדו, שהטביעו את אוניית הדגל המצרית 'האמיר פארוק'.
- סייע לרכישת חמישים מטוסי 'ספיטפיירים' מצ'כוסלובקיה לחיל האוויר הישראלי.
- האיש שהביא לשחרור רבבות יהודי רומניה והעלאתם ארצה.
- הטייקון הראשון של המדינה הצעירה בראשית דרכה.
- יצרן הרכב הישראלי הראשון שייצא רבבות מכוניות למדינות העולם.
- התעשיין שבנה את התשתיות הראשונות לטנק ה'מרכבה'.
- אספן האומנות ופטרון אמנים, ששימש יועץ הוותיקן לאמנות המאה העשרים.
- האיש שתרם להצלת מדינת ישראל, וזכויותיו נשכחו בהענקת 'פרס ישראל'.